אט־אט מתבהרת התמונה המדויקת על חוסר האונים, חוסר המוכנות וחוסר התושייה שהולידו את הפאניקה שבה התנהלה הממשלה במגיפת הקורונה. נכון יותר לומר - הפאניקה שהנחה ראש הממשלה. הרי ברור לחלוטין שהיה אדם אחד שטיפל בכל ההיבטים של המשבר מראשיתו, ושהכל סרו למרותו.
מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, שהקפיד לנהוג באיפוק ונצמד לדיבור יבש וענייני - ללא הצגות מיותרות, התעטשויות מזדמנות ותנועות ידיים תיאטרליות - היה אומנם דומיננטי בהגדרת הצעדים ובניסוח העמדות של משרד הבריאות, אך נתניהו השתלט לחלוטין על הבמה בתיאטרון הקורונה שהקים. הופעותיו היומיומיות בטלוויזיה הפכו לבסיס שעליו הוקמה השותפות הקואליציונית הביזארית, שבימים אלה עומדת להכריז על מצב חירום לתקופה שתימשך זמן רב.
צריך לחזור להתחלה: ממשלת ישראל נתפסה כשהיא לחלוטין לא מוכנה למגיפה, אף שהקורונה החלה להתפתח בסין כבר בדצמבר 2019. בראשיתה הייתה זו התפשטות שקטה, סמויה מהעין ומאמצעי הזיהוי השגרתיים של מערכות הבריאות. אך בחודש ינואר היא הפכה לגלויה, תחילה במדינות מרוחקות ועד מהרה גם בישראל.
כאשר הנגיף הגיע הנה, ישראל הייתה ללא אמצעי מיגון מספקים, עם מספר מועט מדי של מכונות הנשמה וללא מטושים, צמר גפן, פדים, מסיכות ועוד שאר אביזרים שחסרונם נסבל בשגרה, אך בעת מגיפה הם שיכולים לעשות את ההבדל. לא צריך להיות פרופסור לרפואה או מומחה לבריאות הציבור כדי להבין כי הדבר הדחוף, היעיל והמועיל ביותר בהתמודדות עם מגיפה כגון הקורונה הוא עריכת בדיקות בהיקף המוני, במטרה לקבל תמונה מדויקת של התפשטות המחלה ומאפייניה השונים, לרבות גילי הנדבקים, פיזורם בארץ, סימפטומים, תופעות לוואי וכו'.
אם המדינה לא הייתה מזניחה את מערכת הבריאות במשך שנים, הציוד הדרוש היה מצוי מן הסתם במחסני החירום. אך גם לאחר שהתברר לראשי מערכות הבריאות ולראש הממשלה כי קיים מחסור בציוד, בינואר עדיין ניתן היה לרכוש אותו במחירים נמוכים במקומות שונים בעולם. אך גם אז לא טרחה המדינה להצטייד. אלמלא המחסור, במהלך החודשים ינואר־פברואר־מרץ ניתן היה לבדוק כמעט מחצית מהאוכלוסייה בישראל.
מסד הנתונים המפורט היה מאפשר נקיטת צעדים מדודים וממוקדים, כמו טיפול בחולים שנדבקו, איתור מוקדי התפרצות ומוסדות הרגישים להידבקות, מיפוי הנדבקים ואפיונם ועוד.
המחדל זועק לשמיים. בשלב כלשהו התחייב נתניהו כי תוך "שבועיים ימים" יבוצעו 30 אלף בדיקות ביום. אני סבור כי הצטיידות הולמת בערכות בדיקה, פעולה נכונה של מערכת הבריאות ושילוב קופות החולים היו מאפשרים לנו לקיים יותר מ־50 אלף בדיקות ביום. לו כך נהגנו - לא היינו צריכים להיות מופתעים מהתפרצות פתאומית של הנגיף בבית אבות בבאר שבע או במוסד סיעודי בירושלים. כל מאפייני התפשטות המגיפה היו ברורים לנו לחלוטין ומאפשרים לנו לנקוט צעדי מניעה יעילים. והמחדל עדיין נמשך. גם היום איננו עושים בדיקות בשיעור שהיה מאפשר לנו לקבל תמונה מדויקת על ממדי המגיפה.
