לפני הכל חידה. מי אמר: "אנחנו הראשונים שנסגרים והאחרונים שנפתחים"? סניפי דואר שאף פעם אין לדעת את שעות העבודה שלהם; שערים חשמליים בכניסה לחניונים; או ההזדמנויות הפוליטיות של אבי דיכטר?
אם כן, התשובה הנכונה היא - אנשי התיאטרון. או בלשון גילה אלמגור: התיי־אט־רון. תיאטרון הוא מקום מכובד ומעונב, שבמקרה הטוב מציג רפרטואר מעורר השראה עם שחקנים ענקיים, ובמקרה הפחות טוב מחזות זמר עם רוני דלומי.
מקובל לחשוב שהתיאטרון הוא קלאסי, מכובד יותר מפלטפורמות תרבותיות אחרות, גבה מצח ויוקרתי. אך למעשה הוא הפך ללא רלוונטי, מפוצץ מחשיבות עצמית, מנותק מהעם או מתחנף לעם - כששתי האפשרויות האחרונות רחוקות מהמטרה האמיתית שלו: להציג אמת רלוונטית לחיינו כאן ועכשיו.
אולי זמנו של התיאטרון עבר. נסו להיזכר באיזו הצגה שהשפיעה על השיח במדינה, שעוררה פולמוס או זעזעה את אמות הסִפים. ולהזכירכם, "מלכת אמבטיה" כבר לא משחקת איזה 50 שנה.
אני נזכר באחת:
במה. וילון נפתח. סלון בית. כורסה, מנורה דולקת. אב הבית יושב על הכורסה, מעשן מקטרת. כתובית - מוסקבה 1904. שלג. שקט באולם. רשרושי צלופן טורדניים מפירים את הדממה. זוג נכנס באיחור ומנסה לתפוס את מקומו. "שששש", לוחשת המרשרשת בצלופן לזוג המאחרים. צג טלפון משורה קדמית מהבהב. בעל המכשיר מוציא את הסלולרי מתיקו, האור מתחזק ומהבהב אל שלוש השורות מאחוריו.
"לובה!", צועק השחקן אל דמות שנמצאת מאחורי דלת שאותה אנחנו לא רואים. "לובה!!", הוא צועק חזק יותר. הדמות לא עונה. אך דווקא בעל הסלולרי משורה 4 עונה, ולוחש בחוזקה לטלפון: "אני באמצע הצגה... אחזור אליך יותר מאוחר".
בחזרה לבמה. "כן, יקירי", עונה לובה מעבר לדלת. "למה מאחרים?", שואלת מישהי מהשורה האחורית את הזוג שאיחר. "סליחה", מתנצלת האישה, והזוג ממהר להתיישב. "אתקשר בעוד שעה וחצי", ממשיך ללחוש בעל הסלולרי. הגבר המאחר כועס על אשתו. "אין על מה להתנצל. שיסדרו חנייה, לא נאחר". בחזרה לבמה. "השכנים החדשים כבר נכנסו?", מעשן המקטרת שואל בעניין רב את לובה.
ברשותכם, אעצור רגע את המתח המדהים הזה שנוצר במקביל על הבמה ובאולם, ואשאל את השאלה: למה בעצם אני צריך להאמין שאני נמצא בתחילת המאה הקודמת, ברוסיה המושלגת, כשאני במרכז תל אביב ובחוץ 52 מעלות.
כל סצינה טלוויזיונית תתאר את הדרמה הזאת בצורה מוצלחת יותר. כל מצלמת רחף על עיר מושלגת תתווך את ההרגשה של מקום קפוא ורחוק. משחק קטן וקרוב יותר למציאות יעביר באופן אפקטיבי את התחושה שהאיש עם המקטרת יכול היה לשבת לידי בסלון, ושסערת הרגשות שתתקוף אותו מיד תאחז גם בי.
אולי כדאי שדווקא עכשיו, בסיומו של משבר הקורונה, ינצלו אנשי התיאטרון את ההפוגה לרענון תפיסתי. סדרות טלוויזיה שאבו אליהן את מיטב המוחות והכישרונות מכל העולמות והפכו ליצירות תרבותיות אדירות ומשפיעות יותר מכל מדיה אחרת. אחר כך מגיעים ספרים, סרטים, סרטוני יו־טיוב וברכות ויראליות של דקל וקנין. כולם משפיעים על חיינו בדרך זו או אחרת.
נדמה שהתיאטרון צריך לתפוס את מקומו מחדש. ושלא תבינו לא נכון: אני ממש אוהב תיאטרון. או יותר נכון, את ההרגשה של תיאטרון. אני אוהב לשהות בפואייה. אני אוהב להגיד פואייה. תלכי לשירותים, אני כבר אחכה בפואייה. גם הבייגל הירושלמי במזנון עושה את העבודה. באופן תמוה הוא הפך להיות מה שהפופקורן לקולנוע.
ואין על הקהל האיכותי של התיאטרון, שטרח להתלבש, השקיע והתאמץ, הזמין כרטיסים מראש ורק רוצה להתנמנם במזגן על כורסה נוחה. ושחקני התיאטרון הם שחקנים טובים מאוד, ששום משחק מוגזם אינו זר להם, להפך. הם מתעקשים שהאיש בשורה האחרונה ישמע אותם.
אז כן, יש להחזיר מיד את כל עובדי התיאטרון לעבודה. אבל נדרש לעשות גם חשבון נפש. עברו איזה שנה־שנתיים מאז התאספו אנשים באמפיתיאטרון כדי לצפות באומנות. כיום, כשהתרבות הפכה להיות אינטואיטיבית, נגישה ודיגיטלית, אולי אין עוד צורך ב"לעשות כאילו" שזאת מוסקבה. העולם השתנה. צ'כוב לא כתב את "גן הדובדבנים" במטרה להתחנף לוועדי עובדים. אז אולי עכשיו יקרה משהו דרמטי.
האישה המרשרשת עם נייר הצלופן תזרוק את העטיפה, המאחרים יפסיקו לדבר, האיש עם הסלולרי יכבה אותו, אחד השחקנים ייקח קורנס חמישה קילו וישבור את הקיר הרביעי. משהו חייב לקרות. ההצגה חייבת להתחיל