בשבוע שעבר אושרה בסנאט הצעת חוק של אליזבת וורן שתחייב את הצבא האמריקאי לשנות במהלך שלוש שנים את שמות הבסיסים הנקראים על שם קצינים מצבא הדרום במלחמת האזרחים. דונלד טראמפ מיהר להכריז בתגובה שאין מצב שזה יקרה ושהנושא בעיניו אינו מחייב דיון. טראמפ מלבה את אש מלחמת האזרחים השנייה מתחילת הקדנציה שלו. כהרגלו, הוא מעדיף לבחור בצד המובס של ההיסטוריה. איך שלא הופכים אותה, מלחמת האזרחים פרצה על רקע סירובן של מדינות הדרום לשחרר את העבדים השחורים שלהן והחלטתו של הנשיא לינקולן כי זו עילה המצדיקה מלחמת אחים. ברגע נדיר של צניעות חמקמקה, אמר טראמפ בראיון ברשת הטלוויזיה הביתית שלו, שהוא הנשיא הטוב ביותר שהיה לאמריקה, חוץ מלינקולן "שאיתו לא אתעסק".
למחרת נראה טראמפ כמי שהמצור על נשיאותו נותן בו את אותותיו: במהלך נאום לפני קָדֶטים בווסט פוינט התקשה הנשיא לאחוז כוס מים ביד אחת ונזקק ליד שנייה לקרב אותה אל פיו; בדרכו החוצה היה עליו ללכת על רמפה במדרון לא תלול. טראמפ הלך לאטו, בצעדים קטנים ומהוססים עד שהגיע למישור. ברשת עלו איורים של יציבת גופם של מי שחולים בדמנציה ולצדם צילום של טראמפ. קשה היה להכחיש את הדמיון. את אסיפת הבחירות הראשונה שלו בעידן הקורונה, שאת המשתתפים בה הוא מחתים על מסמך הפוטר אותו מאחריות אם יידבקו חלילה במהלכה בנגיף, הוא דחה ביום; היום שנקבע, 19 ביוני, מכונה Juneteenth והוא מציין טבח שנערך בשחורים בטולסה, אוקלהומה (שם יתקיים האירוע) ב־1921.
1,747 הוא מספר האזכורים הסמליים לקונפדרציה המפוזרים ברחבי אמריקה. המספר כולל אנדרטאות, בסיסי צבא, כבישים, בתי ספר וים של שלטים. במהלך ההפגנות והמחאה העממית בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד בידי שוטרים ממשטרת מיניאפוליס, נעלמו חלק מהסממנים האלה: באלכסנדריה, וירג'יניה, הוסר פסל לזכרו של חייל דרומי בשם "אפומטוקס"; בג'קסונוויל, פלורידה, סולקו אנדרטה ושלט לזכר חיילים דרומיים, וראש העיר הכריז כי 11 האנדרטאות שנותרו בעיר יסולקו; באינדיאנפוליס הופל פסל של חייל דרומי שמת בכלא צפוני; במוביל, אלבמה, הוסרה אנדרטה שהנציחה את האדמירל רפאל סמס מהקונפדרציה; כך עלה גם בגורלו של גנרל וויליאמס קרטר וויקהאם בריצ'מונד, וירג'יניה.
אין נושאים משניים ושוליים בנחשול הזעם והמחאה הסוחף את אמריקה. הסרת כל הסממנים של הקונפדרציה ודרך החיים הדרומית בהטייתה הגזענית היא מחיר פעוט לשלם על ניקוי השטח מפולחנים הרואיים דוקרי עין. לא תמיד חשבתי כך, אבל דעה היא חשיבה תוך כדי תנועה. זה אינו זמנם של היסטוריונים ואסתטיקנים לאחוז בדעה התרבותית המתנגדת עקרונית להשמדתה של מורשת לאומית. כאשר המורשת הזאת היא מפגע צורני ואידיאולוגי מתמשך, הלועג בכל אשר יפנו לתפיסת עולמם, לקובלנתם ולצדק של צאצאי העבדים וקורבנות הלינץ', יש להרפות מהאנינות ומההסתייגות מהרס שיטתי של סימבולים היסטוריים מפלגים.
