לפני כשנתיים התפרסמה עוד ביוגרפיה על דוד בן־גוריון. תום שגב כתב את "מדינה בכל מחיר". כבר קראתי כמה ביוגרפיות על ראש הממשלה הראשון, ולפיכך לא מיהרתי לקרוא עוד אחת, עד שהמליץ לי עליה אוריאל בני. ואכן, שגב הוציא מתחת ידו ביוגרפיה מצוינת. מחקר מקיף וביקורתי, היודע לזהות את גדולתו של בן־גוריון וגם את קטנוניותו. את מפעליו הגדולים וגם את ההרס והחורבן שהמיט במו ידיו על דמותו. את הברקותיו הגאוניות וגם את רעיונות העוועים שהגה מוחו הקודח.
שגב מיטיב גם לתאר ולנתח את אחד ממאפייניו של בן־גוריון: הזיכרון הסלקטיבי. הוא היה מעבד בזיכרונו את העבר כך שיתאים לצורכי ההווה. בן־גוריון ודאי לא המציא את התהליך האנושי המוכר הזה, אך הוא עשה בו נפלאות.
תקופת שהותו בסג'רה כפועל חקלאי הפכה לחוויית יסוד מעצבת בחייו כציוני בארץ ישראל. הוא מרבה לספר כי חי שם שלוש שנים, שהיו המאושרות בחייו. בפועל, כותב שגב - בן־גוריון חי בסג'רה כ־13 חודשים. ורוב ימיו שם, כעולה מכתביו, לא היו מאושרים. בן־גוריון סיפר בפירוט על ביקורו של ביאליק בסג'רה "ועד היום מצלצלים באוזני דבריו". אבל ביאליק לא ביקר מעולם בסג'רה.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה התנגד בן־גוריון להקמת יחידות צבאיות יהודיות בצבא הבריטי, אבל כשהוקמו לבסוף "הגדודים העבריים" זיהה עצמו כאחד ממייסדיהם והרבה לדבר על תרומתם החשובה להקמת צבא עברי.
בשנות ה־30 ערך בן־גוריון סדרת פגישות עם המנהיג הערבי מוסא אל־עלמי. פגישות "מכוננות" מבחינת בן־גוריון והבנתו את כוונות הערבים בארץ ישראל. בשנים הבאות יחזור מאות פעמים על מה שהוא אמר לאל־עלמי ומה השיב לו המנהיג הערבי.
בן־גוריון הצהיר באוזניו כי התנועה הציונית שואפת רק לפתח את הארץ לטובת כל תושביה, ואל־עלמי השיב לו כי הערבים אינם רוצים בכך, ומצדם - שתעמוד הארץ בשממותיה גם עוד מאה שנים, עד שהערבים יתפתחו ויהיו מסוגלים לפתח אותה בעצמם. אכן תובנה חשובה, אך שגב מציין כי לא הופיעה בדוחות המפורטים על הפגישה שכתב בן־גוריון מיד אחריה וגם לא בדוח מפורט ומקיף, למעלה מ־40 עמודים - שחיבר כשנתיים לאחר הפגישות. פלאי הזיכרון האנושי.
# # #
לא הייתי נדרש לזיכרונו הנקוב והמסלף של בן־גוריון לולא נתקלתי לפני שבועיים בעיתון זה ממש במאמרו של אהוד אולמרט, "מציאות מדומה". סילוף שיטתי של ההיסטוריה הוא כנראה הדבר היחידי המשותף לשני המנהיגים הללו.
אולמרט הוא מבקר חריף של בנימין נתניהו. כמו רבים גם הוא סבור כי אם שר אינו יכול לכהן כשכתב אישום תלוי ועומד נגדו (הלכת דרעי־פנחסי) קל וחומר שלא ראוי שראש ממשלה יכהן במצב כזה, אף שהחוק לכאורה מאפשר לו כהונה עד הרשעה בפסק דין חלוט. התפטרות כזו מתבקשת לדעתו של אולמרט מתוך "מכלול הערכים, האינטרסים, המסורת והמורשת של מדינת ישראל... זו בדיוק הייתה הסיבה לכך שהתפטרתי מרצוני מתפקיד ראש הממשלה הרבה לפני שהסתיימה חקירה בעניינים שנטענו נגדי, מבלי שהייתה החלטה משפטית כלשהי בסוגיות שעמדו על הפרק וזאת למעלה משנה לפני שהיועץ המשפטי החליט להעמידני לדין. עשיתי כן משום שהבנתי כי יש חוקים שמשמעותם מעל האות הכתובה בסעיף כזה או אחר בהוראת חוק כלשהו".
