1. בזמן האחרון אני חש בחילה נוראית מכל הקשור לפוליטיקה ומהתקשורת, ממוליכי (שולל) דעת קהל, מהמנכ"לים לסוגיהם השונים, ראשי ארגונים גדולים. לאט־לאט הפסקתי לקרוא 90% מהמאמרים של הכותבים שאותם אהבתי (או שנאתי לקרוא), בהמשך נטשתי את תוכניות הטלוויזיה בפריים טיים ואת תוכניות הרדיו שבהן נערכים סבבים של אותם מרואיינים, 24 שעות ביממה, מסביב לשעון.
כשאני מתעורר, בין חמש לשש לפנות בוקר, אני יושב עם כוס קפה וסיגריה ומאזין לקונצרט נפלא של בולבולים ועורבנים, שמלווה בנקישות של נקר סורי ובשריקות של שלדג יפהפה. אני רואה מולי את הדררות מתנפלות על עץ השסק, ומחסלות את מעט הפרי שנותר בו. ירגזים מעופפים מעץ לעץ עם שריקות, כמו בימי תנועת הנוער. שני זוגות דוכיפת מנקרים במקוריהם הארוכים את האדמה שממנה הם מוציאים מכל טוב הארץ.
יש מי שיאמרו שהתחרפנתי. איך אני יכול, אחרי כל כך הרבה שנים, להיגמל מאריה גולן בכאן 11 בשעה שש בבוקר. הצלחתי. במקום להקשיב לקולו המונוטוני המנסר של יריב לוין, או לקולו המתבכיין של אופיר אקוניס, אני מעדיף את ה"קרע" "קרע" של העורבים.
אני יושב ומביט על מרבד החמציצים הצהובים המרהיבים ביופיים, על עץ הגויאבות, עץ המשמש והפיקוס שעליו נערכים מפגשים אלימים של תורים (איזה כאסחיסטים היונים המסמלים שלום) בעונת החרמנות שלהם.
אני מודה בכל בוקר למי שברא את פלאי הטבע, ותוהה ביני לבין עצמי אם זה שברא אותם הוא אותו אחד שברא את בני האדם המגעילים שמנהלים את המדינה וחושבים שהשמש שממש זרחה ברגעים אלו זורחת להם מהתחת, שעליו הם יושבים ומתרווחים על כיסא עור צבי ומתעללים באזרחי המדינה.
2. במקום לקרוא את הטקסטים הארוכים של פרשנים לכל דבר ועניין, העדפתי לקרוא לפני שבוע כתבה של זיו ריינשטיין מאתר וואלה, שבה הוא מביא דבריו של אבנר רינות, מיחידת סקרי הטבע העירוניים בחברה להגנת הטבע. חייכתי באושר כשקראתי אינפורמציה עניינית על הציפורים שמנעימות את זמני בשעות היקיצה, ורשמתי לעצמי ביומן שאני חייב ללמוד צפרות.
"הטבע עובד כל הזמן, ורוב הציפורים מתחילות את יומן מוקדם מאוד, סביב עלות השחר", סיפר רינות. "בביקורי בשטח אני קודם מקשיב לקולות. רבות הציפורים שלהן קולות אינדיקטיביים, שמזוהים בנקל על ידי צפרים. כך אני מאתר הרבה מהציפורים בשטח, בודק היכן הן פעילות וסוקר את בתי הגידול החשובים עבורן ובמיוחד אתרי הקינון בעונה המתאימה".
רינות הביא רשימה של ציפורים שאותן אפשר לראות מחלון הבית. וואללה, אני אומר לעצמי, ועובר על הרשימה. אכן, לא מעט ציפורים מהרשימה חולפות לנגד עיניי מדי יום. חלק מהן גם צילמתי, ואני מצר על כך שאין לי ציוד צילום משוכלל, כי אז איכות הצילום הייתה הרבה יותר גבוהה.
לא הייתי מעז להסיח את דעתכם מעניינים הרי גורל כמו הרכבת הממשלה, החוק הנורווגי, מינויה של מירי רגב לשרת החינוך ומינויו של יעקב ליצמן לשר השיכון, אלמלא חשבתי שהרבה מאוד אנשים שקוראים את המדור ימצאו שקט ושלווה לנפשם הסוערת בגלל כל הדרעק ששורר במדינה אם יתחילו לקום מוקדם, יישבו ליד החלון וייהנו ממה שהטבע מעניק לנו בטרם יחזרו רעשי האוטובוסים, צפירות הנהגים הברברים ושאר מרעין בישין המפירים את שלוות הטבע.
3. הקורונה עשתה נפלאות עבור הציפורים ושאר בעלי החיים, שלא חוששים להידרס על הכביש, כי כמעט ואין תנועה. עובדי הבניין אינם עובדים בחלק גדול מהאתרים, רוצחי המדרכות אינם משתוללים עם רכבים דו־גלגליים. ויסלחו לי האזרחים, הייתי שמח אם המצב היה נמשך כך עוד הרבה זמן.
אבל אינעל העולם, צריך לחזור למציאות. כדי להיות בעניינים צריך לראות קצת טלוויזיה, להאזין קצת לרדיו, לקרוא קצת עיתונים. התענוג המפוקפק הזה גורם לעליית מפלס העצבים, גורם לוורידים במצח להתנפח, גורם לדפיקות לב מואצות, לעלייה בלחץ הדם; דברים שמחייבים להירשם מיד לשח"ל מחשש למקרה אסון מפתיע.
למרות השמש היוקדת והאור המסנוור, מתעופף עטלף תועה־טועה שכנראה התבלבל ונחת על עץ הפיקוס. כשיש פרי על הפיקוס, מאות עטלפים חוגגים עליו מדי לילה. אנשים רעים הפיצו את השמועה שהעטלפים הביאו את הקורונה. בולשיט, הדבר היחיד שרע במעופף הזה שהוא יורק לי על החלון ומשאיר לכלוך מעצבן.
העטלפים, שהם בעלי יכולות־על, גרמו לי להבין שעומד להתרחש אסון גדול באזור. אל תשאלו איך הם עשו את זה, אבל הנה אני מסתכן בנבואה: רעידת אדמה גדולה תתרחש באזור ממש לאחר סיום אסון הקורונה. תתייחסו לדברים האלו בזלזול אם אתם רוצים, אבל תזכרו שכשזה יקרה, אולי לא תהיה לכם אפשרות להתנצל בפניי, כי לא תהיו כאן יותר.