על הבוקר צלצל הטלפון. על הצג מספר לא מזוהה.
"שלום, אני מדברת עם מר קופמן?".
"כן, קופמן, בלי מר", השבתי וחשבתי הנה עוד יום שמתחיל רע. "לא מתאים לי מר".
צחקוק קל והיא המשיכה. "אני מדברת ממכון הקעקועים של שי. נקבע לך תור ל־25 ביוני. אשתך זו שרית קופמן, אתה מאשר?".
נו, יש לי ברירה? "כן, שרית היא אשתי. נכון לעכשיו כמובן, לכי תדעי מה יהיה הלאה, כשנסיים את השיחה".
אז המכון האקדמי לקעקועים המשיכה. "יפה. מה שאני מבקשת, בשביל האומן כמובן, זה את הציור או הציורים שאתה מעוניין לקעקע, ואשמח אם תאמר לי באיזה איבר בגוף אתה מעוניין להתקעקע".
עצרתי את הרכב בצד. זה לא זמן לחשוב מהר וגם לנהוג בעיר המטורפת הזו. "יש לי כמה שאלות לפני: חדר העבודה של המכון הוא סטרילי? לאומן יש הסמכות בינלאומיות ממכונים שאני יכול לוודא? את יודעת, שלא יתברר לי בסוף שהוא למד לצייר בגואה, אחרי שעישן גרם של גאנג'ה, ובכלל הוא שיפוצניק כמו הצייר של הפסיכיאטרית בסדרה 'מיליארדרים'. המכשיר הוא חד־פעמי? הסדינים חד־פעמיים? יש הפסקות להירגע? יש פרמדיק מוסמך שלפחות נוכח בחדר עם דפיברילטור? למשחת 'אמלה' הזו שהוא מורח עליי, יש אישור אף־די־איי? את הדיו מאיפה הוא הביא? אני מקווה שלא קנה אותו בשכם, כי נורא זול שם עכשיו".
למכון האקדמי לקעקועים נגמר הצחקוק לנוכח שאלון ההבהרה שלי. "אני לא יכולה לענות במקום האומן, אבל אני מבטיחה לך שהוא יתקשר אליך היום, ויסביר לך הכל. אני רק רוצה לברר איתך נקודה אחת. אשתך הודיעה לנו שאתה נוטה להקיא במצבי לחץ, וכדאי שנכין דלי סטרילי, שזה מאוד ירגיע אותך. אתה צריך דלי גדול?". אין על כיפוש, מפיקת־על. כשהיא רוצה משהו, היא כמו D9, ותוך כדי גריסה חושבת על כל הפרטים.
"תראי, כשאני חושב על זה, הייתי מעדיף חבית", השבתי לפקידת הקעקועים, "את יודעת, מהסוג שמכיל מוצרי טיהור. הכחולות האלה, עם סגירה הרמטית. זה מאוד ירגיע אותי". היא המהמה אממממ בתגובה, וענתה: "רשמתי לפניי, אני אדאג לכל. וכפי שאמרתי קודם, האומן יתקשר אליך לכשיתפנה, ויענה על כל שאלותיך. אני אמתין לציור שתשלח לנו".
יאללה בסדרררר. זה לא קורה הרגע, יש זמן עד ה־25, נמצא כבר תירוץ לדחות את רוע הגזירה. כיפוש תמיד שומרת אותי דרוך, ובכל פעם אני נדרש להוכיח לה מחדש שאיני פראייר כלל. אומנם היא קבעה יתרון בליגה, כשרשמה אותנו לסדנה להדרכת הורים. "כמה פגישות זה, כיפוש? זה לא זמן עכשיו לשטויות. נגמרה הקורונה, צריך להתרכז בלהחזיר קצת גוזלים הביתה. כפי שאת יודעת מהמדינ'ע לא קיבלתי כייסף". אבל היא לא התרגשה מהתגובה וענתה: "אל"ף, זה לא שטויות, זה הילד שלך; בי"ת, אתה חייב ללמוד להציב לו גבולות; גימ"ל, עוד לא הודיעו לי בכמה פגישות מדובר".