בימים אחרים נהוג היה להתווכח עם מי שטענו כמה מעיק ומציק להם לשבת על מדשאה בפארק תחת אנדרטה ענקית מברונזה של גנרל רוברט אי. לי וסוסו. אתה יכול לשמוע את עיקרי הדיון הזה נחנקים באִבם מול עוצמתו של הרגע המכונן הזה באמריקה. כדי להבין את עוצמת הסחף שמאלה חשוב לזכור שרק ב־2017 חתמה מושלת אלבמה קיי אייווי על חוק שימור האנדרטאות במדינה. החוק אוסר על ראשי עיר באלבמה להסיר אתרי הנצחה של הקונפדרציה.
מה שצרוב בתודעת מנתצי המונומנטים לא פחות מהאובייקטים עצמם, הוא העידן שבו הוקמו. הם לא פרצו מהאדמה בהתפרצות אביב ספונטנית ומתוך תחושת אבל על תבוסה קשה מיד אחרי המלחמה. הם הוקמו במהלך תחילת המאה ה־20, כאשר החלו לקונן בדרום על "המטרה האבודה" שלפיה התנהלה מלחמת האזרחים כדי לשמר ערכים דרומיים נגד "תוקפנות צפונית". רובן הוקמו בשנים 1895־1920. לא במקרה זה היה בשיאו של עידן "ג'ים קרואו" והעברת חוקים שדיכאו את השחורים והגדירו את פני השטח של האפליה בגלגולה המודרני.
יותר מ־4,000 שחורים הוצאו להורג במעשי לינץ', חלקם פומביים, בין השנים 1877 ל־1950. לא במקרה חופפת יוזמת ההנצחה הזאת את ימיו הגדולים של הקו קלוקס קלן; החברות בארגון הסדינים הלבנים והמצנפות הייתה אז בשיאה. אינני רואה כיצד תיהרס האנדרטה החצובה ב־Stone Mountain מחוץ לאטלנטה. הדיוקנאות של לי, ג'פרסון דיוויס וסטונוול ג'קסון, גדולים יותר מהנשיאים החצובים במאונט ראשמור. ושוב, לא במקרה, הם חולשים על האתר של תחיית הקו קלוקס קלן הגדולה ב־1915.
העשור הראשון של המאה ה־20 היה פורה במיוחד בהנצחה בדרום. כל מדינות הדרום חברו בקינה פולחנית על ההחמצה הגדולה והתבוסה בהשלטת האידיאולוגיה שלהן על האיחוד כולו. זו הייתה גרסה נוסטלגית מיופייפת וצבועה בלבן של עבר קרוב שבו היו דרומיים לבנים בעמדת כוח ובשליטה מוחלטת באוכלוסייה שחורה, ובה ניסו לשווק כמה שמחים היו העבדים השחורים.
תמיד יהיה מי שיקפוץ ויצביע על סיבות אחרות למלחמת האזרחים, אבל לינקולן יצא למגר את העבדות. הוא היה מודע למחיר הכואב ולתוחלת חייה של צלקת מדממת, אבל לא היסס. הוא ו־675 אלף אמריקאים משני הצדדים שילמו בחייהם. משפחות נחצו ונהרסו; הדרום הושמד בשיטתיות על ידי צבא הצפון; העוינות הפכה בחלקה לפולקלור, אבל היא עדיין שם, פושטת ולובשת צורה. לא יכול להיות ספק באשר לעובדות.
ב"נאום אבן הפינה" ב־1861, אמר סגן נשיא הקונפדרציה אלכסנדר סטיבנס את הדברים הבאים: "האמת הגדולה היא שהאדם השחור אינו שווה לאדם הלבן; עבדות - השתעבדות לגזע עליון - היא מצבו הטבעי והנורמלי של השחור". בהיגיון שאינו נובע ישירות מדבריו הברורים של סטיבנס, קבע בית המשפט העליון שאנדרטאות ציבוריות משקפות את דעתן של הקהילות שבהן הן נמצאות.
