המשק, הן הישראלי והן העולמי, מדדים בעצלתיים, שפל בפעילות העולמית והישראלית גורר צניחה במחירים בכל התחומים, עלייה חדה נרשמת באבטלה ואינפלציה שלילית, כפי שהתבשרנו השבוע בישראל. מעט מאוד אפיקי השקעה נותרו, בשוק האג"ח, בשוק המט"ח, בשוק הדיור, בשוק החיסכון, בהשקעות פנסיוניות ובקופות הגמל. כך גם בשוק הריאלי, שבו יהיה על המשקיע לעשות אקרובטיקה כדי להרוויח, בעת שאי הוודאות גדלה בעוד הוא ממתין ללקוחות - יבואו או ייעלמו - בזמן שהוא משלם שכר דירה, ארנונה ושכר לעובדיו.
קרן המטבע הבינלאומית הודיעה השבוע כי היא חוששת שהתוצר העולמי ירד אף יותר ממה שחשבה באפריל, אולי למינוס 3%, בעיקר על רקע פגיעה קשה בענף השירותים בעולם, שפעילותו יורדת בשיעור חד יותר מאשר הפעילות החרושתית. זאת, בניגוד למשבר שפרץ בסוף שנת 2008, עת נרשמה ירידה חריפה בהשקעות, שהביאה לנסיגה בפעילות התעשייתית. הקרן מציינת בפירוש כי המשבר הנוכחי יהיה הכבד ביותר מאז המשבר העולמי הגדול של תחילת שנות ה־30 של המאה הקודמת. פשוט הפעם נעלו את העולם כפי שלא נעלו קודם לכן מעולם.
ישראל חיה ונשמה את הגלובליזציה שהיטיבה עמה, ועכשיו ישראל סובלת מאותה סיבה. המשק הישראלי הושפע קשות ממה שקורה בעולם כבר ברבע הראשון של השנה. התוצר לנפש של המשק הישראלי ירד בשיעור שנתי של 8.5%, התרסקות שהוא לא ידע ולא חווה מעולם. גם התוצר העסקי ירד בשיעור שנתי דומה - 8.5%. ההסגר והחל"ת הביאו להתרסקות של הצריכה הפרטית לנפש בשיעור שנתי של 21.6%. לא זאת בלבד: בעוד אפשר להבין את הירידה בצריכה וברמת החיים, הרי שדווקא נתון ההשקעה בבנייה למגורים מאכזב, היות שכמעט לא היו הגבלות בענף, בניגוד לענפים אחרים. ועדיין ההשקעה בענף הבנייה למגורים ירדה בשיעור שנתי של 13.3%. אפילו הוצאות הממשלה, שמתפעלות בדרך כלל את המשק בזמן חירום, ירדו בשיעור שנתי של 10.8%.
הירידה בפעילות הביאה לירידה חריפה באינפלציה. ב־12 החודשים האחרונים יש למעשה דפלציה, המחירים ירדו בשיעור של 1.6%, כלומר מי שהחזיק במזומן בשנה האחרונה, כספו שווה היום מבחינת כוח הקנייה הריאלי יותר מאשר שנה קודם לכן, בשיעור של 1.6%. מעט מאוד השקעות הניבו תשואה ריאלית כה טובה בשנה האחרונה, בסיכון אפסי, כמו המזומן, עובדה שנשמעת כמו מדע בדיוני.
הלוואה זולה שעולה ביוקר
גם לשנה הקרובה, הצפי שלי הוא לאינפלציה אפסית או שלילית. שימו לב והיזהרו, אין פלא שחברות אשראי וחברות פיננסים אחרות מציעות לכם ללוות כסף "בזול", כמו פריים פלוס 3.5%, הפריים הוא כרגע 1.6%, כלומר למעשה בריבית של 5.1%, שהיא ריבית נשך גבוהה על רקע האינפלציה האפסית או השלילית. אבסורד נוסף הוא כי מי שיבקש לחסוך בסיכון נמוך מאוד, יכול לקבל באמצעות מק"מ של בנק ישראל לשנה 0.03%, זאת לא טעות, שלוש מאיות האחוז. מההכנסה הזעירה הזאת המשקיע צריך לשלם עמלות לבנקים וכן 15% מס על "הרווח", כלומר מקבל ריבית שלילית למעשה, במילים אחרות: המזומן בבנק בחשבון העו"ש עדיף מבחינת תשואה, אפס הופך למספר נכסף. אפס הוא המלך.
