בימי המגיפה האלו אשתי מתרוצצת כמעט מדי יום באחת ממחלקות הקורונה הפעילות ביותר בישראל. זה קורה במסגרת עבודתה כשותפה ביצירת סדרת תעודה חדשה. כך, על בסיס קבוע היא נמצאת בקרבת חולים, רופאים ואנשי צוות שנלחמים בווירוס הקטלני. מיגון שומר עליה בזמן פעילותה, מכף רגל ועד ראש. בשובה הביתה תחליף בגדים מיד, תתקלח ותחטא את ידיה וגופה היטב.
כשהציעו לה לעבוד על הפרויקט, לא התלבטנו. חשבנו שזו הצעה מצוינת, למרות החששות. מרתק להיות נוכח ברגע היסטורי שייחקק בתולדות האנושות, לצלם אותו ולספר עליו. ידענו שיש סיכונים, ועדיין חשבנו יחד שאסור לה לוותר על ההזדמנות. המחיר הנפשי כבד. זוגתי חוזרת טרודה ולעתים שבורה לנוכח הרגעים הדרמטיים הקשים שמתרחשים לנגד עיניה.
לפני שבועיים חיינו קיבלו תפנית נוספת, כשהתברר שהיא הייתה בקרבת אדם שאובחן כחולה. מאותו רגע, על פי ההוראות, נכנסה לבידוד. הבית שלנו אינו ארמון בקינגהאם, ולא פצפון. אבל מדובר בדירה של ארבעה חדרים עם גינה קטנה וחמודה, שני חדרי שירותים ושתי מקלחות.
מה עושים? עם קבלת ההודעה התחלתי לתור אחר דירות להשכרה לטווח קצר. חיפוש קצר העלה שהמחירים בשפל ושאפשר למצוא ב־100 עד 300 שקל ללילה יחידות דיור שבימים כתיקונם עלותם פי שניים או שלושה. כבר פנטזתי איך אשב עם מרגריטה ביד במרפסת משגעת שמשקיפה לחוף ימה של תל אביב ואחר כך אטבול בג'קוזי מרובה האורות שיש באותה יחידה ספציפית, לפחות על פי הפרסום.
אז נזכרתי שהים הפך לזירת מעצרים ושחוץ מזה, מי מבטיח לי שהסדינים נקיים ושהאמבט סטרילי? סכנת נפשות. ויתרתי על החלום לחיות כרווק, לפחות מבחינת התחושה, ועברתי לתוכנית ב': שהות בבית תוך שמירת מרחק מהחשודה.
בשלב הראשון עברתי מהמיטה הזוגית לספה בסלון. סימנתי לאשתי טווח ברור מאוד. "לא להתקרב אליי, גברת, לא לנשום באזור הזה!". בשלב השני כל המטלות סביב התינוקת שלנו, מיכאלה, עברו אליה באופן סופי ומוחלט, שלא אדבק אם חלילה הבת והאם נושאות את הנגיף. המהלך הגאוני הקנה לי לילות ארוכים של שינה ללא קימה וימים ארוכים ללא החלפת חיתול.
עם זאת, הגעגוע הרס אותי. הקטנה במרחק כמה מטרים ממני, בשיא נחמדותה, ואי אפשר לחבק, לנשק ולגעת. מה רב היה הצער כשזרועותיה הקטנות נשלחו ונקרעתי בין הפחד מהקורונה לאפשרות לאחוז את השובבה. בכל פעם שאשתי קמה ויצאה מחדר השינה, שהפך לממלכה שלה, נמלאתי חשש ונזפתי בה, לעתים גם בקמצוץ של הנאה: "את קרובה מדי!", גם אם עמדה בקצה השני של הבית.
אל דאגה, הנקמה שלה הגיעה במהרה. והמחיר היה כבד. נדרשתי לוותר על השירותים והמקלחת האיכותיים ולהסתפק באלו המצ'וקמקים של האורחים. בנוסף, אסור היה לי להתקרב או לגעת באוכל שהכינה, מה שהפך אט־אט לגזירה איומה. אהובתי מבשלת ואופה לא מעט, ומאז שהחל הפרק החדש בתולדות האדם היא השתפרה פלאים בתחום. מדי יום ריחות של טיגונים, מעדנים ודברי מתיקה עלו ממטבחנו היישר לאפי הגלמוד בסלון. נהייתה לרושפלד לפחות.
בכל כמה שעות פינת האוכל שינתה צורה והפכה למסעדה. על השולחן עלו מטעמים רבים, שמהם נהנו אשתי והילדה, תוך שהן משמיעות קולות צחוק וגרגורי הנאה רמים שנישאו ברחבי השכונה. זאת כשאני, כישלון גמור במישור הקולינרי, נאלצתי להסתפק בחביתות מתחליף ביצים, טוסטים, במבה וקופסאות שימורים.
גם הבדידות לא היטיבה עמי. שתיהן בילו, צחקו ועשו חיים יחד מול העיניים שלי, ולי לא הייתה גישה אליהן. איפה נשמע דבר כזה? איך הפכתי קורבן של הנסיבות הללו? המתנתי בסבלנות וידעתי שהגלגל עוד יסתובב. ועוד איך!
באחד מימי הבידוד אשתי ענתה לטלפון. הבחנתי מרחוק, על פי התגובה והטון, שמדובר בעניין חמור. "זה מהמשטרה", קראה בלחץ. ניידת הגיעה לביתנו כדי לבדוק אם הבידוד מבוצע כלשונו. החולה הפוטנציאלית ניתרה בבהלה לגדר החוצצת בין העולם הבריא לגינתנו ונופפה לשוטר, תוך שהיא משוחחת עמו. זו לא הייתה הפעם היחידה שכחולי המדים ניסו לברר אם היא פורעת חוק, ובכל פעם כזו היא נבהלה מחדש.
בתום 14 יום שבהם יצאתי לעבודה, לקניות והייתי איש העולם הגדול בעוד היא כלואה בין ארבעה קירות וחתיכת דשא סינתטית, תם הבידוד. חומה לא עלה, ליחה לא הציפה את גרונה והיא סיימה כשם שהתחילה - בריאה לחלוטין. אני לעומת זאת, בשל התנהלותי ה"לא מספיק תומכת", כדבריה, נותרתי עדיין בלי גישה לאוכל שהיא מכינה.