כשהגענו לפגישה הראשונה, שבסופה הודיעונו שהסדנה כוללת 18 מפגשים ושהיא תימשך עד ספטמבר, איבדתי תחושה ברגליים ובידיים ונפלה לי סוכריית המנטה מהפה, כי קפאה לי הלשון. בקיצור, זו עוד צרה שאני צריך לטפל בה במיידי, והיא תטופל. קילמה, קילמה.
אבל בינתיים צריך לעזור ליוסי. שימעל'ה "הגמד" התקשר אליי ולא הצליח להוציא מילה מהפה, בגלל הצחוקים. המילים היחידות שהצלחתי להבין היו "יוסי" ו"אוטו". והאמת שזה הספיק לי להבין שיש כאן טראומה גדולה. אז כתבתי לו בוואטסאפ: "אני בדרך למשתנה". ידעתי שהוא שם, כי כל הפארטיות מתחילות שם. ואכן לא טעיתי כשהגעתי. יוסי ישב אבל עם ראשו בין ידיו, ו"הגמד" לא הפסיק לנזוף בו על כסילותו.
יוסי רכש אלפא רומיאו ג'ולייטה לפני ארבע שנים, בשיטת ליסינג. אומנם זו מכונית לילדים בני 22, אבל מדובר באדם ילדותי שחלם שתהיה לו כזו. המרכב נראה מצוין, באמת. אבל אם מרימים את מכסה המנוע, לא רואים את המנוע בגלל הטינופת והחול שעוטפים אותו. יתרה מזאת, הוא מעולם לא בדק שמנים במנוע ובתיבת ההילוכים; מבחני רישוי שנתיים למכונית היו רק המלצה בלתי מחייבת, כמו טיפולים; כמובן שלחץ אוויר תקין בצמיגים מעולם לא נשמר, ונורית הבקרה הבהבה תמיד כמו נר נשמה.
חלפו להן השנים, וג'ולייטה שלנו החלה לבגוד ביוסי. היא סירבה להניע מדי פעם, וכאשר כן הניעה, נשמעו רעשים עולים ויורדים שהזכירו לי ירי של פגזים 205 מ"מ בגבול הצפון. אבל יוסי נקשר לג'ולייטה, ואף השתמש בה לעתים כמשאית קלה, לשינוע עציצי ענק ששוקלים 70 ק"ג של שתילי תפוז סיני לבריכה שלו. הוא מאוד אוהב נוי.
אוקצור, השבוע ג'ולייטה מתה מוות קליני. יוסי לא התייאש וקבע עם איתן "התימני", שהוא סוחר רכב ותיק ומיומן, סוג של עסקת חליפין: איתן ייקח את ג'ולייטה לטיפול החייאה שבסיומו ימכור אותה, ובתמורה יארגן לו ג'יפ לבן ויפה, שוב בעסקת ליסינג. למה ג'יפ ולמה לבן? כי ל"גמד" יש כזה, וגם יוסי רוצה. מהיכרות עם הנפשות הפועלות והקשבה לתנאי העסקה הודעתי ליוסי שזה לא יקרה, לא בגלגול הזה. אבל הוא התחייב: "אתם עוד תראו שכן".
נקבע היום להחלפה, ואני נקראתי לדגל. איתן הגיע עם הג'יפ הלבן, יוסי עם הגרוטאה. ראיתי שהגווייה על גלגלים עברה שטיפה יסודית פנים וחוץ, אפילו התרשמתי מההשקעה של בעליה. איתן הציג בפניו את פוליסת הביטוח ורישיון הרכב החדש, ואמר לו: "תן לי את הניירות שלך, נחליף ביטוחים". שימעל'ה "הגמד" נפל על שטיח הדשא מהצחוק, כשיוסי ענה: "איזה ביטוח, איתן? עוד לא עשיתי השנה. היה קורונה".
בסדרררר, מתקדמים. "התימני" בדק את רישיון הרכב של הג'ולייטה ואמר לו פתאום: "יא בנאדם, לא עשית טסט מ־2018! אתה נורמלי?". זה שבר אותי, ופלטתי את השלוק מהקפה הקר על החולצה שלי ועל בכלל; אבל יוסי לא התבלבל. "זה לא יכול להיות, נשבע לך שעשיתי. אולי נפלה לי המדבקה של הניילון, אבל שילמתי את האגרה. תן לי לבדוק עם רונית".