הדבר הראשון שעשה הנשיא לינקולן אחרי שגמלה ההחלטה בלבו לעקור את העבדות ממדינות הדרום, היה לשלוח נציגים אל רוברט אי. לי ולהציע לו לעמוד בראש צבא האיחוד (הצפון). כבוגר האקדמיה הצבאית ווסט פוינט, מקום שני בכיתתו, חייל מקצועי נטול הילה שרוב הקריירה הצבאית שלו עסק בבניית גשרים, תשתיות וכבישים עד שהצטרף למפקד הנערץ עליו ווינפרד סקוט במלחמת מקסיקו, שבה הצטיין בתמרוני איגוף וכיתור - לא היה זקוק לי ליותר מזמן הפגישה עצמה כדי להשיב לנשיא בשלילה.
עם היבחרו של לינקולן ב־1860 ועל רקע מה שציפו ממנו על פי דעותיו, פרשו מדינות הדרום מהאיחוד (Secession) ופירקו את ארצות הברית לשתי אומות. לי היה בין הראשונים שהבין שהקרע הזה יימשך שנים רבות, שיש לו פוטנציאל מסוכן וסופו שיוביל למלחמת אזרחים ש"תימשך עשר שנים ותהיה אכזרית ביותר", כפי שכתב לבנו.
רוברט אי. לי היה איש וירג'יניה, נצר למשפחה גדולה ובעלת זכויות. איך שלא הפך את זה, הבין לי שיותר מאשר הוא רוצה לעמוד בראש צבא האיחוד, נאמנותו הראשונית המלאה היא לווירג'יניה ושם מקומו. משקיבל את ההחלטה הקשה הלך למפקדו־ידידו הגנרל סקוט, לשאול לעצתו. בטרמינולוגיה שאינה משתמעת לשתי פנים, המליץ לו סקוט להתפטר מהצבא טרם שיפטרו אותו ולשוב לביתו ולחכות שם לתפקיד מטעם צבא הדרום. בווירג'יניה היו יותר עבדים מאשר בכל מקום אחר בעולם המערבי חוץ מקובה, אבל היא לא מיהרה להצטרף לקונפדרציה וסירבה להוביל את המאבק. הפוליטיקאים הממולחים בריצ'מונד הבינו כי שימור העבדות כערך מוסרי עליון הוא מסד רעוע ביותר לבנות עליו מהפכה.
לי היה גבר נאה; 1.80 מ' גובהו בעידן של גברים נמוכים בדרך כלל, בעל שיער וזקן שחורים, יציבה זקופה ועיניים חכמות. גבות הורמו כאשר התחתן עם העלמה מרי קאסטיס. לימים התבררו חמיצותה, גישתה השלילית לחיים ונטייתה המרה להתלונן על דברים של מה בכך בשעה שמאות אלפי חיילים נהרגו והדרום נהרס, נותץ והוצת. יחד הם העמידו שבעה ילדים. עם מות חמיו, בעל עבדים מהזן הסטריאוטיפי ביותר, ירש לי את האחוזה המשפחתית בווירג'יניה שבה היו 195 עבדים שחורים שקאסטיס הבטיח להם את חירותם בצוואתו והם דרשו לממשה מיד. על פי נטיית לבו רצה לי לשחרר את העבדים שירש, אך האחוזה פשטה רגל, מטה לנפול, ואת העבדים היה עליו לשחרר עם פיצוי הוגן, כסף שלא היה מצוי בכיסו.
לי גילה שהמטע שרוי בחובות כבדים ושאין לו כסף לחלק בין ילדי קאסטיס. הוא היה מטופל לדבריו "בעבדים נטולי כל מוטיבציה לכופף את גבם כדי לקטוף כותנה וטבק". הוא גילה שבניגוד לחיילים צייתנים שעליהם פקד כל חייו, עבדים לא שעו לפקודותיו. את העבדים שנמלטו העניש לי כמי שלא עמדו בקוד צבאי של צייתנות. הוא התקשה להבדיל בין שני המוסדות, צבא ועבדות, שילם לאנשי מקצוע ללכוד את העבדים הבורחים ולהלקות אותם. אחד מעבדיו בריצ'מונד כינה את לי "האיש הנורא ביותר שהכרתי".
