עכשיו אנחנו מתווכחים על ההסתה. האם נתניהו מסית נגד מערכת המשפט? האם הוא מתיר את דמם של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, של התובעת ליאת בן־ארי ושל בכירים נוספים? האם הוא חוצה קווים אדומים, או שמא מדובר בהגנה עצמית לגיטימית, באדם הטוען לחפותו, במי שמאמין בכל לבו שתפרו לו תיקים ואין סיבה שלא יגיד את אשר על לבו?
ויכוח דומה ניטש לפני רצח יצחק רבין. הרצח סיים את הוויכוח. נגד רבין השתוללה הסתה פרועה. נתניהו היה חלק בלתי נפרד ממנה. בכוחו היה לשנות את האווירה ברחובות, למתוח את הקו האדום, להסיר ספק. הוא לא עשה את זה. אחרי שרבין נורה בגבו על ידי לאומן ימני יהודי שטוף מוח, מה שנותר היה להכות על חטא. נתניהו נראה אז כמי שחרב עליו עולמו. הוא ידע למה. אבל הוא שכח.
עכשיו הוא מוביל מסע הסתה חדש. מה מוכיח את זה? העובדה הפשוטה שמנדלבליט ובן־ארי מסתובבים לאחרונה עם אבטחה מוגברת. כשהאיומים נגד בכירי מערכת אכיפת החוק הולכים וגוברים, זה סימן שההסתה נגדם חיה ובועטת. מספיק להאזין כמה דקות לטקסטים של המפגינים תומכי נתניהו מול בית המשפט. אני מניח שיאסר ערפאת פופולרי כרגע בקרבם בהרבה ממנדלבליט, שלא נדבר על היבא יזבק נגד ליאת בן־ארי. מספיק להציץ בציוציו של יורש העצר, שמציג את היועץ המשפטי לממשלה שאביו מינה, בדמותו של "הסנדק".
אבל זה לא נגמר כאן. נתניהו נענה אתמול לגודל השעה, ובמאמציו להכתיר את עצמו לאלפרד דרייפוס המודרני הגיע, כצפוי, גם לאימי שואת יהודי אירופה. אחרי שגמר להשתמש באסון הכבד ביותר שאירע לנו לצורך המחשת האיום האיראני, הגיע כעת תורם של החוקרים, התובעים והפרקליטים. כשסיפר אתמול, על מדרגות בית המשפט, על שיחות התמיכה הרבות שהוא מקבל, הגיע נתניהו גם לניצולי השואה, וסיפר על שיחות שקיבל מכמה מהם, ואני מצטט: "היינו ביערות ועכשיו אנחנו מתפללים בשבילך", רעם קול הבריטון המוכר שלו, "זאבים באים לטרוף אותך".
כמעט מתבקש להיחלץ להגנתו של מנהיג העם היהודי, משיח בן דוד, שהזאבים מקיפים ועומדים לטרוף אותו. טרוף טורף יוסף. מבחינת נתניהו, זוהי עוד רפליקה בנאום ארוך. עוד רגע של פאתוס מופרך, בסדרה אינסופית. מבחינת מי שניצבים ממול, זה הרבה פחות מצחיק והרבה יותר מפחיד. נתניהו כבר נכווה מהרטוריקה שלו פעם אחת, על גופתו של יצחק רבין. מה הוא יעשה ויגיד אם מישהו יצליח לעקוף את המאבטחים של אביחי מנדלבליט וליאת בן־ארי ולפגוע בהם? הרי יש כאן זאבים שבאים לטרוף את המנהיג, לא? באיזה אילן גבוה הוא ייתלה הפעם? נחכה ונראה.
צריך להודות: טעיתי. הערכתי לאורך כל הדרך שהתמונה שבה ינהל ראש ממשלה בישראל ישיבת ממשלה בבוקר ויתייצב בפני בית המשפט במשפט פלילי בגין שוחד בצהריים, היא תמונה בלתי אפשרית, לא הגיונית ובלתי נתפסת. ובכן, היחיד שמסוגל לייצר תמונות מהסוג הזה, כנגד כל הסיכויים וההערכות, זה נתניהו.
אתמול, בשעה שלוש ועשר דקות, זה קרה. הרכב השופטים, עטויי גלימות שחורות, נכנס לאולם. הנאשם נתניהו קם ממקומו. ההרכב התיישב והורה לכולם לשבת. נתניהו התיישב. שלוש דקות אחר כך פנתה נשיאת ההרכב רבקה פרידמן־פלדמן לנאשם מספר 1 ושאלה אותו אם קרא את כתב האישום. הנאשם, ראש ממשלת ישראל, קם ממקומו בצייתנות, ואמר שכן. הוא קרא את כתב האישום והבין אותו. כמה דקות קודם, הוא קרע את כתב האישום והגחיך אותו. בתוך האולם, הוא לא העז לעשות את מה שעשה למטה, על גרם המדרגות. כאן, בין כותלי היכל המשפט, הוא פחות גיבור. בינתיים.
