משהו: פעם ראיתי ססמה על שלטים באוסטרליה. החלפתי את המילה "אוסטרליה" במילה "ישראל": “קנה עבודה לילדים שלך. קנה תוצרת ישראל".

ליטל ריצ'רד הקטן

כשהייתי בכיתה ח', הייתי במשך חודש בערך פושטק. משפחתי התגוררה אז בתל אביב, בביתנו בשיכון הקצינים, שבו לא היו פושטקים. נסעתי באופניים עם אחי הקטן ועם עוד חבר ל"טיר" ליד הים. שם היה ביתן שבו ירו בדמויות קטנות כדי להפיל אותן. הייתה גם מכונת תקליטים. אם שמת בה מטבע, הכל היה מתחיל לזוז, תקליט שחור קטן היה מגיע אל הזרוע עם המחט, וצלילי שיר החלו להישמע. השיר שהמטבע שלי קנה היה מוזיקה שפוצצה בכל העולם עידן חדש. איזה כיף שהייתי פושטק, זו הייתה מוזיקה שרק פושטקים שמעו. ככה הכרתי את ליטל ריצ'רד. השיר החל במילים האלמותיות “בי בופ אה לולה". עד היום דנים בשאלה מה משמעותן. הצלילים האלה שינו את המוזיקה. ליטל ריצ'רד היה שחור, כמובן. מאז ליטל ריצ'רד וחבריו, כל המוזיקה שלנו באה מהכנסיות שלהם שם בדרום ארצות הברית. רק הם ידעו מה לעשות, וליטל ריצ'רד הפיץ את זה לעולם.

כן, הלבנים זיהו וחיקו, קראו לזה רוק'נרול ועשו מזה עניין גדול. ליטל ריצ'רד לא התנגד שילמדו ממנו ומחבריו מה זו מוזיקה. פעם כשמוזיקאים שחורים אמרו לו: הלבנים גנבו את המוזיקה שלנו, הוא ענה: זה בסדר גמור, בזכות זה שהלבנים אוהבים את המוזיקה הזאת, אני ממשיך להופיע. בגיל 87, השבוע, הוא הפסיק. מה שהיה על התקליט השחור הקטן ממשיך. לו היה לי כובע, הייתי מסיר אותו בפניך וקד ג' קידות, ליטל ריצ'רד.

ספרות המגיפה

כאשר מזכירים ספרים בנושא מגיפות, מדברים על “הדבר", מאת אלבר קאמי, ועל “דקמרון" מאת בוקאצ'ו ולא שוכחים את “על העיוורון" מאת ז'וזה סאראמאגו. זהו בערך המצאי. לפעמים מזכירים גם ספרי מדע דמיוני, או מתח, שמתארים עולם שווירוס התקיף, וסופרים שניבאו הכל בצורה מדויקת. לא אתפלא אם מישהו יגלה שיצא בעולם ספר שניבא את מספר הנפטרים בבני ברק.

דיון ספרותי־מגיפתי כזה צריך להזכיר שבספרות יש תיאור שבו וירוס גם הציל את האנושות מהכחדה. זה קרה בספר הקלאסי של ה. ג'י. וולס, “מלחמת העולמות". וולס מתאר את פלישת אנשי מאדים לכדור הארץ, הם משמידים את בני האנוש, ותשובה אין. או אז יצורי מאדים נדבקים בווירוסים ובחיידקים שעל כדור הארץ ומחוסלים ללא זכר.

לצערי, שוכחים דווקא ספר מופלא שנכתב בעברית בנושא מגיפות. ספר ששמו “המוות השחור, או דברי ימי גמיני" מאת בנימין גלאי. הכרתי את בנימין גלאי במסדרונות "מעריב", והרבה קודם לכן קראתי אותו בעיתון, ב"מעריב", במדור שלו “על קפה הפוך". המדור היה אתגר גם ליודעי עברית על בוריה. זו חידה, איך "מעריב", שהיה העיתון הנפוץ במדינה אז, היה נפוץ ונקרא כל כך דווקא בשל כותבים שכתבו בעברית כה עמוקה ועשירה. בנימין גלאי היה השיא, אבל גם קישון, למשל, כתב בעברית שמיועדת לבעלי מנוע טורבו בקריאה. צריך לזכור שאלה היו שנות ה־60 וה־70, זאת אומרת מדינה בקושי בת 30, מדינה שבה יש אחוז ניכר של קוראים שעברית איננה שפת האם שלהם. דווקא הם קראו את אותה עברית חידתית באהבה. עברית עשירה ודשנה שהיא אסתטיקה בפני עצמה.