במקום הצטיידות ובדיקות המוניות, אצלנו העדיפו לפעול בדרך אחרת, היסטרית, שנועדה להשיג שתי מטרות. הראשונה הייתה לחפות על מחדל המחסור בציוד, והשנייה - לאפשר לראש הממשלה להשתמש בקורונה כפלטפורמה להשתלטות על כלי התקשורת ועל השיח, תוך כדי יצירת אווירה של אסון בקנה מידה היסטורי. אווירה שסייעה לו לטלטל את המערכת הפוליטית ולדרבן אותה להגיע איתו להסדר, שסיכוייו להתממש לפני כן היו קטנים ביותר.
בין השאר אמר נתניהו כי מדובר במשבר שהאנושות לא ידעה כמותו מאז "ימי הביניים", ואפילו השווה את הקורונה לשואה, כשאמר ב"יד ושם" כי את פרוץ השואה לא הצלחנו לזהות מבעוד מועד, אך את הקורונה כן. אחר כך באו הערכות על מיליון חולים ועשרת אלפים מתים עד סוף אפריל. נתניהו לא היה היחיד. גם ראשי משרד הבריאות ניבאו רבבות מתים. בדיעבד סיפר לנו שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן כי כבר בעת שהדברים הושמעו הוא חשב שהם מוגזמים ביותר ומייצרים בהלה מיותרת. אם ליצמן אכן חשב כך, אל לנו לבוא אליו בטענות מדוע לא השמיע את קולו. אף קול לא היה רועם מספיק כדי להתגבר על הרעש ההיסטרי של נתניהו בהופעותיו היומיומיות בטלוויזיה.
דברי נתניהו מעוררים שאלה: האם מדובר היה באמירות כוזבות מתוכננות, של מי שרצה לקבל מנדט מציבור מפוחד כדי לשמור אותו בסגר, לשלוט בו, להשבית את הפעילות האזרחית ובאותה הזדמנות גם את בתי המשפט, ממניעים ברורים, או שהיה זה ביטוי לקווי האופי שלו: פחדנות, פאניקה, חוסר יכולת לשמור על קור רוח במצבי משבר ונטייה להיאחז באמצעים הקיצוניים ביותר כדי להיחלץ מהם. אין צורך להתאמץ כדי להכריע בסוגיה: הכל נכון. גם חוסר אונים, בהלה וחוסר ביטחון, וגם רצון לגרור את הציבור לפינה של חוסר אונים קולקטיבי, מה שישרת את צרכיו האישיים.
אנחנו עדיין בעיצומה של ההתמודדות, ונראה שלא למדנו דבר, לא הפקנו שום לקח ולא הסקנו שום מסקנה לגבי דרכי ההתמודדות עם המגיפה. עדיין לא מתקיימות בדיקות בהיקף נרחב. אין שום הסבר מתקבל על הדעת לסירובם העקשני של ראשי מערכת הבריאות לקיים בדיקות רוחב, לכל אזרח בכל פינות הארץ, למפות את הנדבקים ולצמצם עד למינימום צעדים של סגר, הגבלות וצמצום חופש התנועה.
לשם מה יש צורך להכריז על מצב חירום? מניין יודעים ראשי מערכת הבריאות שיכול להיות גל שני, שאפשר להעריך את היקפו, את פיזורו, את ממדיו ותוצאותיו, לפני שנאגר מידע מבדיקות רוחב שעל פיו נוכל לקבל החלטות מושכלות ולפעול בהיגיון ובזהירות?
סוף השבוע הקודם היה ביטוי מובהק לתרבות הפאניקה של הממשלה. הגידול במספר הנדבקים בכמה ימים הוליד מיד הערכות להחזרת סגר כולל, ביטול ההקלות שהוחלט עליהן אך קודם לכן והגבלת חופש התנועה. לבסוף התברר כי הרוב המכריע של הנדבקים באו מבית ספר אחד, כתוצאה מנסיבות מיוחדות, ושהיקף הנדבקים אינו מעיד על חידוש התפשטות המגיפה בהיקף כלל ארצי.
מובן שכל האירוע הזניח הזה לא פטר את ראש הממשלה מ"חובתו" להופיע בעוד רפליקה תיאטרלית אופיינית בכל ערוצי הטלוויזיה. עוצמתה והדרמה שנלוותה אליה נועדו להעצים את גודל מנהיגותו, אך לא היה להם שום קשר לקורונה.
