זה היה בשעות אחר הצהריים. מישהו הקיש בדלת. “בטח שליח”, צעק מחדרו אחד הילדים שגידלתי ורוממתי, “הרי מי כבר יכול לבוא? מאז הקורונה אתם עריריים”. הצצתי בחטף דרך העינית ומשהו הדף אותי לאחור. מעולם לא קרה שלא פתחתי את הדלת. על כך יעידו, בין היתר, שטיח שמתחזה לפרסי שקניתי מאדון בעל כושר התמדה וזכה לנדוד כמו ב”גלגולו של מעיל” של קדיה מולודובסקי בין בני המשפחה, שורת כלי אחסון לברגים, אומים ודסקיות והשיא – תעודת כבוד של ארגון שלום עולמי של קוריאניות חמודות שהרקידו אותנו בבית במעגל ובקקופוניה מושלמת. הפעם משהו בתוכי עצר אותי. י’ קם בהכנעה מהמחשב וניגש אל הדלת. זו הייתה שיחה קצרה מאוד.
“שלום, נקלעתי למצב כלכלי קשה”, אמר בשקט האיש שבדלת ואחר כך הגיעה שתיקה. מעבר לזה לא היה צריך להוסיף. י’ ניגש לתיק ונתן לו את מה שהיה בארנק. אחרי כמה דקות הבנתי מה עצר מבעדי להיות זו שתיגש אליו. אני מכירה את האיש הזה ואת ילדיו. איש עמל, אב לילדים, שהיה בעל עסק קטן ושילם מסים כמו גדול. ואז הגיעה הקורונה ובעקבותיה הנחיות היסטריות. האיש הזה לא נדבק במחלה, אבל כיתת יורים הרגה את העסק שלו ועכשיו הוא מבקש עזרה.
***
אם התרבות הסינית, ערש הקורונה, מקדשת את הסטואיות וההרמוניה, התרבות היהודית היא ההפך המוחלט. הופעת הבכורה של ילד מתרחשת כשהוא שואל "מה נשתנה", כלומר הופעה שמבוססת על עמידה מול קהל והיכולת לשאול שאלות. במפגש הראשון בין האדם לאלוהים, אלוהים שואל את האדם: "אייכה?". זו תרבות שלמה ששואלת ומקשה. "תגידי", שאל אותי פעם איש עסקים אמריקאי, "איך את מסבירה את זה שיש אצלכם כל כך הרבה סטארטאפים? מהן נקודות החוזקה שלכם, הישראלים?". עניתי לו שאני חושבת שהכל בזכות היצירתיות שיש בה מידה מסוימת של אילוץ. אנחנו אוהבים לשנות, לחדש, מאוד דינמיים ולא יושבים בשקט. זזים מהר, חותכים פינות, פוסחים על גינונים. "אני חושב שזה נובע במקור מהצורך לשרוד. כשאין לך ברירה ואתה חייב לשרוד, אתה הופך למרדן ומשם ליצירתי. זה נכנס לדנ"א שלכם", אמר לי. יש שיגידו שמדובר בניג'וס ותו לא, ויש שיגידו שכך נולדים כלות וחתני פרס נובל הבאים.
אני מסתכלת על חבריי העצמאים, שמחזיקים את המדינה הזו על הכתפיים ומנסים לכלכל את ילדיהם בכבוד. רובם לא עשירים גדולים. ליתר דיוק, רובם על חוט השערה בכל הנוגע למאזן הכספי שלהם. כולם, בלי יוצא מן הכלל, משלמים מסים במועדם. “תגידי לי, מה זה העונש הזה, שעכשיו אני צריך לשלם מסים גם על השתייה שהמלצרים שלי שותים בזמן משמרת? זה נראה לך סביר?”, שואל אותי ר’, ומשלם. בטח משלם.