היצירה שלו גדושה גם בידע. לשפתו וליכולתו הספרותית המיוחדת אין ממשיכים ברמתו בספרות העברית של דורנו. הספר “דברי ימי גמיני" יצא בכמה מהדורות, שמו שונה במהדורות המתקדמות ל"המוות השחור, או דברי ימי גמיני". כאמור, רומן על רקע מגיפת הדבר השחור בימי הביניים. מי שיכול - ואני לא מתכוון רק למי שיכול להשיג את הספר, אלא למי שמסוגל להתמודד עם העברית העילאית - שיקרא.

ימי הקורונה האלה נוצלו למאבק פוליטי, והראו עד לאיזו דרגה של מלחמת השמצות אפשר להידרדר, וכאשר המגיפה משמשת את המשמיצים. זה לא מפליא, כאשר אנשים מצביעים לא בעבור מועמד שהם אוהבים, אלא נגד המועמד שהם שונאים. מאבק פוליטי ושנאה מעוותת היו גם בתקופה שבה בנימין גלאי הציע בקטע סאטירי להשכיר את עצמו לכתיבת השמצות או ברכות לכל פוליטיקאי ובכל נושא. זה מעניין במיוחד בתקופתנו, שבה מאשימים עיתונאים בכך שהם שופרות או מעבירי דף מסרים, או מצד שני: שונאים שרואים הכל דרך מסיכת השנאה השחורה.

בנימין גלאי פרסם רשימת מחירים שהוא יגבה כדי להיות שופר או שונא, לפי דרישות המזמין. הנה הקטע (בעריכה מינימלית):
יודע אני לטחון פולי קפה ספרותיים. ובכן? קפה כנגד כסף חי! לא יצירות שלימות, חלילה, אך קטעי רשימות, ציחצוחי לשון, קריאות ביניים, אימרות כנף, נגיחות קרן - לכאן, או לכאן - ניפנופי אצבע וכל כיוצא בכך - עלי ועל צווארי!

להלן לוח מחירים הגיוני למדי:

הלל: שתיים־שלוש שורות הלל על הכרזות שהכריז אווז כלשהו (מעין “בראוו") - מאה איך קוראים להם. “היר היר"! לשמע דברי חוכמה שמוטב היה אילו נקשרו לפתחי פי אומרם בחוטים כפולים של גידי כלב ים - מאה ועשרים איך קוראים להם.

פרשנות: טיהור שירצם של “מבצעים מיוחדים" - מאה וחמישים איך קוראים להם. דברי טעם - לכאן או לכאן - על פרשות מבישות - מאה וחמישים איך קוראים להם.

סנגוריה: על דברים שיש להם צידוק הגיוני - עשרים אק"ל. שיש להם צידוק, אלא שאיני יכול למצאו - חמישים. שאין להם צידוק כלל - שבעים. שהם עלבון פשוט להיגיון ולשורת השכל הישר - מאתיים איך קוראים להם.

חירופים וגידופים: דרך רמז - עשרים אק"ל. פשט - חמישים. חירופים מכוונים יפה - שבעים. מכוונים שלא להחטיא - מאה. מוטחים מתוך פאתוס מוסרי - מאתיים. פאתוס יהודי - מאתים עשרים. הכל בלשון נאה, נוסח מרוכז ומקוצר. עברית של מרור וחזרת. ארמיזמים ועיטורים לטיניים. ציטטין מתוך אוגוסטינוס, קיקרו, וולטר. זרעוני שומשומין, כמון ופרג של קיסרים, מלכים, שייכים, חאנים, כליפים, אמירים, אפיפיורים ואנשי רוח. משלי שועלים. פרטים פיקנטיים מתוך עולם החי והצומח. לפנות - ג. בנימין. קוראים להם - דולארים.  

פינת השלולית

הנסיכה לא מתקשרת. צפרדע מתגעגע. זה לא רק חרוז. זה טיפ טיפה פוגע, פוצע, קורע. הספק משגע, והצפרדע חושש שהכל ביחסים בינו לבין הנסיכה מתחיל לקרטע.