השבוע נעשו המהלכים האחרונים להרכבת ממשלה בישראל. בהנחה שהיא אכן תקום, על אף פארסת חלוקת התיקים מיום חמישי, תהיה זו הממשלה המוזרה וההזויה שידעה המדינה לאורך שנותיה. על ממדיה המנופחים וגודלה מעבר לכל פרופורציות דובר רבות. על האומנות של המצאת משרדים והפקת סמכויות יש מאין ידובר עוד יותר בהמשך. הקורונה, שלוש מערכות הבחירות ובעיקר האילוצים הפוליטיים הולידו תפקידים כה אקזוטיים ובריתות כה לא מתקבלות על הדעת, עד שכל מערכון בתוכנית סאטירה פוליטית מתגמד ומתאדה לידם.
אבל מעל הכל, ואולי מזה היה ראוי להתחיל, מתנוססת אומנות־העל הפוליטית של אדם אחד בשם בנימין נתניהו. פוליטיקאי עם שלושה תיקים פליליים, רגע לפני תחילת משפטו, אחרי שנה של מאמצים כושלים להקים קואליציה ובמצב חירום לאומי עם קורונה על הראש - הצליח לנטרל את כולם.
הוא פירק את כחול לבן - הכוח הנגדי המרכזי שהתמודד מולו ואיים עליו במשך שלוש מערכות בחירות; הוא מוסס את בלוק העבודה–גשר–מרצ; ודקה לפני שהרכבת סגרה את דלתותיה והתחילה בנסיעה הצליח נתניהו לפרק גם את היצור הבעייתי שהציק לו לאורך כל הדרך: מפלגת ימינה.
בן לילה הפכה ימינה לימינה־מינוס ונזרקה מתחת לגלגליו של הנגמ"ש, שבמהלך כל שנת הבחירות בוצע בתוכו ירי בלתי פוסק. תוכנית העריקים של נתניהו הצליחה בגדול. אומנם לא בזמן שהוא רצה ולא עם מי שהוא רצה, אבל עריקים אכן היו.
התוכנית של נתניהו עבדה: יועז הנדל וצביקה האוזר אומנם לא נענו לפיתויים ולרמזים, לא ערקו ולא הצטרפו לממשלת נתניהו הצרה, אך בסופו של דבר מצאו את עצמם כחלק מממשלת נתניהו־גנץ הרחבה. פנינה תמנו־שטה וגדי יברקן סיפקו את הסחורה והביאו רבים מקהילת יוצאי אתיופיה. יולי אדלשטיין וזאב אלקין נשארו במרכז הבמה ובממשלה, כך שאפשר יהיה גם בקמפיין הבא לארגן כנסי בחירות לדוברי רוסית ולטעון בפניהם שאביגדור ליברמן לא מייצג אותם.
תוכנית הפירוק הגדולה של נתניהו צריכה להדאיג את שותפו הטרי להנהגת המדינה. רבים הזהירו את בני גנץ שלא יחיה באשליות ושהרוטציה לא תקרה. כעת, כשראש הממשלה החליפי רואה את להטוטי נתניהו, ראוי שיתחיל להתארגן כדי שזה לא יגיע לו בהפתעה. שהרי אם נמצאו עריקים בתחילת דרכם המשותפת, מה הסיבה שלא יימצאו כאלה גם לקראת סתיו 2021?
איך תתפקד הקונסטרוקציה המסורבלת וכמה זמן היא תחזיק מעמד? אלה השאלות שילוו את הממשלה החדשה בהנחה שתקום בהמשך דרכה ויהוו מקור בלתי נדלה לסיפורים עבור הכתבים הפוליטיים.
האח הקטן
נפתלי בנט וחבריו עשו את הדבר הנכון עבור עצמם ועבור קהל מצביעיהם והלכו לאופוזיציה. הפוליטיקה של הציונות הדתית הייתה זקוקה מזמן לעמוד השדרה שאותו, מה לעשות, קשה להצמיח ולטפח בקואליציה, בעיקר כאשר נכנסים אליה בתנאים נחותים ומקבלים בה את תפקיד האח הקטן.
אנשי הימין, הדתיים והמסורתיים שטענו זה מכבר כי אין להם בית פוליטי ואין להם למי להצביע בבחירות, קיבלו השבוע מנה של תקווה שאולי הפעם זה יקרה.
אם כבר באחים אנו עוסקים, אז בסגנון ברית האחים של 2013 בירך האח יאיר לפיד את האח נפתלי בנט לרגל הצטרפותו לשורות האופוזיציה, בדיוק בזמן כשבלשכת יו"ר הבית היהודי עברו על טיוטת ההסכם עם הליכוד.
בנט, פוליטיקאי מוכשר ושאפתני, שהוכיח את עצמו גם כביצועיסט, זקוק לאופוזיציה כדי לבנות את עצמו ללא תלות בנתניהו ובליכוד. אם לא בנייה מחדש, אז לפחות על בסיס היסודות הקיימים. אם בנט רואה את עצמו כמועמד עתידי לראשות ממשלה, עדיף לו להשתחרר מחיבוקם החונק של האחים הגדולים, הגושים והבלוקים, ולהשקיע בעצמו, בתדמיתו ובמפלגתו. הפעם היה כדאי לו לרדת, כדי להגדיל את הסיכוי לעלייה.