החֵמה המהירה והשקטה שאפיינה אותו והתעקשותו לשמור על לשון החוק כמו על תוכנו הפכו אותו במהלך המלחמה למפקד שהתעקש ללכוד את הנפקדים והעריקים שנמלטו לבתיהם בשלהי המלחמה, להעמיד אותם למשפט בסדר דין צבאי מקוצר ולהוציא אותם להורג לעיני כמה שיותר מגייסותיו. כ־40 עריקים הוציא לי להורג במהלך המלחמה.
ההנהגה הפוליטית בריצ'מונד הטילה עליו את הפיקוד על צבא וירג'יניה. גם משום שמרי קאסטיס הייתה קרובת משפחה של אבי האומה ג'ורג' וושינגטון וגם בשל סיבות אחרות, נעשתה השוואה בין וושינגטון ולי. ההשוואה הזאת - בין שני מפקדים במלחמות מהפכניות - רדפה את לי כל הקריירה הצבאית שלו ומנעה ממנו לגלות עניין בקריירה פוליטית בתום מלחמת האזרחים.
יש קושי רב, בעיקר פסיכולוגי ותודעתי, לטהר את אמריקה מסממני הנצחה ופולחני אישיות דרומיים. הדרום הפסיד במלחמה ושילם מחיר כבד ומלא על התבוסה, אבל הקרב על הבית, כמו גם על הכבוד, לא חדל מעולם. הוא מונצח ומטופל על ידי שני הצדדים; הצפון לועג לאתוסים דרומיים בסרטים, בטלוויזיה, בספרים וכיוצא באלה; הדרום מקושש לייקים לדרך חיים נמוגה ובאותה הזדמנות מנציח את המשך הסימבוליקה של האפליה.
הקרב על טיהור אמריקה מהאנדרטאות, השלטים והשמות נמשך שנים רבות ללא הכרעה. הוא מתעורר פעם בכמה שנים ואחר מתפוגג. בעיקר בשל העובדה שרוברט אי. לי על סוסו בפארק בריצ'מונד אינו שדה הקרב המרכזי לשיפור מהותי בתנאי החיים וזכויות השחורים, אלא מעקף שהוא כמעט בגדר פריבילגיה; אתה יכול לנתץ את לי וסוסו ולהשליך אותם לאגם בלי לפתור את הבעיות המעיקות באמת.
המחאות העונתיות האלה דועכות, משום שעד עתה מי שהיה להם הכי לא נוח בצל האנדרטאות הגדולות לא טרחו להשמיע את קולם. כעת הקול הזה רועם ברחובות ומשנה סדרי עולם, לפחות באופן זמני. מפקדי משטרה מתפטרים; שוטרים מועמדים לדין; הצעות חוק מזורזות עולות לדיון שאמריקה התנזרה ממנו שנים. מושל וירג'יניה ראלף נורת'הם הודיע כבר שהפסל של לי בריצ'מונד יוסר, אך טרם נקבע תאריך. זה אותו מושל שרק בשנה שעברה היה תחת לחץ מסיבי להתפטר משום שצילום ישן שלו שבו פניו צבועות בשחור (בלאקפייס) עלה ברשת. הוא שרד את הלחץ וכעת הוא גדול המומרים.
האנדרטה שלי לי בריצ'מונד גדולה ומהווה אתגר לוגיסטי. היא שוקלת 12 טונות, גובהה כארבעה מטר, והיא ניצבת על בסיס שגובהו שישה מטר. אמנדה צ'ייס, סנאטורית רפובליקנית בווירג'יניה, כתבה בפייסבוק: "בואו נהיה כנים, יש מאמץ מרוכז למחוק כל זכר להיסטוריה לבנה". למחרת חתמו 20 סנאטורים במדינה על הכרזה שכינתה את דברי צ'ייס "אידיוטיים", אך טענו שיש לשמר את ההנצחה הדרומית במדינה גם בשם הסלחנות שהתגלתה בהקשר הצילום של המושל נורת'הם. מה שנקרא, הפוך על הפוך.