הוא טלפן לזוגית שלו, שהודיעה קבל עם ורמקול: "כן, יוסי, שילמתי את האגרה אבל לא לקחתי את האוטו שלך לטסט"; ויוסי לא התייאש והודיע לכולנו: "אתם רואים שזה שולם?". כן, בטח, אנחנו רואים הכל. איתן הודיע שהוא יטפל בזה, וכל העלויות הן כמובן על יוסי. שימעל'ה גנח מצחוק, הביט לשמיים והניף את ידיו למעלה: "יא אבא, יא אבא, איך הבנאדם כל כך סתום, איך?".
ואז הגיע הרגע המכונן - החלפת המכוניות בפועל. לאיתן הייתה שיחה טלפונית, הוא זז הצדה, ויוסי ביקש: "תתפללו. אני מבקש מכם שתתפללו בשבילי שהיא תניע. תפסיקו לצחוק כבר ותנו לי לסיים כאן, אני אקח אתכם לסיבוב קולינרי של ארוחות בוקר באוטו החדש". הם החליפו מפתחות ויצאו לדרכם. שמענו כמובן את סירוביה של ג'ולייטה להניע, אבל בסוף נכמרו רחמיה והיא זזה. שימעל'ה אמר לי: "שמע, יש אלוהים".
איתן נתקע עם הסחורה ברמזור הראשון, מרחק של כ־300 מטרים, אבל הצליח שוב להניע. רק שכל נורות האזהרה כבר דלקו ברכב, והתמסורת נתקעה בהילוך שני. שוב הוא הצליח להניע, אבל ברמזור הבא בלוי אשכול תם הטקס. הוא טלפן ליוסי ואמר לו להגיע אליו, כדי לעזור לו במשהו. יוסי הגיע, איתן יצא מהג'ולייטה, עבר לג'יפ ואמר ליוסי: "אל תתקשר אליי יותר".
יוסי חזר אלינו עם הגווייה המוטורית ועם הראש למטה. "עשר דקות. מה ביקשתי? רק שתיסע ישר עשר דקות עד למוסך. גם את זה היא לא יכולה לתת".
אחרית דבר. באה משאית גרר והעמיסה את ג'ולייטה למוסך בטירה. מנוע מחודש ותיבת הילוכים כנ"ל. אם זה ייגמר ב־8,000 שקל, זה משול לנס. ניחמנו אותו שלפחות המכונית יפה, ולא חשוב שהיא לא זזה. "רון, הלך היום. יאללה בוא אליי לבריכה נעשה לך טיפול, לפחות לא תהיה משוגע היום ברדיו", הוא הגיב.
אמרתי לו שאגיע תוך שעה. אמרתי לשמעון שיחכה לי שעה, ונלך לאכול צהריים אצל אהרל'ה. "בוא נתערב שאתה לא מגיע בזמן", הוא הגיב. "בוא נתערב שכשאתה מגיע אליו, אתה רואה מישהו במים, שהוא שכח שקבע איתו. אם לא, צהריים עליי. אבל אם אני צודק, רק קפה ועוגיית תמרים עליך".
הסכמתי. ואכן הגעתי ובמים הייתה דליה, מטופלת בת 90 שהכרתי אצלו לפני שנים. לא אמרתי כלום, רק הבטתי בו. "רון, אל תשאל", הוא אמר. "קבעתי איתה ב־12:30, היא הגיעה שעה לפני. מה לעשות, בגילה היא מתבלבלת".
אבל דליה בנתה כאן את המדינ'ע. "למי אתה מאמין, רון, לי או לו?", היא שאלה מתוך המים. עניתי שאני מאמין לה, כמו שמחר תזרח השמש.
