1. אי־שם בתחילת שנות ה־60 התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי ככתב ספורט זוטר בעיתון "חדשות הספורט". לעולם לא אשכח את שלוש השורות שהופיעו בפינה נידחת בעיתון, שבהן נמסר דיווח על משחק הכדורגל של קבוצת מכבי רמת גן. הדיווח כלל את התוצאה, מספר הצופים ושם השופט. בסוף הדיווח הופיע בסוגריים שמי. וואו. לאט־לאט הדיווחים שלי גדלו. התחלתי גם לצלם משחקי ספורט, אף על פי שלכמה צלמים ותיקים היה מונופול. הצלחתי להשתחל איכשהו למשחקים של הכח ומכבי רמת גן כצלם, וכשהופיעו הצילומים הראשונים שלי בעיתון, הרגשתי על פסגת העולם.
באחד הימים שתיתי שוקו במזנון הצמוד לחנות הספורט של יוס'לה מירימוביץ (מאמן נבחרת ישראל בכדורגל) בפסז' הוד, בקרן הרחובות דיזנגוף־פרישמן בתל אביב. יוסל'ה הכיר לי את אלי תבור, "בכיר" בשבועון "העולם הזה". תבור הציע לי להיות כתב וצלם ספורט של "העולם הזה". במקביל עבדתי גם אצל צלם העיתונות הוותיק נחום גוטמן, ותמונות שצילמתי התפרסמו בכל העיתונים. פישר קטן בן 17, תולעת ספרים שחולם להיות דיימון רניון (סופר שכתב על עולם הפשע האמריקאי) או ארנסט המינגווי הישראלי.
מערכת השבועון "העולם הזה" שכנה במרתף ברחוב גליקסון 8 בקרבת כיכר דיזנגוף, והמשרדים של הצלם גוטמן ברחוב אבן גבירול. הייתי שורץ במעבדת הצילום בשני המקומות. למדתי לפתח פילם, להגדיל תמונות, הסתובבתי לילות כימים באזורים שבהם היה אקשן. הגעתי רכוב על אופניים לתאונות דרכים, זירות רצח, לחיי הלילה. הכרתי בגיל צעיר את כל אנשי חיי הלילה, אומנים, ציירים, עבריינים, פוליטיקאים.
יום אחד שלח אותי אלי תבור עם נורית גרץ לצלם את אירוע יום השוטר ברמת גן. נורית גרץ סופרת, ואשתו של הסופר, האומן והקולנוען עמוס קינן היא אישה עדינה, רצינית ומנומסת. אני הייתי צעיר נלהב ושובב, על גבול הפושטק. אירוע יום השוטר היה אירוע חגיגי, שאליו הגיעו ראש עיריית רמת גן אברהם קריניצי, שר המשטרה בכור־שלום שטרית ומפקד הצנחנים אלוף משנה אריק שרון, שאומצו על ידי עיריית רמת גן.
מאות מכובדים ישבו על קווי מגרש הספורט שבו נערך האירוע. תזמורת המשטרה הנעימה את הזמן במארשים מחרישי אוזניים, שוטרים רכובים על סוסים חלפו מול המכובדים שישבו בשורה הראשונה על כיסאות פלסטיק. עבדכם הנאמן, שהיה כאמור שובב לא קטן, השתרע על הדשא במרחק שניים־שלושה מטרים מהמכובדים וצילם את האירוע המשעמם, מחכה שאיזה סוס משטרה יקבל קריז וישתולל, או שאחד המכובדים שישבו בחליפות ובעניבות בחום הלוהט יתעלף וישמש נושא לפרויקט צילומי.
בעוד אני עסוק בצילומיהם של שר המשטרה, שמימינו ישב ראש העיר קריניצי ומשמאלו אריק שרון, הודיע הכרוז שכעת כלבי משטרה מאומנים ומאולפים יפגינו את יכולותיהם במציאת חשיש שהוטמן בין הקהל לפני תחילת האירוע. את מה שקרה באותו רגע תיארה בכישרונה הרב נורית גרץ כך: "מיד כשהודיעו על כלבי המשטרה שיגלו סמים שהוצפנו, פרצו הכלבים האימתניים במרוצה לכיוון הקהל. נביחותיהם היו מפחידות. הצלם שלי נתן זהבי זינק ופרץ משולי המגרש, תוך שהוא מזנק על כיסאות המכובדים ונמלט מהאזור".
מאוחר יותר, כשנפגשנו ליד מכוניתה, היא שאלה מה קרה. הסברתי לה שבזולה בגרב שלי היה חשיש ופחדתי שהכלבים שהיו באטרף יתנפלו עליי וזה סוף הקריירה העיתונאית שלי, כשמול כל המכובדים יעצרו אותי שוטרים על החזקת חשיש. נזכרתי באירוע בשבוע שעבר, כאשר גבר צעיר עצר לידי בעת ששתיתי אספרסו ומיץ טבעי במקום הקבוע שלי ברחוב ויצמן. הוא שאל בנימוס אם יש לי דקה. עניתי "חיובי", ואז הוא סיפר לי ששמע שהזכרתי את שר המשטרה שטרית באחת מתוכניות הרדיו שלי. "אני הנכד שלו", אמר הצעיר.