עם זאת, לא טעו בנט ואיילת שקד כשטענו בימים האחרונים שנתניהו לא רוצה את ימינה בממשלה, וכל משא ומתן וחילופי המסרים הם בלוף אחד גדול. לא שנתניהו החליט למחרת הבחירות כי הפעם ימינה תישאר בחוץ, כמו במקרים רבים אחרים, לא הייתה אסטרטגיה, רק טקטיקה שהשתנתה לפי ההתרחשויות.
תנועת הנגד
עכשיו הגיע הזמן לחזור לעניינים המדיניים. החלת הריבונות והתוכנית של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ חזרו ללו"ז, ואיתם החשש הגדול ממה שעתיד להתרחש בקיץ הקרוב. מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו, שקפץ לישראל לגיחה קצרה, הביא מסר חשוב מהבית הלבן: "קבלו את תוכנית השלום שלנו כמו שהיא. אל תערימו קשיים. ואז, יאללה - תספחו".
בפועל, סעיף הריבונות עלול לעורר התנגדות לנתניהו מכל עבר. בשמאל יתרעמו על הסיפוח, ברשות הפלסטינית כבר מתריעים מפני ההשלכות, באירופה הכל מוכן לגל ההתנגדות, ובימין יתקפו את הממשלה ואת העומד בראשה על התמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. ואם הבית היהודי עוד תיאלץ לתמוך או לכל הפחות לשבת בשקט - בנט, שקד ובצלאל סמוטריץ' חופשיים לרדת על נתניהו בכל הכוח וללא מעצורים.
באופן פרדוקסלי, זה בדיוק מה שנתניהו רוצה מהם. כסת"ח מדיני לעת צרה. "אני רוצה ותומך בתוכנית שלך, אבל יש לי התנגדות חריפה מבית", הוא יוכל לדווח לטראמפ. כל זה אפשרי, כמובן, רק אם ימינה אינה חלק מהממשלה.
באופוזיציה יככבו עוד שתי דמויות כבדות משקל: יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. הראשון יוכל לחזור לאותה העמדה שממנה נאלץ לרדת לפני שנה: המועמד לראשות ממשלה, האלטרנטיבה המרכזית. שנה שלמה ישב לפיד כבול ומוגבל בקוקפיט הצפוף, וכעת מעמדו השתפר. לא רק ראש מפלגה, אלא גם ראש האופוזיציה. עם יכולותיו הוורבליות והלהט הפוליטי יהפוך לפיד ליו"ר אופוזיציה מושלם ולכאב ראש לא קטן עבור נתניהו.
בין היתר ינסה לפיד להחזיר את המנדטים החילוניים שלו מישראל ביתנו. כשקמה מפלגת יש עתיד וניגשה למערכת הבחירות הראשונה (והמוצלחת שלה) ב־2013, המסר שלפיו כולם צריכים לשרת בצבא דיבר על לבם של רבים בציבור החילוני. בזמן שהוא הצטרף לגנץ ונאלץ לשחק על פי כללים חדשים, איבד לפיד לפי הערכות בין שניים לשלושה מנדטים, שעברו לישראל ביתנו. בחודשים הקרובים יחל הקרב הגדול על לבו של הקהל המזדהה עם האג'נדה החילונית־ליברלית, ששתי המפלגות דוגלות בה.
ליברמן יתפוס את מעמד "חכם השבט". שהרי הוא הפוליטיקאי המנוסה ביותר בזירה וגם אחד שיש לו יותר שעות נתניהו מכל אחד אחר, באופוזיציה ובקואליציה. הוא ייהנה ממקומו באופוזיציה בדיוק כמו שנהנה ממנו לפני כניסתו לקריה ולממשלה ב־2016. להיות מעניין ובלתי צפוי, לתקוף את נתניהו בנקודות הכי רגישות ולספק ניתוחים פוליטיים מקוריים - את כל אלה יודע ליברמן לעשות בצורה אומנותית.
ליברמן (כמו לפיד) בטוח שרוטציה לא תקרה, ושנתניהו יעשה כל שביכולתו כדי לא לתת לגנץ להיכנס למעון ראש הממשלה בבלפור. עד אז הוא ישתף פעולה עם לפיד כשיראה זאת לנכון וישחק משחק משלו כשיראה זאת לנכון.
יו"ר ישראל ביתנו כבר הודיע ללפיד שלא ישתף פעולה בהנהלת האופוזיציה ובוודאי שלא יתאם עמדות עם הרשימה המשותפת ועם מרצ. מה שבטוח הוא שהשניים יידעו להגיע להבנות וסמוך לבחירות הבאות יחליטו מה עדיף להם: לאחד כוחות או להמשיך כל אחד בדרכו. בכל אופן, יהיה מעניין.