"אני מטופלת אצלו 26 שנה, ואיני זוכרת פעם אחת שהוא לא אמר לי: 'קבענו בעוד שעה, למה באת עכשיו?', 'קבענו מחר', 'קבענו אתמול', כבר שמעתי הכל. אני לא מתרגשת ממנו. אבל לטפל הוא יודע, זה מה שחשוב". עניתי לה שהיא צודקת, שהבנאדם לא נתפס אומר מילה אמת אפילו כרעיון לסדר יום, יותר מדי שנים. אבל הוא כבר גער בה. "דליה, לא לדבר, לעבוד. ביקשתי ממך לדלג במים. אל תדברי, כשאת מדברת את מתעייפת".
התפנה לי קצת זמן, הייתה שמש נעימה, אז גלשתי באינטרנט בחצר. אני מאוהב בקולקציית האפסים ובאגם הדרעק בשעות האלה. איזה יופי: השר לענייני מים רוצה שני מנכ"לים למשרדו, כולל משרות אמון. אחד יעסוק במים הקרים, השני במים המוגזים. ייתכן שבהמשך ימונה מנכ"ל למים חמים, ככל הנראה לקראת החורף. זה חשוב. בביטוח הלאומי קורסים בגלל 750 אלף בקשות לסיוע כספי. בכוח האדם שיש שם, הם יכולים לטפל ב־600 בקשות ביום. עד שנת תשפ"ב יסיימו לעבור על כולן. בטח גם על שלי, ואולי יזרקו לי לירה סורית דפוקה בתשפ"ד. זה חשוב לי לאגו, וחשוב יותר לדבורה מהבנק.
לעומת זאת, יש אלף משרות פנויות ולא מאוישות במשרד הרווחה. אלף תקנים לעובדים סוציאליים וקציני ביקור. אף אחד לא רוצה לעבוד שם. כל עו"ס מקבל/ת רשימה של 250 ילדים בסיכון, שהוא מופקד על הטיפול בהם. אבל יש רק 200 ימי עבודה בשנה, אז למה ככה? כי צריך כתובת לוועדת החקירה, אם ילד ייפגע. כך המשרד יוכל להגיב באמצעות מאכער שהתחפש לאסטרטגי, שנשכר לטפל תקשורתית במפגע: "המקרה ידוע לרשויות, והטיפול החל. לצערנו משבר הקורונה יצר עיכוב מובנה במערכת. צר לנו מעומק הלב, ואנחנו משתתפים בצער המשפחה".
למיקי חיימוביץ' מצאו ג'וב. היא יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה. סחתיקה, כמו הפרסומת הזכורה לסיגריות של וירג'יניה סלימס: יו־הב־גאן־א־לונג וויי־בייבי. 30 שנה קראת טלפרומפטר, אבל עכשיו את מנהלת מדינה. הרעיון החדש שלה הקסים אותי: "חייבים לשנות את חוק שעות העבודה, ולחייב עובדים לעבוד יום אחד מהבית, בזום".
וואו, חייכתי לעצמי, זה כמו "מיט־לס מאנדיי", איזה רעיון גדול. מפעילי המכונות בכל מפעלי הייצור והפועלים ברשתות השיווק יעבדו באמצעות אינטרנט מהבית, איזה כיף. הא? יש אפעס בעיה קלה, אין תשתיות אינטרנטיות עם פס מתאים לתפעול כל התעשייה. אבל זה בקטנה, ממש. הרי מבטיחים לנו שעד שנת תשפ"ח, הכל יסתדר. כמו החשמול של הרכבת לירושלים, שזה עיכוב קליל של 18 שנה, אבל מי סופר כאן? הרי 12 שנה ראש הממשלה שלנו לא מוכן לפרסם הצהרת הון, מישהו עושה לו משהו? אז מה הבעיה להבטיח יום עבודה מהבית?
אוי, רגע! מי זו המחוננת החדשה הזו? ידיעה שפורסמה זה עתה מהמכון האנליטי ע"ש קטי שטרית: "אני מבקשת למחוק את ה־1 במאי כיום חופשה מספר החוקים של ישראל. ה־1 במאי אומץ כיום חגם של תנועות טוטליטריות ומשטרים רצחניים. לפי הצעת החוק שלי, מעתה לא ניתן יהיה לציין יום זה על חשבון משלם המסים הישראלי".