אולמרט מציין עובדות נכונות, אך משמיט את החשובה מכולן ולכן יכול להציג עצמו בפני הקורא כצדיק־יסוד־עולם, שהאתיקה השלטונית היא המצפן שלו, ולא כמי שהורשע וישב בכלא על מרמה, הפרת אמונים וקבלת שוחד. ומה גרם לאולמרט להתפטר "למעלה משנה לפני שהוגש כתב אישום"? בבחירות לכנסת ה־17 (מרץ 2006) זכתה קדימה בראשות אולמרט ב־29 מנדטים והוא הרכיב את ממשלת ישראל ה־31, שנשענה על 67 ח"כים מסיעות קדימה, העבודה, ש"ס והגמלאים.
בראשות מפלגת העבודה עמד אז עמיר פרץ, אך כשהוא התפטר בעקבות הכישלון במלחמת לבנון השנייה והביקורת הקשה שנמתחה עליו בדוח הביניים של ועדת וינוגרד - ניצח אהוד ברק ברוב דחוק בבחירות המקדימות, והיה לשר הביטחון בממשלת אולמרט. ברק נשאר בממשלה גם לאחר פרסום הדוח הסופי של ועדת וינוגרד (ובניגוד להתחייבות מפורשת שלו להתפטר לאחר פרסום הדוח הסופי, אם אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו).
אך בעקבות הצטברות החקירות הפליליות והראיות המעידות על מעורבותו של אולמרט במעשי שחיתות חמורים, ועדותו המוקדמת (עוד לפני פתיחת המשפט) של טלנסקי ב"פרשת מעטפות הכסף" שקיבל אולמרט, כינס אהוד ברק "מסיבת עיתונאים דרמטית" בכנסת (28 במאי 2008) ותקע לאולמרט סכין בגב: "ראש הממשלה חייב לנתק את עצמו מהניהול היומיומי של הממשלה. הוא יכול לעשות זאת בכל אחת מהדרכים הפתוחות בפניו - השעיה, חופשה, התפטרות או נבצרות".
אובדן תמיכתם של 19 חברי העבודה בקואליציה שלו היה הופך כמובן את אולמרט לראש ממשלת מיעוט שלא הייתה יכולה לתפקד. ובהיעדר רוב הייתה האופוזיציה מעבירה חוק לפיזור הכנסת וקיום בחירות חדשות. אולמרט ידע היטב כי אין לו כל סיכוי לנצח בבחירות כאלו, ולכן הודיע ב־30 ביולי 2008 כי אינו מתכוון להתמודד בפריימריז של מפלגתו וכי בכוונתו להגיש את התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה לאחר שייבחר יו"ר חדש למפלגת קדימה. ציפי לבני נבחרה לתפקיד, וב־21 בספטמבר הגיש אולמרט את התפטרותו.
ובכן: אובדן הרוב הפרלמנטרי ונפילתה הצפויה של ממשלתו הם העובדה החסרה בתמונה ששרטט בפנינו אולמרט כשבא להציג עצמו כאיש המעלה, שהאתיקה של השלטון חשובה בעיניו יותר מלשון החוק המפורשת. אולי עמדה לנגד עיניו תמונת גסיסתו הפוליטית של ברק, שהיה ראש ממשלה אך לאחר כהונה קצרה איבד את הרוב הפרלמנטרי ונאלץ להתפטר.
ושמא תאמרו - גם וגם? גם האתיקה ו"מכלול הערכים, האינטרסים, המסורת והמורשת של מדינת ישראל", וגם אובדן הרוב הפרלמנטרי - שנוצר כשברק בגד בו והחליט שאינו מוכן לשרת בממשלתו של לוקח שוחד?
אם לא היה מדובר במי שבית המשפט המחוזי חרץ את דינו וקבע "כל לוקח שוחד הוא בוגד" ובית המשפט העליון (שהקל אומנם בעונשו) שב ואישר את הרשעתו בלקיחת שוחד - אולי הייתי מוכן לקנות מפיו מניעים מוסריים וערכיים. זה לא המקרה של אהוד אולמרט.