אם תשאלו 100 אנשים במשאל רחוב מקרי מי זה בכור־שלום שטרית, אני מהמר ש־100 מתוך 100 לא יידעו מי הוא (גם אם תשאלו את 34 שרי הממשלה מי היה בכור־שלום שטרית, אני מהמר שלפחות 90% מהם לא יידעו).
2. קורות החיים של בכור־שלום שטרית מרתקים. הוא נולד בטבריה ב־20 בינואר 1895, בן למשפחת רבנים שעלתה ממרוקו. הוא למד בחדר בתלמוד תורה ובישיבה, והיה ממייסדי אגודת התחיה להפצת הציונות והשפה העברית. אחר כך לימד באליאנס בטבריה ובמנחמיה, ובמלחמת העולם הראשונה היה המוכתר במושבה כנרת.
כשנכנסו הבריטים לארץ, התגייס למשטרה וארגן את משטרת טבריה, ובמשך הזמן נתמנה למפקד המשטרה באזור הגליל התחתון. בהמשך עמד שטרית בראש השוטרים הרוכבים, ובתפקיד זה הרבה במגע עם הערבים. כעבור זמן מה עבר למרכז הבולשת בירושלים, ועבד כמנהל משרד טביעת אצבעות וחוקר במחלקה לחקירות פשעים.
בשנים 1922־1927 שירת בחיפה בראש מחלקת החקירות והמשפטים הפליליים במחוז הצפון. ואז עבר לשרת בתל אביב בדרגת קפטן, כמנהל הראשון של המשטרה. בשנת 1928 שירת כמדריך בבית ספר לשוטרים בירושלים, ושנה אחר כך היה הממונה על חקירת הפשעים בירושלים ובמחוז. ב־1930 סיים את לימודי המשפטים, וכעבר שלוש שנים הוטל עליו לחקור את רצח ארלוזורוב בתל אביב ולהופיע כנציג התביעה הכללית לפני השופט החוקר מטעם המשטרה.
אני מביא בפניכם את ההיסטוריה של שטרית, כדי שתבינו שכאשר הוא מונה להיות שר המשטרה הראשון של מדינת ישראל לא היו חילוקי דעות על כך שהוא האדם המתאים. אם תנברו ותפשפשו ותנסו להבין מה הביא את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבחור באמיר אוחנה לתפקיד השר לביטחון הפנים של ישראל, לא תמצאו אוצר גדול חוץ מהעובדה שמדובר בפוליטיקאי שאפתן, לקקן, תחמן, קומבינטור, ומי שעלול לסייע לראש הממשלה לצאת מהבוץ שבו הוא שקוע.
אגב, בכור־שלום שטרית חתום על מגילת העצמאות. אני לא בטוח שאמיר אוחנה וחלק גדול מממשלת נתניהו המנופחת היו חותמים עליה כפי שנכתבה ונחתמה ב־1948.
שטרית היה אדם אהוב, אציל וטוב לב, צנוע ואמיץ. הוא נבחר לכנסת הראשונה מטעם רשימת הספרדים ובני עדות המזרח, ואחר כך נבחר מטעם מפא"י. בפוליטיקה של ישראל 2020 אין מקום לאנשים כמו בכור־שלום שטרית. אם אתה לא מיוחצן, שחצן, מבטיחן, נשמה של עסקן, קומבינטור, דמגוג, לקקן וחנפן - אתה יכול להגיע להיות מקסימום פקיד קבלה בבית המפלגה.
שטרית נפטר ב־1967. יהי זכרו ברוך.
3. בשנת 1934 פרסם המנהיג זאב ז'בוטינסקי את המאמר "הגאולה הסוציאלית", שבו תיאר בין השאר את חמשת הצרכים שעל המדינה לספק לאדם: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. הצרכים האלה נקראים גם חמש המ"מים.
ועכשיו תעשו תרגיל חשיבה מהיר: האם הממשלה שמונהגת על ידי הליכוד שאביה הרוחני הוא זאב ז'בוטינסקי מספקת לאזרחים את חמש המ"מים?
המשורר הנפלא יענקל'ה רוטבליט חיבר את השיר "קו העוני", שעוסק בין השאר בכמה מהמ"מים.
הוא מסתובב לו כבר הרבה זמן ככה
הוא לא יוצא יותר לעבודה
קשה לחיות בלי פרנסה מובטחת
כשיש בבית ילד וילדה
פשוט אמרו לו אתה צריך ללכת
שנים עבד בפרך בלי תלונות
מאיפה הוא יביא הביתה לחם
כבר נגמרו לו כל החסכונות
המדפים מתפוצצים משפע
הם בשבילו גבוהים יותר מדי
כי לשלם מזמן אין לו מאיפה
ואין בהקפה ואין אשראי
הילד הגדול זקוק לבגד
לבית הספר הוא צריך ספרים
והאישה לוחשת היא מודאגת
שהקטנה צריכה חלב טרי
אל הלשכה הולך בכל יומיים
והם אומרים בינתיים שום דבר
ורק התור שם מתארך כפליים
באנשים שאין להם מחר
עיניו כבויות והוא נושך שפתיים
מה יעשה שהוא עוד לא עשה
חסר אונים יושב פורש ידיים
ידיים חזקות מלאות בושה
הוי כמה סבל, עוד יכול לשאת
בן אדם כמוני
זה ההבדל בין יש ואין
שהוא קו העוני.