הרגע המכונן של שני ימי הדיונים המרתקים בבג"ץ היה ההתפתלות של בא כוחו של בנימין נתניהו, עו"ד מיכאל ראבילו, בסוגיית הוועדה לבחירת שופטים. הפרקליט המלומד יצא מעורו כדי לנסות להבהיר לשופטים עד כמה חשוב לו, ברמה האישית, שהם יקבלו הכרעה בסוגיה הזו ולא ידחו אותה, כפי שנרמז, למועד שאחרי החקיקה עצמה.
צריך להדגיש: ראבילו אינו העותר, אלא המשיב. בדרך כלל, למשיב אין אינטרס לדחוק בבית המשפט להכריע. להפך. הוא בסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום. יכול להיות שיש לנו כאן פיצוח? עו"ד ראבילו רוצה לחזור הביתה, לבלפור, בשלום. הוא יודע שנתניהו לא ילך לממשלת האחדות בלי הוועדה לבחירת שופטים.
הרגע הזה הוא התמצית המזוקקת של הסרט שבו כולנו נמצאים: המשיב נתניהו אינו רק משיב, אלא גם נאשם. הוא צריך את הפלומבה של בג"ץ לשני עניינים עיקריים: יכולתו להישאר "ראש ממשלה חלופי" גם אחרי הרוטציה ויכולתו לשלוט במינויים הבכירים במערכת שלטון החוק בכלל ובוועדה לבחירת שופטים בפרט. זה, כי הוא יודע שיש סיכויים מצוינים לכך שהשופטים שתמנה הוועדה הזו בשלוש השנים הקרובות יישבו בדינו, אם וכאשר יערער על הרשעתו במחוזי או אם המדינה תערער על זיכויו שם.
התמונה המשלימה של שני ימי הדיונים בבג"ץ התקיימה אמש במסיבת העיתונאים של ראש הממשלה נתניהו בעניין הגבלות הקורונה. פסטיבל שביעות הרצון העצמית העפיל בה לגבהים שטרם נודעו. זה נראה, לפרקים, כמו ברכת ראש הממשלה בטקס הדלקת המשואות. כלומר, תשדיר בחירות. אם אני בני גנץ, אני מתעורר בבהלה ומוודא שלא עשו עליי סיבוב באחד מתרגילי העוקץ המתוחכמים של העת האחרונה.
אפרופו מסיבת העיתונאים, נתניהו הקדיש את כל חלקה הראשון לטפיחות נמרצות על שכמנו ושכמו, ודחה את כל הסיבות האובייקטיביות שמומחים מפרטים לעובדה שישראל נמצאת במצב טוב יחסית במאבק בקורונה (אם כי לא מובילה את העולם, יש מדינות לא מעטות לפנינו). אפרופו האקלים, נתניהו נתן כדוגמה את ברזיל, שהרי גם שם חם. אפרופו העובדה שישראל היא אי - נתן כדוגמה את בריטניה, שהיא אי ותיק מאיתנו.
הדוגמאות הללו לא רלוונטיות. מספיק שנתניהו יביט סביבו ויספור את מספר הנדבקים והמתים ברשות הפלסטינית ובירדן. שתי מדינות שכנות, בתנאי אקלים דומים, עם תיירות מוגבלת בימי קורונה, עם אפשרות נעילה הרמטית מהעולם דומה לשלנו. ובכן, בשני המקומות הללו המספרים טובים בהרבה מהמספרים שלנו. זה לא אומר שהמצב רע. המצב לא רע. גם לממשלה חלק במצב הזה. אבל מפגן ספירת המתים היומי וההתפלשות העצמית בגאונותנו הנצחית - מוגזם, אם לא מופרך.
שני ימי הדיונים בבג"ץ, ששודרו בשידור טלוויזיוני חי, היו סמינר מרוכז ומשובח בכל הקשור ליחסי רשויות, פוליטיקה ומשפט ותואר באזרחות גם יחד. אם אני נשיא בית המשפט העליון, אני פועל מיד להטמעת ההרגל הזה באופן קבוע: דיוני בג"ץ משמעותיים, בהרכבים של שלושה שופטים ומעלה, יועברו בשידור חי. שקיפות מרהיבה, מזוקקת, שעושה רק טוב לכולם: לשופטים, לטוענים, למשיבים. דיון אינטליגנטי, אנושי ומעמיק בסוגיות שעל הפרק. הרמות מסך משעשעות שרודפות זו את זו. לא רק עניין הוועדה למינוי שופטים.
קחו, למשל, עוד החלקה חביבה של אותו ראבילו, שאומר בתשובה לשאלה, שלא, "זה לא באמת ממשלת חירום לאומית, זו הגדרה בשביל הציבור". חבל, הרי כל זה היה נחסך מאיתנו אם היו אומרים את זה בזמן לבני גנץ.
מניתוח הדיונים, השאלות שנשאלו וההערות שהוערו, עולה שבית המשפט העליון מודל 2020 תחת הנשיאה חיות הוא מוסד מאופק, אינטליגנטי, קשוב למציאות, ואולי גם חושש ממסע הצלב המתנהל נגדו בניצוחו של ראש הממשלה.
הנשיאה חיות לא מהססת לסמן גבולות גזרה, להצהיר שההתערבות בחקיקה אפשרית, אבל רק במקרים יוצאי דופן או חמורים במיוחד, והרכב השופטים ערני, שולט בפרטים, שואל שאלות ומאיר הארות חשובות. לחשוב שכל המתואר כאן זה בעצם תרגיל הונאה מתוחכם וזריית חול בעיני הציבור. שהרי, לדברי בנו של ראש הממשלה, מדובר בכלל באסיפה שנתית חשאית של ה"אילומינטי", המחתרת החשאית של הדיפ סטייט שחותרת להשמדת מדינת היהודים.
השערה מלומדת למחצה: בג"ץ ידחה את העתירות לפסול את נתניהו מהרכבת ממשלה ויבטל סעיפים לא משמעותיים בהסכמים הקואליציוניים. השאלה החשובה יותר היא האם בג"ץ יכריע בסעיפים החשובים לנתניהו: האפשרות שלו להישאר "ראש ממשלה חלופי" בעוד 18 חודשים, השליטה בוועדה לבחירת שופטים והמינויים הבכירים שיעוכבו בחצי שנה נוספת.
העיכוב הזה ספג אתמול מקלחת רותחת מפיה של הנשיאה חיות עצמה, שלא הצליחה להבין מה קשור מצב החירום לעובדה שאין מפכ"ל כבר שנה וחצי. טוב, שמישהו יסביר לה מה עלה בגורלו של המפכ"ל הקודם, ולמה.
האם נתניהו יפוצץ את האחדות אם לא יקבל את התשובות שיספקו אותו ואת צרכיו המשפטיים עד יום חמישי? זו השאלה הדרמטית שניצבת עכשיו לפתחנו. כל השאר - קצף על פני המים. את התשובה הזו גם נתניהו עצמו לא יכול לתת ברגע זה. הוא יחליט, כרגיל, ברגע האחרון וההחלטה, כידוע, לא תהיה רק שלו.