היינו בכיתה ה’ והודיעו לנו על פגישה צפויה עם שרה לוי־תנאי. “שרה לוי־תנאי?”, שרקה אמא שלי בהתפעלות, “את יודעת, היא המייסדת של להקת ענבל!”. המפגש קרה באיזה אמפיתיאטרון עם אבנים לבנות לבנות.
הזיכרון המתעתע אינו מצליח לעזור לי למקם איפה בדיוק, אבל לוי־תנאי חקוקה אצלי כגבעולית ואצילית, שמדברת בשקט ובהטעמה. היא סיפרה על ילדותה בירושלים, על המעבר ליפו ועל הגירוש משם, על היתמות ועל המהלכים שהביאו אותה להקמת “ענבל”. שמענו ממנה על כוריאוגרפיה, על שירה ועל הלחנה, ואני נצרתי את הדברים שלה, כדי שאוכל לספר לאמא שלי.
לקראת סוף שנות ה־80 לקחו אותנו במסגרת בית הספר להצגה “הקיץ של אביה” בתיאטרון ירושלים. הבמה הייתה חשוכה מאוד. עולם התיאטרון לא היה זר לי. הכרתי אותו בעיקר מהצגות החאן הירושלמי וממחזות זמר ומהצגות לילדי העובדים של בית החולים הדסה והתעשייה הצבאית, אבל הפעם היה משהו אחר. גילה אלמגור עלתה לבמה ואור גדול נדלק בלב שלי.
היא הייתה כל כך מוחלטת, וכל כך מרוכזת, שלא יכולתי להתיק את המבט ממנה. כשהיא פתחה במונולוג נסער על הבושה הגדולה שכרוכה בחוסר הכבוד כלפי שחקנית שעומדת על הבמה, התימהון התחיל להשתלט עליי.
הרי קראתי את הספר, וכולנו כבר ידענו להשתמש במטפורת “מסיבה כמו בקיץ של אביה”, כלומר מסיבה שאיש לא בא אליה. את המילים הכעוסות שלה לא זכרתי, וחלפו כמה דקות עד שהבנתי: כשהריכוז של אלמגור הופר בגלל פטפוטים מכיוון הקהל, היא סטתה מהטקסט לטובת דברי תוכחה שמלווים אותי עד היום. זו כבר לא הייתה הצגה. אלה היו החיים עצמם.
לתוך אלה מותכים עוד זיכרונות: התערוכות באגפים השונים של מוזיאון ישראל, הספרים הנדירים בהיכל הספר, הפורמלין עם העוברים ודגם גוף האדם עם שני כפתורי קסם שמעולם לא הגיבו לאף לחיצה במוזיאון הטבע. זאת, לצד אינספור מקומות והתרחשויות: התור לקולנוע אדיסון ברחוב ישעיהו 14 פינת רחוב בליליוס, עם שורות כיסאות העץ שעבדו בשיטת הוואקום.
אחד קם, כל השורה מתרוממת איתו. “1,200 מקומות ישיבה”, מזכיר לי אבא שלי. “היו סרטים של ראג’ קאפור. פריד אל־אטרש הופיע שם וגם קליף ריצ’רד”. את הקרנות שישי בקולנוע סינמה 1 במרכז המסחרי שבשכונת קריית היובל, קשה לשכוח. היו שם פרסומות כמו “פרסום ריבלין מציג: קנה לילדך שעשוע, בחנויות הצעצוע”. ו”הפרסום על מסך הכסף עולה כסף, אך שווה זהב.
נסה והיווכח!”. וכמובן, בקבוקי זכוכית שהתגלגלו במדרון אולם הקולנוע אל עבר המסך, לקול מחאותיו של הסדרן והשלט עם האותיות האדומות: “אסור לעשן ולפצח גרעינים”, שמהר מאוד נבלע בין ענני הסיגריות. “זוכרת איך ההורים שלנו היו מאפסנים אותנו שם? קונים לנו כרטיס להקרנה משולשת, משאירים אותנו בבוקר וחוזרים בצהריים”, מזכיר לי א’, בעל זיכרון הברזל, “רצינו את ‘ברוס לי’, קיבלנו את ‘30 המדרגות’, ו’מלך ליום אחד’ עם גבי עמרני באותו כרטיס”.
***
אתמול התקיים ברחבי הארץ אירוע מחאה של פורום מוסדות התרבות. נציגים מתחומים שונים התייצבו על במות התיאטרון, בחללי סטודיו, בחדרי חזרות ובמוזיאונים כשהם לבושים שחורים ובידיהם שלטים: "אסור להשאיר את המוזיאון/מסך/במה הזו ריקה".