אני מסתכלת על חבריי השכירים, שמוצאים לחל”ת מהרגע להרגע, גם במקומות שהתפקוד שלהם לא נפגע למרות הגזירות הקשות של החודשים האחרונים. והם יוצאים בהכנעה. אחד מתוך ארבעה ישראלים הוא מובטל היום. אני מסתכלת על האנשים שעומדים באוויר החופשי עם מסיכות מגוחכות, ושואלת מה השיעור הגדול שאנחנו מעבירים לילדינו, בעצם זה שאנחנו נוהגים בצייתנות מוחלטת ולא שואלים שאלות. סתם שופכים לאגרים של התמרמרות ברשתות החברתיות, אבל מבצעים פקודות – חלקן בלי רציונל, בלי חשיבה מושכלת. סתם פקודות. “מה את רוצה? במדינה הזאת מחאות לא עושות מהפכות”, אומר לי בן 16 חכם אחד ואבא שלו מצטרף: “המחאה הכי גדולה הייתה מחאת האוהלים. מה יצא מזה? ועדה שחלק גדול מהדברים שהיא החליטה לא בוצעו. זה לא עובד. התרגלנו להסתגל למה שיש במקום לדרוש את מה שבאמת צריך להיות”.
מהו המסר שאנחנו מעבירים לילדים שלנו, בעצם זה שאנחנו נותנים לחבוט בנו שוב ושוב לנגד עיניהם? שאיבדנו אמון בדמוקרטיה, וגרוע מזה – ביכולת שלנו לשנות משהו? ואני חושבת על האיש הזה, שהקיש בדלת והפך לפושט יד בעל כורחו, ויודעת. לא ככה נגדל את זוכי פרס נובל הבאים.
קריאה ראשונה
במקצה הסיום של בעלי החיים שמצחיקים אותי נמצא העצלן, כך שרבה השמחה לגלות שאיתמר אורלב מקדיש את ספר הילדים הראשון שלו, “העצלן הבטלן”, למשפחת העצלנאים. לאורלב יש גם סברה: בלב כל עצלן שוכן יצור חרוץ ופעלתן. עובדה: כשמשפחת עצלנאים דרום־אמריקאית חשה בסכנה האורבת לה, היא מוותרת על ביתה, כלומר העץ שאינה משה ממנו אלא לשם עשיית צרכים. החיפוש אחר הבית החדש כרוך בהרפתקאות ולא פחות מאתגר מכך – בתנועה נמרצת. הכל קורה בזכות עצלן קטן וחמוד. למרות שכל בני משפחתו חולמים בלילה חלומות פרועים על הג’ונגל הוא בכלל חולם על ציפה במימי אגם שקטים, אבל דווקא ממנו יוצאת הבשורה והוא סוחף את המשפחה אחריו. ספר מתוק ונבון על היכולות המפתיעות הטמונות בכל אחד, כי גם אם נדמה שהטבע חזק מהכל, הכורח שבהישרדות יכול לחולל נפלאות.
“העצלן הבטלן" מאת איתמר אורלב, איורים: דיויד הול, הוצאת עם עובד. מחיר: 74 שקלים
בדק בית
בקבוקי השתייה האישיים עברו אבולוציה בזמן שיא. מבקבוקי פלסטיק שמושלכים לפח אחרי שימוש אחד הם הועלו לדרגת בקבוקי פלסטיק שמושלכים אחרי כמה וכמה שימושים, ואז חלחלה התובנה בדבר בקבוקים רב־פעמיים. אלא מה, המים לא שומרים על הטמפרטורה הצוננת או החמה שלהם. Root 7 בא לעולם בשביל לפתור את העניין. הוא עשוי פלדת אל־חלד עם דופן כפולה ושכבה פנימית מצופה נחושת לבידוד נוסף. הודות לכך המים נשמרים בו קרים למשך 30 שעות, והמים החמים למשך 20 שעות. חוץ מזה, העיצוב באמת עושה חשק להיצמד אליו, על כל אלה יעידו קריאות ההתלהבות של בן השבע חובב הפריטים היפים ובת ה־14, שהיא קצת יותר פרקטית מאחיה, אבל הביעה התפעלות מהבקבוק.
Root 7, החל מ־129 שקלים, להשיג באתר של swagg
