1.
ההתפרצות המחודשת של נגיף הקורונה והמשבר הכלכלי אצלנו, כמו גם המהומות ברחבי ארה"ב, דוחקים לשוליים את הדיון הציבורי בסוגיית החלת החוק הישראלי על היישובים ביהודה ובשומרון כבר ב־1 ביולי.
האמת היא שאני חושד כי נתניהו חפץ במהלך הזה כמו שאני שש להירשם לריצת המרתון הקרובה. מצד אחד הוא היה רוצה להותיר אחריו מורשת שתשרת את חזון בית אביו וחזונו שלו, אך מנגד הוא לא ממש רוצה להבעיר את המזרח התיכון ולהקים עליו את טראמפ ערב הבחירות הגורליות בארה"ב.
אזרחי ישראל נחשפים להכנות לסיפוח דרך שני חרכים: ההנחיה של גנץ לרמטכ"ל להיערך לסיכול טרור ואלימות בגדה ואולי בעזה, והעימות בין ראשי יש"ע לנתניהו סביב היקף הסיפוח ו"הסכנה הטמונה בתוכנית טראמפ".
מנגד ניצבים ראשי כחול לבן, גנץ ואשכנזי. הראשון בעמדה המופקדת על פיקוד המרכז, על השב"כ ביו"ש ותיאום הפעולות בשטחים, והשני אחראי להסברת המהלך בעולם. גנץ ואשכנזי הסכימו לכלול את הסיפוח בקווי היסוד של הממשלה לאחר שהיה ברור להם שברצותו, יוכל נתניהו להעביר את המהלך בכנסת גם בלעדיהם, ולאחר שנועצו במומחים לדין הבינלאומי ו"בוותיקי" השיח האזורי והבינו כי המהלך לא אמור להגביל את ישראל מלדון בעתיד על הסדרים עם הפלסטינים. ממש כמו שהחלת החוק הישראלי על הגולן לא מנעה מארבע ממשלות בישראל לדון עם סוריה על החזרתו.
השיח בין נתניהו לראשי יש"ע מרתק. למי שלא מיטיב לכת בז'אנר הזה, צריך להבהיר שהם לא מתים עליו והוא לא עליהם. מבחינתו, הם עוד מרכיב בבייס - אבל בהחלט לא כוס התה שלו. הם זוכרים לו את החזרת חברון, את ההליכה לפסגת וואי, את הפגישות והחיבוקים עם ערפאת ואבו מאזן, והוא זוכר שהם מתייחסים אליו בפטרונות, בחשדנות ובהתנשאות. מבחינתו, הם גם חלק מימינה שנואת נפשו.
עודני זוכר כיצד התכונן נתניהו לפסגת וואי ב־1998 ולוויתורים שהתבקשו שם כמי שכפאו שד. הוא החליף את שר החוץ דוד לוי בידיד המתנחלים אריק שרון (אז הוא עדיין היה כזה), ומינה את אורי אליצור ז"ל לראש לשכתו כסוג של אקמול נוזלי לכאבם הצפוי של ראשי יש"ע.
2.
בתווך נמצא צה"ל, שניצב מול תוכנית הסיפוח כפי שהציבו אותו בשעתו פרס ורבין מול הסכם אוסלו - ללא מידע וללא מעורבות. אהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, טען שההסכם מחורר "כמו גבינה שווייצרית", וסביר שאם היו מניחים כיום בפני רא"ל אביב כוכבי את המפות והתוכניות, גם לו היו כמה וכמה הערות שלאף אחד אין חשק לשמוע. בינתיים קיבל הרמטכ"ל הנחיה להתכונן להחלת הריבונות, צעד שמשדר לפלסטינים (וגם לאמריקאים, למצרים ולירדנים) שהצבא נערך למלחמה בשטחים.
לנתניהו יש רקורד של אי־עירוב או התעלמות מהצבא באירועים מחוללי מהומות: הוא לא עדכן את משרד הביטחון ואת צה"ל בהחלטתו לפתוח את מנהרות הכותל ב־96', שהובילה לגל אלימות ול־16 הרוגים מכוחותינו, וכך היה גם בהחלטה להתנקש בח'אלד משעל בירדן. ואולי בסוף יקבל הרמטכ"ל מעטפה עם המפות. לכו תדעו.
אחת הבעיות הקשות של המודיעין הישראלי מאז ומעולם היא ההתמודדות עם מנהיגים במזרח התיכון, שמקבלים החלטות בארבע עיניים (הם עם עצמם מול המראה). אין יכולת לנתח מחשבות והרהורים של מנהיג, וכנראה שנתניהו (שאמ"ן כמובן לא עוקב אחריו) הולך ונכנס לקטגוריה הזו, ועל כך בקטע הבא.
3.
ואולי כל מה שכתבתי הוא פרי נפילתי בפח שטומן לכולנו נתניהו, שבכלל מכוון לבחירות נוספות ולניצחון סוחף, בבחינת מראה של רצון העם לבית המשפט, לפרקליטות, לתקשורת ול"חמוצים".
