1. הרבה אנשים רדודים, על גבול הפרימיטיביים, נוהגים לתקוף אותי על דעותיי בכל הקשור לענייני דת, והדת היהודית בפרט. האנשים האלו באים בדרך כלל מהצד הימני או הימני קיצוני של המפה הפוליטית. חלקם בורים עד כדי אימה, חלקם משתמשים בכל מיני סממנים חיצוניים ואמירות קיצוניות כדי להעצים את היהדות שלהם. וכבר אמרו חכמינו בימים עברו, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".
לפני 20 שנה, באפריל 2000, סיימתי עם קבוצת אנשים נפלאים (יהודים בלי סממנים חיצוניים) את הכנת הסדרה "זהבי מחפש תשובה". הסתובבתי בארץ ובעולם, נפגשתי עם אנשי דת ועם בעלי מקצוע הקשורים בעסקי הדת, מהרב הראשי לשעבר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל ועד לשוחטים, מוהלים, רבניות, חסידים, משיחיסטים, שבאבניקים ועוד שורה ארוכה של אנשים, וכל זאת כדי לרדת לעומקם של דברים בצורה רצינית ושקולה.
כשנתיים עסקו הבמאי דרור סבו, העורכת מיקי מוזס־מנדל והמפיקה דנה שני בעזרת תחקירניות נפלאות בהכנת הסדרה. זכיינית הטלוויזיה טלעד ז"ל מימנה בקמצנות מוגזמת את התקופה שבה הכנו את התוכנית. נסענו באפס תקציב לפראג לצורך הכנת הפרק על הגולם, ללונדון על העירוב, לניו יורק להכנת הפרק על הרפורמים והאורתודוקסים. מילאנו את תפקיד הצלמים, המקליטים והסבלים, והשקענו את הלב והנשמה. ימים ולילות ישבנו בחדרי העריכה כדי שבתאריך היעד הכל יהיה מוכן פיקס, עד כמה שאפשר בתקציב הזעום שניתן לנו. התחלנו את המסע של "זהבי מחפש תשובה" כתפרנים וסיימנו אותו בחובות, לא הרווחנו שקל אחד עלוב, אבל עמדנו במשימה.
ב־27 באפריל 2000 בשעה שמונה וחצי בערב הייתה אמורה להתקיים הקרנת הבכורה של שני הפרקים הראשונים במוזיאון תל אביב, ברחוב שדרות שאול המלך. טלעד העדיפו שההקרנה תהיה במקום קטן, כדי שאם לא יבוא קהל, לא יהיו פדיחות. התעקשנו על המוזיאון. האולם היה מפוצץ באנשים. קהל משובח מ"האליטה" השנואה במדינה: שופטים, אלופי צה"ל, אנשי תקשורת, אנשי דת. האירוע ריגש אותנו, היוצרים, עד דמעות.
ישאל הקורא: מה אתה טוחן לנו את המוח עם עתיקות טלוויזיוניות מלפני 20 שנה? הנה התשובה: ביום שישי שעבר ישבתי על אספרסו ומיץ טבעי בספסל הציבורי ברחוב ויצמן, בקרבת בית החולים איכילוב, כשניגש אליי בן אדם מזוקן בלבוש חרדי בשנות ה־70 לחייו. הוא התיישב לידי על הספסל, שאל אם יש לי דקה.
בדרך כלל אני מנפנף אנשים ששואלים אם יש לי דקה אחרי שהם יושבים, אבל באינסטינקט הראשוני נראה לי הבן אדם כאיש מעניין. היה לו בפנים משהו אצילי. "תשמע", הוא אמר לי במבטא אמריקאי, "הפעם הראשונה שראיתי אותך היה בחדשות הטלוויזיה האמריקאית, לפני איזה 55 שנים, כשתקפת את הנאצים האמריקאים בשיקגו. אמרתי אז לחברים שלי 'אנחנו שפנים. הנה בא יהודי מישראל, בקושי מתגלח, והולך לפוצץ הפגנה של נאצים שרוצים לגרש אותנו מאמריקה כי אנחנו יהודים'".
החרדי המשיך ואמר: "אני הייתי עסוק בביזנס שלי. מדי פעם שמעתי שעשית עוד כל מיני דברים וגם הרבה שטויות. עקבתי אחריך מרחוק הרבה שנים. קצת שמעתי רדיו שלך, קצת קראתי כתבות שלך. אבל מה שהכי עשה עליי רושם הייתה הסדרה בטלוויזיה 'זהבי מחפש תשובה'. אני לא מבין איך לא מלמדים את זה בבית ספר".
באותו רגע הרגשתי איך הסומק מתפשט לי בלחיים, אבל אז האמריקאי אמר לי את הדברים הבאים: "תדע לך שעכשיו, בגלל הקורונה והעובדה שהרבה יהודים חרדים מתו, נאצים לבנים פאקינג מאשימים את היהודים שהם הביאו את הקורונה לאמריקה. הנאצים עכשיו מסוכנים בשביל היהודים כמו הנאצים בגרמניה לפני 80 שנה, וצריך מישהו כמוך שיבוא לאמריקה ויעשה נגדם מלחמה".
החרדי הביט לי בעיניים. "אני בן אדם עשיר", אמר. "אני מכיר עוד כמה אנשים עשירים מאוד. כמה אתה רוצה כדי לבוא ולעשות מלחמה נגד הנאצים האמריקאים?".
התחלתי לצחוק. היהודי הביט עליי בפליאה ושאל בטון חצי נעלב, למה אני צוחק. השבתי לו שבימים האחרונים כבר כמה פעמים פנו אליי אנשים מהמחנה המפגין נגד הממשלה הישראלית ונגד ארגוני הימין הלאומנים הקיצונים וביקשו שאעמוד בראש ההפגנות, לפני שנהפוך למדינה שתזכיר את גרמניה לפני 80 שנה.
