הנה כמה עובדות על מייקל ג'ורדן שלא מופיעות בעשרת פרקי הסדרה הדוקומנטרית הכל כך מדוברת עליו, שכבשה את העולם בחודשים האחרונים. יש לו חמישה ילדים. שלושה מאשתו הראשונה, ותאומות מאשתו השנייה. הילדים כמעט לא מוזכרים בסדרה, נראים בסצינות נדירות ולבטח לא מתקיים כל דיון על סגולותיו של ג'ורדן כאב. הוא שילם 250 אלף דולר לאישה שטענה שהייתה המאהבת שלו בשנים 1989־1991, כדי שלא תחשוף את דבר הרומן ביניהם. הוא התגרש מאשתו הראשונה ארבע שנים אחרי שהגישו בקשת גירושים לראשונה וחזרו בהם, ונטען כי שילם לה 168 מיליון דולר במסגרת ההסדר.
אחותו דלוריס פרסמה ספר תיעודי שבו טענה שאביהם ג'יימס ג'ורדן - המוצג בסדרה כסוג של קדוש חביב ואהוב - התעלל בה מינית בגיל 8־16. לטענתה היא שיתפה בכך את אמה, שהתכחשה לעניין והאשימה אותה בכך שהיא “זונה". דלוריס ניסתה להתאבד שלוש פעמים בהמשך חייה. שלא לדבר על סיפור הירצחו המסתורי של האב, שגרר אין ספור שמועות וחקירות על הקשר בינו ובין הסתבכויות פליליות לכאורה של האב ושל מייקל עצמו. בסדרה השמועות האלה אומנם מוזכרות, אבל זוכות לפרשנות מאוד מגמתית של רכילויות מרושעות ומופרכות, שהיו בעיקר מחיר התהילה של הכדורסלן הגדול בעולם.
ועוד ועוד. אפשר ליצור עוד סדרה שלמה על הרגעים הפחות מחמיאים בקריירה של ג'ורדן. לעזאזל, מי שצופה בסדרה ולא בקיא בטריוויית NBA יבין שבתום עונת האליפות האחרונה שלו עם השיקגו בולס ב־1998 ג'ורדן פרש סופית מכדורסל, כשהוא בשיאו. הרי איש לא טרח לציין בסדרה ששנתיים אחר כך הוא חזר, לקבוצת וושינגטון בולטס, ושיחק שם עוד שנתיים בינוניות וזרועות שערוריות ומערכות יחסים עכורות עם חבריו לקבוצה. הפרט הזה נשמט, כי הוא שיבש את הנרטיב של הסדרה, על הכל־יכול שפרש בשיא תהילתו. ג'ורדן אפילו נשאל שם ספציפית על ההחלטה לפרוש כשכוחו עדיין במותניו, ואין בתשובה - או בשאלה - כל התייחסות לעובדה שבהמשך חזר לפרקט.
במילים אחרות, “הריקוד האחרון" ממש לא היה האחרון. והסדרה הזו היא אולי סדרת הדוקו הכי מדוברת כרגע בעולם, אבל היא עושה שירות לא מזהיר לקולנוע הדוקומנטרי. ההסבר נעוץ בעובדה מקדמית אחת: לג'ורדן הייתה המילה האחרונה בסדרה. הבמאי, ג'ייסון הייר, למעשה שירת את הסיפור ואת הגרסה שלו, ולא ניסה ליצור דמות עגולה ומורכבת, על כל מעלותיה וחסרונותיה. צריך לומר שהוא עשה את זה בכישרון לא מבוטל. הסדרה סוחפת, ערוכה היטב, והאיש בהחלט יודע לספר סיפור.
הוא גם זרע לכל האורך קונפליקט דרמטי, שהיה מספיק חזק כדי ליצור עניין ולעמעם תחושה של סרט יחצני. קונפליקט שיושב על הווינריות המטורפת של ג'ורדן ושואל - איפה עובר הגבול, אם בכלל, בין התנהגויות שהן לגיטימיות כדי לנצח ובין כאלה שלא. בסדרה ג'ורדן מוצג כשהוא עולב בחבריו לקבוצה, אפילו מתעמר בהם, רודף באובססיביות מתחרים עד שהוא “משמיד אותם". לכאורה, יש פה חשיפה של צד אפל אמיתי. אבל בפועל, ג'ורדן זוכה לחזור שוב ושוב על המנטרה שלפיה הוא עשה זאת כדי לשפר את הכדורסלנים האחרים ולגרום להם להתאמץ יותר, בדיוק כפי שהוא דרש מעצמו.
בקיצור, זה קונפליקט הוליוודי, קל לעיכול. בטח במדינה שהווינריות היא הערך הבסיסי שלה, ולכן מוכנה לסלוח על כל דבר כמעט שיביא לניצחון. קונפליקטים אמיתיים, כמו איך מתפקד סופרמן כאיש משפחה, או כאדם שצריך להמציא את עצמו מחדש ביום שאחרי הכדורסל, נשארו בחוץ. ולא במקרה. חבל, זה יכול היה להיות מרתק לבדוק למשל מה המחיר ששילם הווינר של כל הזמנים בחייו האישיים. וששילמו קרוביו. הטרוניות האלה הן הרבה יותר מביקורת ברנז'אית. כי מה שג'ורדן עשה כאן זה לנצל את כוחו, כספו ומעמדו כדי לשלוט בנרטיב ההיסטורי. לעצב לעצמו מורשת. וזה כבר מפחיד באמת. דמיינו את הסדרה בת 20 הפרקים על דונלד טראמפ, המדינאי הגדול של כל הזמנים.
על הסכין
- לא יודע איך אתם, אבל אני סובל בשבועות האחרונים - נפשית לפחות - הרבה יותר מבימי הקורונה המובהקים. אז לפחות הכל היה ברור (ואסור). עכשיו, המצב גם מבולבל יותר עובדתית (האם הווירוס באמת חוזר? מה מותר ומה אסור?), וגם גורם לתחושה מתמדת של פול גז בניוטרל. אתה מת ללחוץ על הדוושה, אבל לא מתקדם באמת לשום מקום.
- התגובות לתוכנית הסיפוח מוכיחות שהשמאל והימין בארץ איבדו את זה לגמרי. בשמאל מגיבים בהפגנה עם דגלי פלסטין ושירת “בילאדי בילאדי", שממש יתרמו בשכנוע מרבית הציבור בעמדותיהם. ואילו בימין מאשימים את נתניהו בהפקרת שטחי אבות, במקום לחבק אותו ולהודות למזלם הטוב, שקירב אותם לסיטואציה שהיו יכולים פעם רק לחלום עליה.
- אין לי שום הסבר מניח את הדעת לעובדה שבמוצאי שבת התיישבתי בהתרגשות אמיתית כדי לצפות בגמר של “חתונה ממבט ראשון". שלא לדבר על כך שטרחתי לקרוא כמה וכמה פרשנויות על מה שהתרחש בו, באתרים השונים. יש משהו בליהוק של הסדרה, ובאופן המצוין שבה היא נערכה, שגרם אפילו לציניקן ריאליטי כמוני ליפול בקסמיה.