נתניהו מעודד מנאמנותם של מרבית שריו, מהסקרים שמנבאים לו יותר מ־40 מנדטים, מהעובדה ש־42% מהציבור סבורים ש"נתפר לו תיק" ומהתייצבותה של כחול לבן על המגלשה בדרך למטה, בעוד הוא עוסק ב"שמירה עלינו", בניהול משבר הקורונה, בהכנות לסיפוח ובמאבק בכוחות הרשע של המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט והעיתונות. הוא ודאי לא מתייסר מכך שגנץ מצטייר בתקשורת וברשתות החברתיות כמי שעוסק בשיפוץ הבית, בסידורי רכב ואבטחה, בביסוס תודעת "ראש ממשלה חליפי" וכו'.
גנץ איש ישר, ראוי וכן, אך הוא פוליטיקאי מתחיל, וכמוהו גם אשכנזי. הם שוקעים בעשייה במשרדים ובסדר היום (אשכנזי ישן השבוע לילה בלשכת שר החוץ מול עיניהם הנדהמות של הדיפלומטים, משל היה בצבא) ומזניחים את העניין הפוליטי ואת הבייס שלהם, שבחלקו כבר ב"מגרש החניה" של לפיד.
שרי כחול לבן הבינו כבר שהממשלה הזו תהיה קשה מאוד לתחזוק ושיהיה צורך לחזק את הברגים בכל בוקר. הם הבינו שאי אפשר יהיה להיעלב מפרומו לכתבה מתוכננת של מירי רגב, או לפוצץ את העסק לאחר מופע אימים של נתניהו הקורא תיגר על האחדות, על הפיוס ועל הדמוקרטיה.
בכחול לבן מבינים את הטעויות ואת הלקחים המתבקשים, גם אם הם מבקשים לשבור קצת ימינה ולהתמודד על חלקים מירושת נתניהו לכשיפנה את הזירה. בכל יום צריך גנץ לוודא כי הוא עושה צעד נוסף בדרך מתל אביב לירושלים, ולא צועד אחורנית. זוהי משימה לא פשוטה, ובתנאים קשים.
4.
שני אירועים טרגיים התרחשו כאן לאחרונה. הראשון הוא הריגתו של הצעיר האוטיסט איאד אל־חאלק בידי שוטרי מג"ב במזרח ירושלים, והשני היעדרותו וטביעתו למוות בחוף עתלית של איימן ספיה, רקדן מחונן מכפר יאסיף, לאחר שהציל את חברתו.
שני האירועים הללו סוקרו בתקשורת הישראלית "כראוי לערבים", במקום מודחק (אם בכלל). אם השניים לא היו ערבים, אני מתאר לעצמי שהתקשורת הייתה עוצרת נשימה לאורך החיפושים אחר הרקדן הנעדר ומתארת סיפור אהבה והצלה הרואי בלב ים. במקרה של אל־חאלק - האירוע היה פותח מהדורות ומעורר מהומות. אתר העין השביעית לביקורת התקשורת ניתח השבוע את סיקור האירוע במהדורות החדשות, והתביישתי שאנחנו עדיין כאלו.
ערביי ישראל עושים בשנה־שנתיים האחרונות צעדים משמעותיים להתקרבות, לשותפות ולהשתלבות. ואיפה אנחנו? בלט לחיוב באירוע הירי בצעיר האוטיסט השר אריה דרעי, שפרסם הודעת צער כנה. אנחנו חייבים להשתנות, והתקשורת היא שצריכה להוביל זאת.
5.
אני עומד להוציא את הפקסימיליה מהבית שלי בקיבוץ. אין בה צורך עוד. הכנסתי אותה כשהייתי מפקד גלי צה"ל, וכשטינה קצינת הניהול הודיעה לי ששמים לי פקס בבית - שהיה אז 42 מ"ר עם חמש נפשות - אמרתי לה "אם את שמה פקס, את צריכה להוציא ילד". הסתדרנו.
בשנת 1978 נקראתי בוקר אחד למפקד בסיס עציון של חיל האוויר, שם נמסר לי שאני ונירית, ששירתה איתי במודיעין, מסופחים ליומיים לבסיס האלקטרוניקה של החיל לצורך השתלמות סודית. עשו לנו היכרות עם מעין מכונת כביסה ענקית עם שלושה כפתורים אדומים ותוף ובו גליל נייר פחם אימתני. "זוהי פקסימיליה, והיא תיכנס לפיילוט במודיעין בבור של חיל האוויר בקריה ובבסיס בעציון", נמסר לנו. חזרנו לבסיס אחוזי התרגשות וממתיקי סוד.
כמה ימים אחרינו הגיעה גם הפקסימיליה. מפקד חיל האוויר דוד עברי הגיע כדי לצפות בפלא. הוא שלח מכתב לתא"ל ראובן אייל, ראש להק המודיעין, והתפלא לקבל תשובה בפקס. "האם נוכל להעביר בעתיד גם מפות?", שאל עברי, וקיבל תשובה שיש חזון כזה.
הפקסימיליה הפכה אותי למלך הבסיס. בכל יום הייתי מקבל מהקריה את עמוד שער המניות מהעיתון, שהגיע לבסיס רק יום אחרי, ומחלק אותו לנגדים מהמטבח, מהאפסנאות, מהבריכה ומהקולנוע. הפקסימיליה היטיבה איתי, אבל עשתה את שלה.
שבת שלום.