נראה שקטי לא יודעת שזה חג הפועלים, שנולד בכלל בקנדה "הטוטליטרית והרצחנית" ב־1872, רק כדי להגביל את יום העבודה לתשע שעות. בהמשך אומץ החג הזה גם בארה"ב ובאירופה. לא ידעתי שכל המשטרים בעולם הם נאציים, כטענת המחוקקת, אבל אני תמיד אוהב ללמוד מידענים; אז החלטתי להגיב לה בטוויטר.
"וואו, את ממש מחוננת", צייצתי, "אני מצפה לעוד הצעות חוק שלך, שבאמת מתחרות עם הריבוזום של כלת פרס נובל, פרופ' עדה יונת. רק שאני מתקשה להבין מדוע נגזר עליי להשתתף במימון של עילוי כמוך ב־1.5 מיליון שקל בכל שנה. הרי אין תשואה על ההשקעה, גם לא תהיה".
לא הספקתי לקרוא תגובות, ויוסי קרא לי למים, לטפל בכתף הסוררת, שהסטרס מקריאה ומשמיעה על הנעשה באגם הדרעק רק מחמיר את מצבה.
סיימנו. לשמעון כבר איחרתי, וחייבים לרוץ לעבודה באולפנים. נזכרתי בקעקוע שמאיים עליי או־טו־טו. טלפנתי לרוברט, סיפרתי לו, אבל הוא היה עסוק בהכנות נפשיות למשחק של אשקלון נגד ראשל"צ, שמונה שעות מאוחר יותר. "קוף, הערב מנצחים, יש לי תחושה טובה. עכשיו לגביך, אין לי הרבה מה לומר. אתה מידרדר". צרחתי עליו שהוא לא עוזר לי, ושאלתי אם יש לו משהו חיובי להגיד לי.
"דווקא כן", הוא ענה בשמחה. "שני שכנים שלי, ממש בגילי, התאבדו בקפיצה בתוך 24 שעות. אפרת יצאה להליכה בחמש וחצי בבוקר, פתאום היא שומעת בום גדול, ויש גופה על המדרכה 50 מטר ממנה. שמע, אנשים מוצאים פתרונות נוחים. לא כולם כמונו, נאבקים לשרוד. כל הכבוד להם, באמת שאני מעריך".
התפוצצתי מצחוק, אבל הזהרתי אותו לא לחשוב על פתרון מהיר. "רוברט, עם הקארמה שלך, אתה מנתר מקומה חמישית, לא מת, ומושיבים אותך בכיסא ואתה נראה כמו סטיבן הוקינג, כריסטופר ריד ומיכאל שומאכר, ככה עם הראש על הצד. עם כל החיבה אליך, אני לא אאכיל אותך רסק תפוחים בכפית, ולא אנגב לך את הפה בממחטה. אני גם חושב שהילדים שלך לא יעשו את זה. סע לסניטאס בשווייץ, גמור את זה בקלאס עם לימונדה. אני אבוא כדי להחזיר את הכד עם האפר".
נ.ב.
"אריק, שומע?"
"כן, קוף, זה מלידה".
"תקשיב לי טוף. אני צריך שהרופא שנותן לך את המרשמים לארגז התרופות להפקות שלך ייתן לי חוות דעת כתובה לכיפוש".
אריק נחנק מצחוק. "עליי. מה אתה צריך שיהיה כתוב בה?".
"אני אסביר לך. שיכתוב שבשל מחלות רקע קודמות, הוא ממליץ להימנע משימוש בדיו לכל פעולה של הזרקה, דיקור וכיוצא באלה. שיכתוב הרבה פורטה. אתה מבין? כמו אוסתופוריוזיס פורטה, אתה יודע, כאלה. זה חייב להיות אמיתי, אריק. עם נייר אמיתי וחותמת. הלו, זו כיפוש, היא בודקת כל דבר".
"שמע, קוף, אתה הורס. אני חייב להפיק עליך סדרה בנשיונל ג'יאוגרפיק. תראה את זה כמטופל. היום יהיה לך".
[email protected]