המחאה, הם מסבירים, התארגנה כדי להעלות לסדר היום הציבורי את גרירת הרגליים של משרד התרבות בכל הנוגע לגיבוש מתווה תפעולי וכלכלי שימנע פשיטת רגל של מוסדות התרבות שסגורים כבר שלושה חודשים.
***
כן, אני מכירה את הנטייה להתרפק על ציטוטים של דמויות היסטוריות ולספר מה הן חשבו על מקומה של תרבות בחיים. אני מכירה גם רבים שחושבים בדיוק ההפך ומבחינתם תרבות היא תוספת לסל הזה, שנקרא החיים, ולא מצרך יסוד.
זה בסדר, כל אחת ואחד רשאים לחשוב כרצונם, אבל נראה לי שיהיה נעים לחזור אחורה ולחשוב על הסרט הראשון שבו צפינו בקולנוע, על ההצגה שהציפה אותנו ברגשות שלא הכרנו, על המפגש הראשון עם שחקנים, על השיחה הראשונה עם סופרת או סופר.
כל אלה נארגים לסיפור שלם שמורכב מפרקים שונים במציאות של כולנו ומזכירים כי תרבות היא השתקפות של החיים שלנו. היא היתמות של שרה לוי־תנאי ושל עוד ילדי משפחות שהגיעו מתימן וממקומות אחרים לארץ הזו. תרבות היא רגעים מצחיקים ועצובים, מחכימים או מוכרים, משותפים או נפרדים.
תרבות היא החיבור בין העבר להווה ולעתיד שיבוא, ופרט ליכולת להציץ החוצה, תרבות היא היכרות עם עצמנו ועם שותפינו לגורל שקלע אותנו לכאן.
קריאה ראשונה
בסיפורי פולקלור, ואפשר למצוא את זה ב”מרק מאבן”, המוכר גם בשם “מרק מכפתור” או “מרק מסמר”, נווד עני ורעב מידפק על דלתות וכשסופסוף נמצאים מארחים, הוא מציע להכין בעצמו מרק משביע וטעים שמבוסס על אבן.
תוך כדי בחישת המים והאבן בסיר, הוא רותם את המארחים להוסיף עוד ועוד מרכיבים למרק לשיפור הטעם וכך נולד מרק עשיר בירקות וטעים על בסיס אבן. אולי כך גם נולד ספרה החדש והחכם של ג’וליה דונלדסון (“טרופותי”, “לקוף יש בעיה”, “קורילילה” ועוד).
בלב ספרה “הטבח והמלך”, המלווה באיוריו המשעשעים של דיוויד רוברטס, מלך ושף. אלא שהמלך הוא לא כל כך מלכותי והשף הוא לא כל כך בשלן. יתרה מזאת: המלך הוא עצל למדי, ומסגל גינוני דיקטטורה.
אף אחד מהמועמדים לתפקיד הטבח המלכותי אינו נושא חן בעיניו, ואז מגיע שוקה. הוא לא יודע לדוג, או לחתוך, או לבשל, אבל דווקא הוא זה שזוכה בתפקיד, שכן החולשות הגלויות שלו מחזירות אל המלך הקפריזי את תחושת המסוגלות, האחריות והתנועה.
והנה דונלדסון שוב מצליחה להעביר שיעורים חשובים לילדי הגן, על הצורך לנוע לכיוון הנכון ולהפשיל שרוולים כדי שמשהו טוב יקרה.
“הטבח והמלך", מאת ג'וליה דונלסון, איורים: דיוויד רוברטס, מאנגלית: רימונה די־נור, כנרת בית הוצאה לאור, מחיר: 74 שקלים
המלצתרבות
אחרי הביטלס, כוורת ודייוויד בואי, החוג לתולדות המוזיקה לילדים, מיזם של ישיב כהן, דנה קסלר וגיל אהרנסון, מקדיש את ההרצאה המקוונת הנוכחית למתי כספי.
כספי חתום על כ־1,000 שירים – כזמר, מלחין, פזמונאי ומוזיקאי, ויצירתו היא חלק בלתי נפרד מהרפרטואר של כמה דורות. המפגש מיועד לתלמידי בית ספר יסודי ומספר המשתתפים מוגבל.
החוג לתולדות המוזיקה לילדים, יום רביעי, 13.5, בשעה 16:00, לתשלום וקבלת לינק למפגש 052-3695355