הסברתי לצדיק שאם הוא רוצה להשקיע בי כסף, אשמח מאוד אם יממן לי סדרה דוקומנטרית לטלוויזיה הישראלית שכותרתה "זהבי מוצא תשובות". הסברתי לו שהסדרה תעסוק בפתרונות לבעיות של החברה הישראלית, מילדים בעלי מוגבלויות, דרך נוער בסיכון, הזנחת זקנים ופתרון לבעיות מצוקת האשפוז.
האמריקאי הביט עליי במבט נוקב, היסס קצת והשיב: "אני ביזנס־מן ויהודי מודאג. כל הטלוויזיה היום זה בולשיט: פולקעס, ציצקעס, טראש, וולגארס ג'וקס (בדיחות גסות). אני מחפש מישהו שיעשה וור (מלחמה) נגד אמריקן נאציס".
הסברתי לאמריקאי שאני מוכן לארגן לו את הזכויות להשתמש בסדרה הקודמת "זהבי מחפש תשובה". מבחינתי הוא יכול לתרגם אותה לאנגלית ולמכור אותה לבתי ספר יהודיים באמריקה. "בגילי, במצב בריאותי ובגלל חוסר היכולת שלי לומר ארבעה משפטים רצופים באנגלית בלי שיצחקו עליי, לא אוכל לצאת למלחמה נגד הנאצים האמריקאים".
הרגשתי שאכזבתי אותו. לפני שנפרדנו ביקש שאשאיר לו את מספר הטלפון שלי עבור הנכד שלו שגר בישראל, ושאם יהיה לי זמן אלמד אותו איך לעשות בלגן כמו שצריך.
נתתי לו.
2. בראשית שנות ה־70, בתקופה שאותה אני מגדיר כתקופת הבלגן, הייתי מעורב בהפגנות של הפנתרים השחורים, נחקרתי כחשוד בהצתת השבועון "העולם הזה", נעצרתי כחשוד בשוד יהלומים בגרמניה ועוד כהנה וכהנה "מצוות ומעשים טובים". באף אחד מהמקרים לא הוגש נגדי כתב אישום. טפו, טפו, טפו.
באותה תקופה הכרתי את דני, בחור צעיר ומקסים, תמים וחולמני, שהשתחרר מהשירות הצבאי בדרגת סגן וחיפש את עצמו ואת הכיוון שבו יבחר בחייו. היינו מבלים יחד עם עוד כמה ידידים: בני כהן, לוי לוי, בונה תירוש ואחרים. חלקנו לסירוגין חדר שכור בבית דירות ברחוב שלמה המלך, חרשנו את מועדוני תל אביב ובתי התה שהיו אופנתיים באותה תקופה, דני תכנן לנסוע לחפש את עצמו בהודו ובמקומות אחרים, ועד אז התהולל והתבלבל. למען האמת, בשלב מסוים מאוד דאגתי לו.
לדני הייתה חברה יפהפייה. נקרא לה ע'. באותם ימים מטורפים היא, כמו אחרות, נמשכו כדבורים לכוורת לביתו של דן בן אמוץ ביפו. דני איבד את ע', שעברה לביתו של בן אמוץ. אני כעסתי, וקיללתי את בן אמוץ ולא דיברתי איתו במשך עשרות שנים.
יצא לי להכיר אז את אביו ואמו של דני, רינה וצבי ואת אחותו הקטנה מיכל. משפחה מקסימה. יצא לי לשבת לשיחה עם צבי מתחת עץ השסק בחצר ביתו בצהלה, והוקסמתי ממנו. באחת הנסיעות שלו באירופה דני הצעיר היה מעורב באיזה בלגן אבל יצא ממנו זך וצלול. כשהסתיים העניין, הוא חזר לארץ ונעלם לנו. חלפו עשרות שנים מאז. באיזו שיחה מקרית סיפרו לי שדני הפך מומחה לעגבניות. האמת היא שזה הצחיק אותי שמכל החלומות הגדולים שהיו לו הוא הפך למומחה לעגבניות.
השנה, במסגרת החגיגות ללא קהל של יום העצמאות ישבתי בבית מול הטלוויזיה. תכננתי לעבור לראות נשיונל ג'יאוגרפיק, כשעל המסך הכריז מי שהכריז על חלוקת פרס ישראל. נשארתי לראות.
כשהכריזו על הזוכה הראשון - פרופ' דני זמיר, חתן פרס ישראל לחקלאות וסביבה - קיבלתי בומבה בפומפה. נשבע שזה היה קרוב להתקף לב. דני זמיר החולמני, הביישן, הופיע על המסך. עדיין יפה תואר, אבל חד וצלול ולא משפיל עיניים בביישנות כפי שזכרתי אותו. איך שמחתי. צלצלתי לדבורי השכנה מלמעלה בבית בשלמה המלך, ואמרתי לה לפתוח מהר את הטלוויזיה. "דני זמיר מקבל את פרס ישראל", הודעתי לה. נדמה לי שהיא התעלפה מהתרגשות.
האמת היא שאני מת לפגוש אותו ולשמוע ממנו הסבר מלומד למה למלפפונים ולעגבניות בשנים האחרונות יש טעם של ספוג וריח של כלום. ברכות מכל הלב, פרופ' זמיר. איזה מזל היה לך שלא היה טקס ולא היית צריך ללחוץ יד לבנימין נתניהו ולשרת התרבות מירי רגב.