בשל עבודתי בטלוויזיה אני מאוים באופן קבוע בשנים האחרונות. זה לא קורה דרך ציוץ אנונימי או בפוסט של אדם עלום והזוי. ממש לא. הכל מוחשי, ברור וישיר. משיחות טלפון, דרך מפגשים ברחוב ועד למסרים בוטים, עקיפים וישירים.

לאחרונה הוצמדה לי אבטחה בשל התלהמות חריפה במיוחד. יש שרים ואנשי ציבור שמשוועים לליווי מהסוג הזה, שנותן להם תחושת חשיבות וממלכתיות. אני מודה שהרגשתי די מזופת מהעניין. בעיקר הרגשתי אי־נעימות מהמאבטח. בכלל, התנגדתי לשמירה, אבל בשל הנסיבות הגענו לפשרה, האחראים ואני, שעל פיה מרדת החשיכה יגיע איש מקצוע וישהה בקרבת מקום מגורינו. בכל זאת, בחסות החשיכה דברים נוראיים עלולים לקרות, מה עוד שאינני לבד בביתי.

כשהציגו לי את העניינים בצורה כזו, הסכמתי. אבל לא חשבתי שהדבר הזה ישנה לנו כך את החיים. אנחנו גרים בשכונה שלווה וידידותית, ופתאום משכני הפך למבצרי. המאבטח בדק את העוברים והשבים ונוכחותו הורגשה. אחד מחבריי הטובים אף עוכב לרגעים כשניסה להיכנס אלינו. האמת היא שזה היה די מצחיק, ואם היה לי מצב רוח, הייתי עושה מזה סצינה שלמה.

חוץ מזה, יש צד נוסף שבגללו הסיטואציה מביכה אפילו עוד יותר. בכל הלילות שבהם המאבטח שהה בקרבתנו התקשיתי להירדם. פחות בגלל החשש ויותר בשל הדאגה לאיש שמבלה מחוץ לביתי לבד. אולי הוא רעב, צמא, בודד, צריך ללכת לשירותים?

כך מצאתי עצמי מדי כמה שעות יוצא אליו כדודה פולנייה עם הפתעות, הגיגים ושאלות מטרחנות. פעם פירות, פעם קפה וחטיפים ופעם סתם כדי לשוחח. בכל מפגש הוא הרגיע אותי והסביר שזהו מקצועו. נדמה לי שאחרי שהלכתי הוא השליך את מה שהבאתי לו.

בהמשך החשש שלי התגבר. התחלתי לדאוג, מה יקרה אם יפתיעו אותו בני בליעל ויפגעו בו? גם לערנות שלו יש גבול. והרי מדובר בבחור צעיר וחרוץ, ובוודאי גם לו יש משפחה. האם צריך להביא מאבטח למאבטח?

אחרי ארבעה ימים הגענו למסקנה שאפשר לשחרר את הרסן לעת עתה ולהמשיך בלי. האמת היא שעכשיו אני קצת מתגעגע. מדי לילה אני יוצא החוצה עם איזו צלחת או ממתק כדי לבדוק אולי בכל זאת יש מישהו שעדיין שומר עליי.

אחת הסדרות היותר מחורבנות שנפלתי עליהן בנטפליקס במהלך חודשי הקורונה, עוסקת שוב - איך לא - בסוף העולם. נדמה לי שזו היצירה המיליון שיצאה בשנה האחרונה ומשלבת חזון אפוקליפטי עם עלילה רעועה ברמה של טלנובלה ארגנטינאית סוחטת דמעות.

הפעם מדובר על רכבת שהיא מעין תיבת נח מודרנית, שאליה נדחקת שארית האנושות. זה קורה אחרי שקיפאון נורא הורגש על כדור הארץ והחיים על האדמה הפכו לבלתי נסבלים. זה כבר נשמע רע, אבל חכו להמשך.

בתוך המקלט האחרון אפשר למצוא מלחמת מעמדות, כוחנות, חמלה, נוסטלגיה ואת כל התוכן המוכר והלעוס עד לעייפה שתוכנית טלוויזיה בינונית מציעה.

מתוך שעמום והרגל עברתי בזריזות על חלק מהפרקים ושרפתי עוד כמה תאים קריטיים מהמוח שלי. בתום הצפייה הגעתי למסקנה שהגענו לשלב שבו העולם הבדיוני והמציאות חופפים ולעתים נושקים. בהווה מגיפה עיקשת מסרבת לעזוב אותנו. במציאות, כמו בכל סרט עתידני, טמטום כללי מביא לאסון.

בסיבוב הזה הציבור אינו מבין את רוע הגזירה ומסרב להתנהג בזהירות. לא עובר יום בלי התקהלות שמובילה להידבקות, בלי שמתקיים אירוע רווי כוכבים שמתעקשים לשים קצוץ על הנהלים ולהצטלם בעודם עושים זאת כדי להפיץ את מעשיהם חסרי האחריות ברבים.

בשולי הדברים אני בטוח שאותן אושיות מוכרות תפרסמנה בשיאו של הגל השני ובלי טיפת בושה ומוסר כליות פוסטים עמוסי חמלה, שקוראים לשמור על הכללים לטובת הצלת חיים.

גם הממשלה תורמת היטב לתחושת הארמגדון וההתפוררות, כשחבריה מתקשים להבין שיש חורבן כלכלי ובלי שמץ של התחשבות הם מעמיסים נטל נוסף בצורת עוד ועוד משרות וג'ובים מיותרים שיביאו לקריסתנו.

בארצות הברית, כמו שאמר אריק איינשטיין, הכל הולך פייפן. הקורונה, המהומות וצעדים תמוהים מצד השלטון מעבירים את התחושה שהמעצמה הגדולה בתבל מתרסקת.

אבל בניגוד להתלהבות ולהתמכרות שבה אנחנו סופגים את העולם הבדיוני והחורבן הבוקעים מהמרקע, כשזה קורה על פני כדור הארץ קשה לנו לעכל זאת כמובן.

אפשר היה להניח שזה יהיה יותר קל. כבר שנים מכינים אותנו לרגע שבו הכל ייגמר וסדרי עולם ישתנו לחלוטין. סרטים וסדרות דה לה שמאטע על מגיפות, בצורות, זיהום אוויר, פצצות אטום וזומבים היו אמורים לחשל אותנו, אבל אפילו בזה כשלנו.