מילה אחת על סלחנותי כלפי סממנים דרומיים. אני אוהב את הדרום ונוהג לבקר בו. אני אוהב רוק דרומי. בניגוד לדעה רווחת, הוא לא גזעני. אפילו לינרד סקינרד, ודאי אחת הלהקות הדרומיות בשלישייה הפותחת, לא הייתה גזענית. אהבו אותה בבוסטון, מסצ'וסטס כשם שאהבו אותה במייקון, ג'ורג'יה. בגלגוליה המוקדמים נהג סולן הלהקה רוני ואן זאנט להניף את דגל הקונפדרציה. הוא היה חלק מהאיקונוגרפיה שלהם. אבל כשהוויכוח התחדד, הדגל נעלם והפציע רק בסוף ההופעה, כאשר הלהקה ניגנה את שיריה הדרומיים הגדולים Free Bird"" ו"Sweet Home Alabama". לקראתם הוא נקשר בצניעות מאופקת על מיקרופון. את צ'רלי דניאלס מעולם לא לקחתי ברצינות. הוא יכול להתעטף בדגל עד מחר. הוא עדיין בסייגון, ומי שלא אוהב את אמריקה יכול ללכת לעזאזל.
את רתיעתי מדגל הקונפדרציה, שעבור רבים הוא סדין אדום, הגורם לרגליים לבטוש בזעם ולנחיריים להתרחב, פיתחתי למראה דילן רוף, הנער שטבח ב־2015 תשעה מתפללים שחורים בכנסייה בצ'רלסטון, קרוליינה הדרומית, והצטלם עם הדגל. כאשר סמלים הופכים להוראת פתיחה באש - יש להסתייג. אז גברה הקריאה להיפטר מהדגל הדרומי.
אומה שנצרפה באש מהפכנית, גירשה את הבריטים, נולדה ככור היתוך לפליטים והפכה לדמוקרטיה הגדולה בעולם, יצאה למלחמה קשה ואכזרית. ביום קרבות אחד נשארו בשדה הקרב 20 אלף חללים ועשרות אלפי פצועים. מלחמה אטית, לא החלטית, נגררת ונמשכת גם משום ההיסוס הנלווה לחובה להרוג את האויב שהוא אחיך. מלחמה שהתנהלה באופן נייח, בפעולות איגוף קטנות, בלכבוש שדה חיטה ביום אחד ולאבד אותו למחרת. מהרגע שבו התמנה לעמוד בראש צבא הדרום, נתפס לי כמשיח וכאיש היחיד שיכול היה להביא את הניצחון המיוחל. לי הבין שזאת ההזדמנות היחידה שתהיה לו להותיר את חותמו ולתפוס את מקומו לצד מפקדי צבא דגולים בהיסטוריה האמריקאית.
בדרום נשבו רוחות חמות וקרות בעניינו. יש מי שהעריצו את האדמה שעליה פסע סוסו הגדול טרוולר; היו מי שלא התרשמו מאישיותו של הגנרל ומיכולתו הצבאית. לי היה אדם אדוק, שהתפלל בדבקות, ציטט מכתבי הקודש והאמין באמונה פנימית עמוקה שהוא נועד לעמוד בראש הצבא שינצח במלחמה הארורה הממאיסה עליו את חייו. צבא הצפון כבש את וירג'יניה וגירש את רעייתו מאחוזת המשפחה, מעשה שהותיר אותה שבורה וממורמרת. במהלך המלחמה מתו שניים מנכדיו, שאותם לא ראה מעולם, ובתו אנה ממחלה.
בעת פרוץ המלחמה היו שערו וזקנו של רוברט לי שחורים. שישה חודשים לאחר מכן המפקד בן ה־56 הלבין לחלוטין ונראה כקשיש שב שיער, שאפילו בני משפחתו התקשו לזהותו על פי תמונותיו שהתפרסמו בעיתון. מהלכיו הראשונים כמפקד עליון היו בהולים, מבולבלים ולא מתוכננים כיאות, וההנהגה האזרחית בריצ'מונד תהתה שמא הגנרל הדגול רך מדי מכדי לשאת בתפקיד הקשה המוטל עליו: לעבור להתקפה. ב־1863 היו שני הצבאות בעמדות זהות בשיאו של החורף. למרות התנגדות עזה העביר לינקולן בבית הנבחרים את תקנת האמנציפציה ששחררה את כל השחורים מעבדות וחידדה את מטרות המלחמה.
