אנשי הזעזוע, אנשי הכל הלך
איש לא החמיא ואיש לא שמח
(לחן: ממש לא עממי)

אתם בטח מכירים אותם. הם בכל מקום. אנשים שלא מפסיקים לבוא בטענות. להתמרמר על המצב. להתקומם, להזדעזע ולתבוע שראשים ייערפו. אנשים עם כישרון נדיר להתמקד בחציה הריק של הכוס. הם יצליחו להפיק מכל אירוע סיבה לקינה; ומכל התבטאות אזוטרית עילה להיעלבות קולקטיבית. טיפוסים שרק מחפשים תירוץ להכריז בפייסבוק: “ישראל, 1948־2020"; מחבבים במיוחד את המילה “סוף"; ומתקשים להעביר את היום בלי איזה עליהום טוב על הבוקר. ברוב המקרים, מצבם האובייקטיבי סביר, אם לא למעלה מכך. הם אנשי המעמד הבינוני, לא מצויים במצוקה אמיתית או בסכנה קיומית. אבל זה לא מונע מהם להכריז בכל הזדמנות על אסון מתקרב. או כזה שכבר מתרחש לנגד עינינו, “והגיע הזמן שתתעוררו!".

כאדם בעל חוש ביקורתי מפותח, לעזאזל - עבדתי במשך שנים כמבקר - אני נדהם כל פעם מחדש מהצורך הבלתי נדלה הזה לקטר. לא שחסרות כאן בעיות, כמובן. אפשר למצוא אותן בכל מקום ובכל תקופה. דמיינו רק מה היה קורה אילו הייתה לנו פייסבוק בשנות ה־80, למשל. הזוועה. “אריק שרון הוא רוצח מטורף שמביא במו ידיו לקץ הציונות. ישראל, 1948־1982". וכו'. ועדיין, בפיד שלי בפייסבוק יש מאות אנשים שיכולים להעלות ביממה שבעה־שמונה פוסטים לפחות, וכולם יהיו שליליים. האם מדובר בתכונת אופי בסיסית? או בתדלוק של הרשתות החברתיות ושיטת הלייקים, המתגמלים יותר את המקטר? ומתייחסים למתיחת ביקורת כאל אקט אמיץ, המעיד על תבונה ורגישות?

מהרגע שפרצה הקורונה לחיינו, נדמה שטפטוף ההתמרמרות כבר הפך למבול. והכתובת המיידית הייתה - המדינה ורשויותיה. גם אני שחררתי לא מעט קיטור, כעצמאי מעולם התרבות שמרגיש שעולמו נעצר בבת אחת והמדינה לא רואה אותו ממטר. אני עדיין כועס, אבל מנסה גם לראות את התמונה השלמה. זו שבה אנחנו נמצאים במצב חירום אמיתי, בדומה למרבית העולם, שבו שולט חוסר הוודאות. והוא מאלץ את הרשויות לנקוט צעדים דרסטיים ולהגיע להחלטות משמעותיות מהרגע להרגע, ללא ניסיון עבר. חלק מההחלטות האלה עשוי להיראות מוזרות, אפילו מופרכות. אחרות גם יתבררו בדיעבד כטעות. אבל צריך לתת למקבלי ההחלטות האלה איזשהו קרדיט בסיסי, ולא למהר לעוט עליהם בחדווה תוך הטחת נאצות והזדעזעות פומביים.

הייתי שמח להתייחס לכל המררה הקיבוצית הזו בביטול אלגנטי, אבל אני מודה בצער שהיא משפיעה גם עליי. ובייחוד, גורמת לי לפקפק מדי פעם בעצמי ובאופן הלא מזועזע שבו אני מקבל את החיים. הייתכן שנהייתי עבד שפל ראש, כפי שטוענים יחידי הסגולה המצליחים לראות את המציאות האיומה מבעד למסך העשן של התקשורת והשלטון? השאלה הזו עמדה למבחן קונקרטי, כאשר שלחתי את בניי חזרה לבית הספר כשהם חמושים במסיכות. החום היה כבד, והיה ברור שמסיכה רק תחריף את הקושי, אבל נשמע לי סביר לגמרי שבמסגרת החזרה המדורגת והרצון לצמצם סיכונים יתעקשו על עטייתה.

ואולם למקרא פרץ המחאה הנזעם של הורים בפייסבוק ובוואטסאפ התחלתי לחשוד שאני טומן את ראשי בחול. התיאורים הקשים כללו גדודים של תלמידים אומללים, הנשלחים אל הכבשנים בראש מורכן, בשילוב מצמרר של מראות מהשואה ומ"החומה" של פינק פלויד. מכריחים אותם לשבת יום שלם עם מסיכות, בטמפרטורות מטורפות, ועוד מצפים מהם ללמוד! זעקו המקוננים, וחידדו: מי ששולח את ילדיו במצב כזה לבית הספר עושה להם עוול! רוצים שהילדים שלכם יתייבשו? יאבדו הכרה?

מודה ומתוודה, כבר התחלתי להרגיש לא נעים. ממש לא נעים. ככל שנקפו השעות, מחזות זוועה החלו להצטייר בראשי. איך שילחתי אותם אל התופת? בצהריים, כשהקטן שלנו (13) חזר, רצתי לעברו בחרדה. איך היה? שאלתי. בסדר. היית עם מסיכה כל היום? כן. נו, ואיך זה? בסדר, יש מזגן בכיתה. אבל, אבא, זה סיוט!!!, הוא התעורר פתאום, מציף את כל פחדיי. נראה לי שזה עושה לי ריח מגעיל מהפה. מחר אני בא עם מנטוס! 

על הסכין

הניסיון של בנימין נתניהו שלא להתייצב לתחילת המשפט שלו, כפי שמחויב כל נאשם בישראל במשפט פלילי, היא זלזול ציני ומסוכן בשלטון החוק. ולא משנה עד כמה נתניהו מרגיש רדוף - בצדק או שלא - מעצם האישומים. זה בדיוק מהאירועים האלה שמקשים גם על מי שיש לו אמפתיה כלפיו לצדד בו.

"ריי דונובן" היא הסדרה המשודרת האהובה עליי ביותר כרגע, והידיעה על ביטולה אחרי סוף עונתה השביעית ביאסה אותי קשות. וכנראה שלא רק אותי, כי מחאה אינטרנטית רחבה בארצות הברית שכנעה את חברת ההפקה שלה להשיב אותה לעונה שמינית ומסיימת. לפעמים אני חושב שמשהו טוב עוד ייצא מכל האינטרנט הזה.

הסיפור על בית הספר בפתח תקווה, שאילץ ילדה בת 7 לפשוט את שמלתה ולהישאר בתחתונים, הוא לא רק מקומם ומעורר זעם. יש בו, פרט לדיכוי נשים, גם גזענות ברורה ומרתיחה. הילדה היא ממוצא רוסי, וכפי שאמה סיפרה - יש לה קושי בעברית, והיא התקשתה להגן על עצמה. האם המורה הייתה מרשה לעצמה לנהוג כך בצברית? אני בטוח שלא.