1
יותר מפעם אחת ביטאתי בטור הזה את דעתי השוללת את צדקת ההחלטה להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה, ואת הערכתי שבאווירה שיצרו נגדו בתקשורת קיים חשש שלא יזכה למשפט הוגן. גם את ביקורתי על מערכת אכיפת החוק לא שמרתי בסוד. רק לאחרונה לא התקשיתי לגייס מילים כדי לתקוף את ההסתערות הלהוטה והנמהרת על יו"ר הכנסת לשעבר יולי אדלשטיין.
אך לבושתי, אני נאלץ להודות כי אני מתקשה לגייס מילים חריפות מספיק כדי לגנות את הקמפיין המגונה והנתעב נגד היועץ המשפטי לממשלה. עוד יותר מקוממת אותי השתיקה בעניין זה. איפה נשיא המדינה, ראש הממשלה, נשיאת העליון, שר המשפטים היוצא שהוא מהיום השר לביטחון הפנים? למה נדם קולם? למה הם מחכים? היועץ המשפטי הנחה את המשטרה לגבות תלונה מיידית מראש הממשלה בגין האיום הבזוי של מפגין על יאיר נתניהו. לפני שנה, כאשר אותו מפגין סדרתי השמיע בדיוק את אותו איום נגד מנדלבליט, בגין הודעתו כי נתניהו לא חשוד בפרשת הצוללות, איש לא התלונן, והעליון אף אישר את המשך ההפגנות בשכונת מגוריו של היועץ.
לסרטון המסית המציג את היועץ בתוך ארון קבורה קשה למצוא מילות גנאי חריפות מספיק. אבל ממש לא קשה למצוא מילים נגד קמפיין חימום האטריות הקרות של פרשת הרפז. אלה פשוט אותן המילים שבהן השתמשתי רק לאחרונה בעניין תיקי 2000 ו־4000.
בעניין פרשת הרפז, ראיתי את החומרים שהודלפו באופן בלתי חוקי. מדובר בשיחות פרטיות שהתקיימו הרבה לפני שהפרשה התפוצצה, התנפחה וקיבלה ממדים מפלצתיים. על פי מה שעולה מהחומר, הרמטכ"ל דאז ושר החוץ הטרי גבי אשכנזי, שלא יכול היה אז להעלות באוב שהעניין הזניח הזה יגיע לחקירה בשנים הבאות, ראה בכל העניין תקלה שולית. אלא שבצה"ל, כמו בניקוי רובה או במסדר חדרים בבוקר, לא חיים בשלום אפילו עם רבב קטן, קל וחומר כשמדובר בתדמית צה"ל והעומד בראשו. כראש המערכת היה חשוב לאשכנזי להגן על הצבא, והפצ"ר מנדלבליט נרתם למשימה. למה בדיוק ציפו ממנו? שיסרב לקריאת הרמטכ"ל להגן על הצבא בפני ניפוח אירוע שנראה בזמן ההוא כרבע סערה בחצי כוס מים?
בקיצור, בדומה לקלטות נוני מוזס, ושיחות ניר חפץ עם אנשי וואלה, כך גם הקלטות אשכנזי־מנדלבליט. הן היו צריכות להגיע, יחד עם מכתבי התלונה הנלווים, היישר אל סל הזבל של כל קצין משטרה מקצועי. כך פסק בית המשפט העליון כשראה את קלטות אשכנזי, וכך אני משוכנע יפסוק בית המשפט המחוזי בירושלים נוכח קלטות מוזס־נתניהו וחפץ־אלוביץ.
2
כאשר יאיר לפיד מבקר את הממשלה החדשה בלי להעניק לה אפילו מאה דקות חסד, זה בסדר גמור. זה תפקידו כראש האופוזיציה. אבל כשהוא מגדיר אותה כסכנה לדמוקרטיה, הוא מאבד את הנכס הכי חשוב ליעילותה של הביקורת - אמינות.
מישהו היה צריך להסביר ללפיד בעדינות שבמקרה שלו, כדאי לחפש נושאים לביקורת שהמילה "דמוקרטיה" אינה כלולה בהם. כמי שעומד בראש מפלגה שמעולם לא קיימה בחירות פנימיות והיו"ר מאריך לעצמו מדי פעם את הכהונה לעוד כמה שנים טובות, וממנה את נציגיה כאוות נפשו, כדאי שלא יעלה את המילה על דל שפתיו. וכך גם יורה לחברים שמינה לאיוש רשימתו, כי הרי מי שמרהיב עוז שם להשמיע דעה עצמאית - סר חנו - ומי שסר חנו עף כמו ציפור נטולת כנפיים אל תהום הנשייה, ע"ע יעקב פרי.