נתניהו, חיה תקשורתית מיומנת, ידע שתהיה תמונה. הוא הקפיד לא להתיישב בטרם יצאו צלמי הסטילס. כשהתיישב, היה בגבו למצלמת ה"פול" שנותרה באולם. לאורך הדיון כולו הוא לא הסתובב אחורה, כדי לא להיתפס בפריים מרשיע. הוא פזל שמאלה בעדינות. אם כן היה מסתובב אחורה, היה מגלה ממש מאחוריו פרצוף מוכר: מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. הוא ישב מאחורי נתניהו, במרחק של מטר וחצי אולי. לו הושיט נוני את ידו קדימה, היא הייתה מונחת על כתפו של ביבי.
שני השונאים הללו, היריבים המיתולוגיים והנצחיים, מוצאים את עצמם עכשיו זה ליד זה על ספסל הנאשמים. להיסטוריה יש חוש הומור מיוחד. תסריטאי מוכשר היה מייצר את הסצינה הזו שבה מושיט מוזס את ידו, מניחה על כתפו של ביבי ושואל אותו אם גם את הישיבה הזו מקליט ארי הרו. והתשובה: לא, אבל באחת הישיבות הבאות הוא יצטרף כעד מדינה.
הרכב השופטים ניהל את הישיבה אתמול על מי מנוחות. הפרקליטים, של נתניהו ושאר הנאשמים (בנוסף לנתניהו ומוזס, נאשמים גם שאול ואיריס אלוביץ'), ניסו להרוויח כמה שיותר זמן. מבחינתם של עמית חדד ומיכה פטמן, פרקליטיו של נתניהו (בינתיים), שלב ההוכחות צריך להתחיל רק בעוד כשנה. קודם הם זקוקים לחצי שנה "ללמוד את החומר", אחר כך צריך זמן ל"טענות המקדמיות" ואחר כך נראה. או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות, או שעדי המדינה יתחרטו, או משהו.
אין לדעת מה יחליטו השופטים, אבל ההחלטה הראשונה, הטכנית, שניתנה אתמול, מעידה על המגמה: בקשתה של התובעת, עו"ד ליאת בן־ארי, לקבל כבר עכשיו לוח זמנים מפורט ומזורז להליך כולו, לא נענתה. במקום זה, נקבע דיון טכני לעוד כחודשיים. נדמה לי שמבין הצדדים, פרקליטי הנאשמים צריכים להיות מרוצים יותר. מצד שני, משפטים רבים התחילו כשהפרקליטים מרוצים, ונגמרו כשהנאשמים כלואים (ע"ע אהוד אולמרט).
בנימין נתניהו הוא אדם מנוסה, מוכשר ומהיר תפיסה. אני מתאר לעצמי שהוא יודע שנאום ההסתה המופרך שנשא על מדרגות בית המשפט לא משפר את מצבו המשפטי. אולי להפך. הוא יודע שהכללים בתוך אולם המשפט שייכים למשחק אחר לגמרי. אם הוא יודע את כל זה, מדוע הוא בכל זאת ממשיך להעלות את סכום ההימור ואת רף הטירוף? לדעתי, יש כמה סיבות מצטברות.
הראשונה, נפשית. נתניהו חשש מאוד מתמונתו כנאשם. יש לו תפיסה היסטורית מפותחת, והוא יודע את ערכה ומקומה של תמונה כזו בספרי ההיסטוריה ובוויקיפדיה. הוא החליט לייצר לעצמו תמונת נגד. התמונה שבה הוא ניצב על מדרגות בית המשפט ונושא את נאום ה"אני מאשים" שלו, היא התשובה הביבית ההולמת לרדיפה המתנהלת נגדו, לשיטתו.
אבל יש גם סיבה אסטרטגית: נתניהו מתחזק את מצבו הפוליטי ואת מעמדו בדעת הקהל. כפי שבין קמפיין בחירות מועד ב' למועד ג' הוא הגדיל את כוחו האלקטורלי, כך הוא מאמין שיוכל להמשיך לטפס במדד הפופולריות גם כנאשם. למה זה חשוב לו? כדי להמשיך לתחזק את ההרתעה, לחזק את תחושת האפוקליפסה, לייצר פחד ומורא בקרב רשויות האכיפה והשופטים ולהכין לעצמו את הפלטפורמה הנוחה ביותר לחתוך ברגע המתאים לעסקת טיעון מקלה.
השאלה היא, האם יהיה נתניהו מסוגל לזהות את הרגע המתאים הזה. כי אם הוא יפספס, הרגע המתאים הבא עלול להיות זה שבו הוא יורשע בדין, ואולי אף חמור מזה: יישלח לבית הסוהר.