יהיה כמובן מי שיגיד כי הדברים הנחרצים שאני כותב אינם מתכתבים עם העובדה שהקורונה שיבשה את סדרי החיים במדינות רבות, בהן מדינות מתקדמות ביותר ששילמו מחיר יקר בהרבה מזה ששילמנו אנחנו. ושאולי, בניגוד לכל מה שאני אומר, הדרך שאותה נקטה הממשלה הייתה יעילה יותר מאשר הדרך שבה נהגו מדינות אחרות.
ההיגיון שמעורר את הדילמה הזו מבוסס על טענה פשוטה: אין דרך להוכיח כי אם היינו נוהגים אחרת, היינו מגיעים להישגים טובים בהרבה. היו מדינות שנהגו בחוסר אחריות, בזלזול מוחלט, בהקלת ראש - ושילמו מחיר יקר. היו מדינות שהתעוררו בזמן, נקטו צעדים יעילים, והגיעו לתוצאות מרשימות.
בצד אחד ישנן ארה"ב, בריטניה ושוודיה, ובצד השני קוריאה הדרומית, טייוואן ומדינות רבות באזורנו, כולל הרשות הפלסטינית ורצועת עזה, שהמספרים בהן מרשימים בהרבה מאלה שלנו. במבחן הסטטיסטי הזה, ככל שהוא לא מייצג ואינו חד־משמעי, ישראל לא יכולה להצביע על הישגים חריגים לטובה, גם אם היא יכולה להיות גאה במערכת הרפואית שלה ובדרך שבה התמודדה עם הנגיף.
אך גם כאן, עם כל הכבוד למלחמתם האמיצה של הצוותים הרפואיים, אני ממליץ להיכנס לפרופורציות. אם להסתמך על הדיווחים בתקשורת, בכל רגע נתון היה מספר המונשמים קטן מ־200, כך גם מספר החולים במצב קשה, ומספר המאושפזים בבתי החולים ברחבי הארץ הסתכם בכמה מאות בודדות. נדבקים רבים לא אושפזו ושהו בבידוד בבתיהם או במרכזי בידוד. וכך, מערכת בריאות הכוללת עשרות אלפי מיטות אשפוז, הפעילה בעת הקורונה אחוזים מזעריים מיכולתה.
בקיצור - לא היה באמת מצב חירום, לא היה צורך בפאניקה המופרזת, ובעיקר, אפשר היה לטפל בנדבקים, בחולים ובמונשמים תוך שמירה על שגרה של מרבית מערכות הבריאות.
כעת, כשנזכרים בדיווחים על המבצעים ההרואיים של המוסד ושל מערכת הביטחון, של הזרועות הארוכות של גורמים עלומים שהצליחו להביא לישראל מסיכות והגניבו לארץ מנשמים - האפוקליפסה הפוטנציאלית שהשתלטה על חיינו נראית כמהתלה מטורפת. אך היא התרחשה במציאות.
ועדיין לא אמרתי דבר על המחיר שגבו הגזירות על המשק, על העבודה והייצור, על בתי הקפה והמסעדות, על מוסדות התרבות, על חברות התעופה ועל תעשיית התיירות. הנזק הכלכלי ימשיך להשפיע על כולנו עוד שנים. את הנזק החברתי עדיין לא ניתן לאמוד. ההשפעה על איכות חייהם של עשרות אלפי אנשים שנגזר עליהם לחיות בבידוד כמעט מוחלט במשך כמה חודשים, מאות החולים שנמנעו מלהגיע לבתי החולים ובפועל נמנע מהם טיפול רפואי שבמקרים רבים היה מציל חיים - כל אלה הם תשקיף מייצג של הנזק האדיר שנוצר מהסגר, מול היתרון הבלתי מוכח כי הצעדים הקטינו משמעותית את מספר הנדבקים.
חשוב לי לחזור על דברים שחלקם כבר נכתבו על ידי כאן מסיבה פשוטה: מה שהיה עלול לחזור. אם מספר הנדבקים יעלה במקצת בשבועות הקרובים - נתניהו יכול לחזור בהרף עין למודל שכבר התנסינו בו. בינתיים לא יבוצעו בדיקות במספר הנדרש עבור מסד הנתונים שיאפשר לנו להבין את המגיפה, אבל "אבי האומה", העומד למשפט, יבקש עוד כמה רגעים של תהילה טלוויזיונית מזויפת בטרם ייגזר דינו.