הריבית האפסית (ובעולם גם השלילית), מונעת בידי בנקים מרכזיים וממשלות בעולם כדי להאיץ בכם לקנות, לרכוש ולהגביר את הפעילות במשק. אפשר שתשאלו: אם אין תשואה, מדוע להחזיק בכסף? אבל אליה וקוץ בה - החשש מהעתיד, הערפול סביב השאלה לאן המשק הולך, החשש מה יקרה לתעסוקה ומה יקרה להכנסה הכוללת של משק בית זה או אחר מביאה דווקא לעלייה בשיעור החיסכון, אפילו באפס ריבית, כדי לצבור כסף לימים רעים לא צפויים מעבר לפינה.
למבולבלים מביניכם נאמר כי מי שמשקיע באג"ח ממשלתית צמודה למדד המחירים לצרכן, יכול להשקיע ל־16 שנה, ותמורת שמירת הכסף, הממשלה מוכנה לקחת ממנו - לא לשלם, אלא להפחית כל שנה מכספי המשקיע - 1.1% נטו בשנה, חד וחלק. כלומר דמי שמירה שהממשלה גובה בריבית ריאלית של מינוס 1.1% (והדגש הוא על המינוס). חלקנו משקיעים באפיק מגוחך זה, לא ישירות אלא באמצעות ההון שמנוהל בידי קרנות פנסיה וגמל, מתוך חשש כי החיוב בגין השמירה של הממשלה על הכסף אף יעלה, כפי שקורה במדינות חזקות בעולם כמו בשווייץ (שם אפשר להשקיע ל־50 שנה ולשלם לממשלה כ־0.3% מדי שנה, בכל שנה, עבור הסכמתה לקבל את כספי החוסכים).
למי שנמאס לקבל אפס או תשואה שלילית על כספו, יש האפשרות לבחור באחת ממאות קרנות הנאמנות שלהן שילמתם (ואתם עדיין משלמים) דמי ניהול לא מבוטלים ואף נאים - ולאחר שנה קיבלתם בקושי את כספכם או אף גיליתם שהנאמן לא היה יכול או לא היה מסוגל לשמור על כספכם, והיום יש בידכם פחות כסף מאשר היה לכם לפני שנה. זה לא אומר שלא היו רווחים: היו כאלה, אך בעיקר לחברות קרנות הנאמנות ולמנהליהן, שהצטיינו באי־יכולת להשיג אפילו אפס תשואה (וזאת בסטיות תקן, כלומר בשוק עם תנודות חריפות מאוד, מה שמצביע על סיכון גבוה עם החזר אפסי), אז למה לכם? ההשקעה בישראל דווקא סבירה, עם כל האפסיות דעליה מדובר. מי שהשקיע בשנה האחרונה בדולר האמריקאי, למשל, שהפד מדפיס ממנו כרגע כמויות בלתי־נדלות, הפסיד בשקלים יותר מ־4%. פתאום האפס האהוב בשקלים בחשבון העו"ש נראה אטרקטיבי הרבה יותר מהירוק הנכסף דאשתקד.
מי יציל את הבית שלי?
אפשר להשקיע גם באמצעות תרופת הסבים והסבתות, כלומר להשקיע בדירה למגורים. גם פה יש הפתעה לא נעימה, השקעה בדירה למגורים עלולה להיות עם עלות נוספת מעבר למחיר הדירה בעוד כ־11%־12%, אם מביאים בחשבון את מס הרכישה הדרקוני, את שכר עורכי הדין, את עמלת המתווך ואת מחירו של שיפוץ קל. כלומר במשך כארבע שנים אין כלל תשואה על השקעה בדירה. עד לשנים האחרונות, היו שהלכו בכמויות גדולות לכיוון הזה, מתוך תקווה שמחירי הדירות יעלו בשיעור ניכר ויפצו אותם על ההכנסה הנמוכה יחסית משכר הדירה לאורך שנים.
בשלוש השנים האחרונות, עד לחודשים מרץ־אפריל השנה, עלו מחירי הדירות ב־4.5%, לאחר שבמשך שלוש השנים שקדמו להן הן עלו בשיעור של 17.4%, אבל הכיוון משתנה, והבוננזה בשוק הדירות דועכת. מובן שיש הזדמנויות ואזורים שצריך להיטיב לזהותם, אך עם שיעורי האבטלה שנגיע אליהם, אפילו בתסריט האופטימי שמשרטט בנק ישראל - 8.5% בסוף 2020 ואולי ירידה ל־5.5% בסוף 2021 - עם הירידה בשכר שכבר החלה, ועם הירידה בהיקף המשרות, המשמעות היא אחת: פחות כוח קנייה לרכישת דירות אצל הציבור, כולל הזוגות הצעירים (דירות שאינן להשקעה), אבל ירידה גם אצל משקיעים שחלק מכספם היה בניירות ערך או בניהול תיקים, שנכוו לאחרונה ושהיקף ההון שברשותם נשחק. כל זה יביא, להערכה שלי, לירידה במחירי הדירות עוד השנה. כלומר שהצפי לתשואה מעלייה בערך - נגוז. אם נוסיף לכך את המגמה המתעצמת של עבודה מרחוק, מהבית, כולל ניהול דיונים באמצעות זום או WEBEX של סיסקו ואחרים, ברור שהביקוש לדירות בגוש דן יירד. כבר היום, ללא הסיבות האמורות, הביא נגיף הקורונה לנטייה של הציבור לעזוב את הכרך הצפוף של גוש דן. בהמשך תיתכן דה־פולריזציה של המשרדים, שהתגלענו בדור האחרון, בעיקר בתל אביב ולעתים סביבה.