במהלך חודשי החורף הארוכים והמושלגים היה מצב רוחו של לי קודר ועכור, וחייליו למדו לזהות את פרץ הכעס הבא שלו על פי טיקים שפיתח בעורפו ובאוזניו. הוא עלב במפקדים ששירתו תחתיו והטיל עליהם אחריות לשגיאותיו. בחורף 83' לקה לי בהתקף לב קשה - שלא אובחן בזמן - שסימל את תחילת הידרדרות בריאותו. הוא הסתיר את סבלו הפיזי והתכחש לנכויות המצטברות שלו, שאותן הסתיר מעצמו ומאחרים.
במורל ירוד ונוכח המחיר המזעזע בחיי חייליו, טיפח לי את הערוץ הפתוח ששמר עם אלוהיו והאמין שניצחון הדרום תלוי באמונה דתית. מחויבותו לדרום ריבוני בעל עבדים התחזקה. בתום לחימה בת שישה שבועות באביב 1864, כאשר הגנרל הצפוני יוליסס גרנט זינב בו על פני כל וירג'יניה, היו לשני הצבאות 100 אלף חללים ופצועים. כל אחוזה מוחרמת הפכה לבית חולים. גפיים קטועות נקברו בבתי קברות זמניים כמו המתים. בהחלטה שאינה חפה מרשעות מכוונת, הורה לינקולן לאנשיו להפוך את אחוזתו של רוברט אי. לי לבית קברות גדול ולקבור בה את המתים סמוך ככל שאפשר לגינתה של מרי קאסטיס.
ב־1860 היו באמריקה כארבעה מיליון עבדים. הם היו נכס כלכלי ששוויו 3 וחצי מיליארד דולר, שהם 75 מיליארד דולר בערך עכשווי. במלחמת האזרחים נהרגו יותר חיילים אמריקאים מאשר בכל המלחמות שבהן נלחמו אמריקאים. על פי אומדן אחד נהרגו במלחמה 620 אלף חיילים. על פי אומדן אחר, נהרגו בה 750 אלף חיילים. חללי הצפון: 359,528, מתוכם מתו 199,790 ממחלות ו־110,070 בקרב. 24,790 חיילים מתו במחנות שבויים של הדרום. חללי הדרום: 74,524 מתו בקרב ו־59,292 ממחלות.
זה לא קשור כאילו, אבל צפיתי השבוע בסרט "Once Were Brothers", שעשה רובי רוברטסון על "הלהקה". כפי שחששתי, שברתי חפצים מזעם. למותם של שניים מחבריו בלהקה, ריצ'רד מנואל וריק דנקו, לא התייחס כלל. את ליבון הלם המת הזכיר בהרחבה, בעיקר כדי להעמידו במקומו וליטול ממנו את הקרדיט המגיע לו על שנתן לארבעה קנדים תרומת דם של מוזיקה ופולקלור מארקנסו. כולם בסרט התגייסו לקרוא לרוברטסון גאון, מה שנכון אבל לא מסד ראוי להעמיד עליו סיפור שעיקרו מאמץ קבוצתי.
נתקעתי על "הלילה שבו נוצחו מדינות הדרום", שליבון הלם שר בקולו הנפלא וגם סיפר את הסיפור לרוברטסון שכתב. כל השיר בגוף ראשון: "וירג'יל קיין הוא שמי ושֵירתּי ברכבת של דנוויל". דרומי מובס שר על תבוסת הדרום ועל אשתו שקוראת לו לראות את גנרל רוברט אי. לי. מה גורלם של מי שאוהבים את השיר ואת הכאב שעולה ממנו? נכון, אין בו עבדים, אבל הוא מדיף ריח תבוסה מרה שהובילה לחורבן. וזה רק שיר. האם צריך להחרים אותו? להאזין? לכתוב לו הקדמה כמו ל"חלף עם הרוח"?