שהדי במרומים, וגם על הארץ יש מי שיכול להעיד, שבימים שקדמו לפתיחת משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו “ניבאתי” שהוא עוד יבצע תעלול כלשהו, יעשה מין טריק אופייני לו, כדי למחות על העמדתו לדין והצגתה כרדיפת שווא אחריו, שמטרתה לסלק אותו ואת הימין מהשלטון, ואם אפשר, מהחיים הפוליטיים בכלל. אז הנה, הוא עשה את זה במלוא כישרונו הוורבלי והתיאטרלי. למה שיהיה המגיב הנסרך אחר מאשימיו עם פתיחת משפטו, בעודו יכול להיות התוקף והמאשים הראשון, שם בבניין שבו ייגזר בעתיד דינו. איך כתוב בתורה, להבדיל, בתיאור מתן תורה בהר סיני – “וכל העם רואים את הקולות”. כל העם והשופטים בתוכו, שאני מעריך שמעולם לא נתקלו במופע כזה, שנאשם על סף תחילת משפטו נהפך למאשים באוזני כל, עוד קודם שהם, השופטים, פצו את פיותיהם.
וכך הגענו לחג השבועות שיחול מחר, המכונה גם חג מתן תורה, שאף בו מנהיג עומד לדין, אך בבית דין של מעלה, ומשלם ביוקר רב, בגזר דין חמור, על מעשיו, מה שאיני מאחל חלילה לראש ממשלתנו. הסיפור פותח את מגילת רות הנקראת בחג הזה. המגילה מספרת על רעב שהיכה בארץ “בימי שפוט השופטים”, מה שהביא משפחה מבית לחם – האב אלימלך, האם נעמי ושני בניהם מחלון וכליון (שימו לב לשמות הסמליים) – לרדת מהארץ ולהתיישב בשדי מואב. שם מת האב עד מהרה ואחריו גם שני הבנים שנשאו נשים מואביות, ערפה ורות – “ותשאר האשה לבדה משני ילדיה ומאישה”.
ברור לחז”ל שיש כאן עונש משמיים והשאלה היא על מה ולמה? הרי גם האבות אברהם ויעקב, למשל, נטשו את הארץ בשנות רעב. התשובה המצויה במדרשים היא זו: “ולמה נענש אלימלך? לפי שהפיל ליבן של ישראל... אלימלך מגדולי המדינה ומפרנסי הדור היה. כיון שבאו שני רעבון אמר: ‘עכשיו יהיו כל ישראל מסבבין על פתחי, זה בא בקופתו וזה בא בכפיפו (בסלו)'. מה עשה? עמד וברח מפניהם”.
“הפיל ליבן של ישראל” – איזה ביטוי. רצה לומר: הבהיל, ריפה ידיים, ייאש וגם ברח. אין לדעת המדרש חטא גדול מזה למנהיג, שהרי אלימלך התחייב מיתה על כך. ואי אפשר שלא להיזכר במבשרי הקורונה למיניהם, בהם פרנסי הדור, רופאים ובכירי מדינה ובראשם ראש הממשלה, שהפילו מדי ערב את לבנו בהודעותיהם והטילו עלינו אימה. שיהיו בריאים. להצלת נפשותינו כיוונו.
נחזור למואב, שם יושבות נעמי ושתי כלותיה, שלוש אלמנות, עד שנעמי שומעת “כי פקד ה’ את עמו לתת להם לחם”. היא יוצאת לדרך עם שתי כלותיה לחזור לארץ יהודה. בדרך היא מנסה לשכנען לנטוש אותה ולחזור אישה לבית אמה. היא מפצירה, וערפה אכן נושקת לה ונפרדת, ואילו רות דבקה בה, כלשון הפסוק. חמותה מפצירה בה שוב ושוב, אבל רות איתנה בהחלטתה ומצהירה: “אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין; עמך עמי ואלוהיך אלוהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר”. והחותנת נכנעת.
הן מגיעות לבית לחם “ותהום כל העיר עליהן”. למראה לבושה הדל תמהים הכל: “הזאת נעמי?”. הן עניות, מוחרמות בעיר ומתפרנסות משיבולים שרות מלקטת בשדהו של בועז, “איש גיבור ממשפחת אלימלך”. בהדרכת נעמי מפתחת רות רומן עם בועז האלמן, ואף חודרת בלילה למשכבו בגורן. הסיפור מסתיים בנישואי השניים והולדת בנם עובד, שהוא אביו של ישי וסבו של דוד המלך. מגילת רות מסתיימת בפירוט שושלת היוחסין מפרץ בן יהודה בן יעקב אבינו עד דוד המלך. ויש מקום לסברה שזו בעצם תכליתו של הספר התנ”כי הזה.