יש אפשרות נוספת לחסוך: לעבור לגור בחו"ל. מה שכינו פעם "ירידה מהארץ". היו שנים שבהן הייתה האוכלוסייה בישראל קטנה וההגירה גדולה. העולם קרץ, צמד המילים "חוץ לארץ" קסם. החיים שם, רמת ההכנסה, השפע, הכל נראה מזמין. אולם בשנים האחרונות, ככל שהאוכלוסייה בישראל גדלה, המספר האבסולוטי של מהגרים נטו (עוזבים פחות חוזרים) דווקא ירד. ב־2017, השנה האחרונה שבנוגע אליה יש נתונים של הלמ"ס, עמד מספר היורדים נטו על 5,843 נפש בלבד, צמצום בחצי לעומת עשור קודם לכן. למה? פשוט כי בישראל 88% מהאנשים מאושרים ו־89% מרוצים ממקום העבודה שלהם.
לכן ישראל ממוקמת במקום ה־11 מתוך 150 במדד האושר הבינלאומי. ישראלים מאושרים יותר מאזרחי גרמניה, שדיווחו עליה כארץ החלומות, בריטניה, שבה "לונדון מחכה לי", ואפילו ארה"ב, שמדורגת רק במקום ה־19. צרפת המתאסלמת מדורגת במקום ה־ 24. הכמהים לספרד ימצאו אותה במקום ה־30 ופורטוגל הרומנטית מדשדשת במקום ה־66. נכון, קנדה ואוסטרליה נמצאות במקומות טובים יותר, אך להגר היום יהיה קשה מאוד, הן בגלל מגבלות הטיסה והן מפני שמקומות העבודה בחו"ל לא מצויים בשפע כפי שהיו. במדינות רבות נפגעו העסקים יותר מאשר בישראל, והגישה למערכת הבנקאות לצורך הקמת עסק אינה קלה כלל וכלל לזרים, במקרה זה הישראלי. אין באמור כדי לשלול יכולת של קרייריסטים מוכשרים, בעיקר בתחום ההייטק (הביקוש לישראלים בתחום עדיין חזק) להגר בהצלחה לחו"ל. לאחר הרגיעה מהקורונה, יימצאו חברות שיקלטו אותם (ויאפשרו להם לחסוך באופן משופר לאורך השנים).
אז מה עשו יהודי המזרח, ולאחר מכן יהודים במדינות אחרות, במשך מאות שנים, כדי להבטיח הכנסה, פרנסה וחיסכון? הם פיזרו את המשפחות במדינות רבות והפחיתו בכך הסיכון. קרובי המשפחה מדרגה ראשונה, שנייה ושלישית ומחותנים סחרו בביטחון יחסי, האימון היה רב. כך משפחות התפזרו מסוריה, מעירק, ממצרים, מטורקיה, מאירן, למנצ'סטר וללונדון באנגליה, לקובי ביפן, לאיים הקריביים, לברזיל ולחוף המזרחי של ארה"ב. היום האפשרויות לפיזור המשפחות מצומצמות הרבה יותר.
כיצד בכל זאת יכול הציבור להשיא תשואה להון שצבר? לעולם ישליש כספו: שליש בקרקע, שליש במסחר ושליש תחת ידו, כלומר במזומן. אם צעירים אנו, ניטול יותר סיכון, אם זקנו, נשקיע יותר במוצרים בטוחים.
היום אולי היה מקום לתרגם איך ישליש אדם כספו; לצעירים אולי שליש בהייטק, שליש במיזמים ובעסקים מודרניים עכשוויים ושליש במזומן האהוב. למבוגרים יותר אולי נאמר: שליש בתוכניות חסכון פנסיוניות אצל חברות הביטוח (לרוב עם הטבות מס), שליש בעסקים מסורתיים ובטוחים יותר ושליש במזומן. שימו לב, הכל מכספכם: לא נוטלים סיכונים ולא נוטלים הלוואות, זהו נטל שקשה לעמוד בו בימים אלה, גם למוכשרים שביניכם.