אם לפיד רוצה לעשות את מלאכתו כראש אופוזיציה כראוי, יש לו ממי ללמוד. בשמונה הכנסות הראשונות, מ־15 במאי 1948 עד 17 במאי 1977, עמד בראש האופוזיציה מנחם בגין. הוא לא התייחס לאופוזיציה כאל ארץ גזירה, הוא ראה בכך ייעוד: "לשרת את העם באופוזיציה", קרא לזה. מה שהעניק לו את הכוח להתמיד היה העובדה שמפלגתו הקפידה על קיום בחירות כלליות לוועידת המפלגה לפחות אחת לקדנציה. בכל ועידה העמיד את עצמו מחדש לבחירה. מי שלא מקיים דמוקרטיה בביתו נשמע נלעג בבואו להטיף לדמוקרטיה למי שנבחר בפריימריז, וכך גם המועמדים לכנסת במפלגתו, חלקם בניגוד לדעתו.
אם יש תופעה מסוכנת לדמוקרטיה בכנסת הזו, הלא היא התופעה של ריבוי חברי הכנסת הלא נבחרים. אם איני טועה, זוהי הכנסת הראשונה מאז המהפכים הדמוקרטיים בליכוד ואחר כך גם במפלגת העבודה שמרבית חבריה ממונים ולא נבחרים. הליכוד נותרה המפלגה הדמוקרטית היחידה המתמודדת על השלטון. אליה מצטרפים קומץ נבחרי העבודה, מרצ, חד"ש ובל"ד.
בארה"ב ובבריטניה, לעומת זאת, אין חבר פרלמנט אחד שלא עומד לבחירה בקרב חברי מפלגתו בדרך למועמדות בבחירות הכלליות. יש לכך סיבה. בבחירות הכלליות הציבור נותן משקל מכריע למנהיג המפלגה ולדרכה הרעיונית. רק הבחירה הפנימית היא אישית באמת ויוצרת היזונים חוזרים בין הציבור לנבחריו, שכדי להיבחר שוב מקפידים על קיום הקשר הרציף עם הציבור.
אולי הגיע הזמן שגם אצלנו יחוקק חוק שיחייב מפלגות לקיים הליכים פנימיים מסודרים על פי תקנון וסטנדרטים שיקבע המחוקק, תוך החרגה מובנת ומוצדקת של מפלגות המגדירות עצמן כמפלגות דתיות, שאת רשימתן קובעים באופן בלעדי ומוחלט אנשי דת ולא פוליטיקאים.
3
משבר הקורונה מינף את משרד הבריאות. מברווזון מכוער הפך המשרד במחי מגיפה אחת למשאת נפש. שרים בכירים כמו בנט ומפלגות כמו כחול לבן היו מוכנים לשלם מחיר מופקע עבורו. אדלשטיין, יו"ר הכנסת לשעבר, מועמד לנשיאות ולראשות הממשלה, קיבל אותו ורואה עצמו בר מזל. הוא אפילו העדיף אותו על היהלום שבכתר - משרד התחבורה עתיר העשייה והמשאבים.
צריך לקוות שעד מהרה יהיה עוד משרד ממשלתי שיעבור מטמורפוזה דומה. אני מקווה שבמהלך הקדנציה השר החשוב בממשלה יהיה שרה זוטרה אחת, שמשרדה ישודרג באותה עוצמה מטלטלת. כוונתי לשרה פנינה תמנו שאטה.
עוד לפני משבר הקורונה נפתח פתח לגידול משמעותי בעלייה. אז הרקע היה שונה מהמצב היום. אז היו אלה התחזקותה הפלאית של הכלכלה הישראלית, יחד עם התפרצויות אנטישמיות רחבות היקף.
משבר הקורונה היה פיגוע כלכלי עולמי שגם ישראל לא חמקה ממנו. אבל ההתמודדות עם המשבר הבליטה באופן לא צפוי את ישראל כחוף מבטחים בריאותי. רצה הגורל והקורונה פגעה בצורה הקשה ביותר במדינות שבהן מצויים ריכוזי היהודים הגדולים מחוץ לישראל: בריטניה, צרפת, רוסיה, ובראש ארה"ב. למרבה הצער, המגיפה לא פסחה על ריכוזי היהודים. להפך, הקהילות היהודיות נפגעו לעתים יותר מאוכלוסיות אחרות. דבר שפותח לנו הזדמנות לחולל גל עלייה משמעותי. זאת לפני שמאן דהוא יציע, בעקבות ההצעה לכרסם בחוק הלאום, לכרסם גם בחוק השבות (למשל כתמורה ל"רק הצבעה אחת", למען הרכבת ממשלה).
החלום הוא לחזור על הדרמה ההיסטורית הבלתי צפויה של 90'־91', שהקפיצה בבת אחת את כמות העולים מאלפים בודדים לשנה לגל אדיר של יותר ממיליון. היום, כמו אז, הדבר מחייב התגייסות יוצאת דופן של הממשלה והגופים הלאומיים. אם נרצה, זה יקרה.
בעניין זה דבריי אינם בגדר אמירה פובליציסטית אלא בגדר עדות. זכיתי באותה תקופה לעמוד בראשות ועדת העלייה והקליטה של הכנסת. האמינו לי שכאשר נכנסתי לתפקיד ב־1988, ההסתברות לעלייה בהיקפים הללו נראתה הרבה יותר דמיונית מכפי שהיא נראית היום. רצינו. מאוד רצינו, והנס התחולל.