1
לפני שבועיים כתבתי במוסף ה"חדשות" על שערוריית תשתיות התקשורת בישראל, על אי־פרישת הסיבים האופטיים, שהייתה יכולה להקפיץ במידה ניכרת את מהירויות הגלישה, על הפיגור התשתיתי העצום בנושא, על גרירת הרגליים ומריחת הזמן, שנמשכת כבר קרוב לארבע שנים וגובה מחיר עצום מהמשק. בחוכמה שבדיעבד, שהיא כידוע האמת היצוקה ביותר, אפשר לקבוע ששלמה פילבר, לשעבר מנכ"ל משרד התקשורת ועתה עד מדינה בתיק 4000, צדק לכל אורך הדרך. מאז הכתבה פילבר מגביר את קצב הציוצים שלו בנושא, וחציו הופכים מושחזים מפעם לפעם. הטריגר למקבץ הציוצים היה החלטתו השבוע של שר התקשורת החדש יועז הנדל על ההקלות בפרישת הסיבים לחברת הוט, מתווה מיטיב בהרבה מהצעותיו בזמנו של פילבר, אגב, גם בנוגע לבזק.
מי שחושב שזהו רק שיח ברנז'אי של בועת הטוויטר - שבה פילבר לועג לכל מבקריו, מתנצח איתם ואומר להם: תראו, אני צדקתי ואתם טעיתם - טועה ומשלה את עצמו. לאמירות של פילבר יש השלכות דרמטיות על תיק 4000 בפרט ועל היחסים עם מה שנקרא "גורמים מקצועיים", או "שומרי הסף", בכלל.
פילבר מקפיד לא להעלות שמות, אבל ברור שהוא מתכוון, במיוחד, לרשימת השמות הבאה: למבקר המדינה הקודם יוסף שפירא ("אני הצעתי, הוא קטל"); לראש אגף התקציבים לשעבר באוצר אמיר לוי, שלפילבר הייתה מערכת יחסים קשה איתו; לקודמו בתפקיד אבי ברגר; לסמנכ"ל הכלכלה במשרד התקשורת בזמן כהונתו, הרן לבאות; ולסמנכ"ל הכלכלה הקודם במשרד התקשורת אסף כהן. פילבר אמר עליהם באופן כללי: "פקידים שמתבלבלים בין תפקידם ליישם את המדיניות לבין יומרתם לקבוע אותה במקום הנבחרים, ונציגיהם. מעורבים במאבקי כוח ואגו, בהדלפות והכפשות זה על זה, בתקיעת מקלות בתהליכים שמוביל קולגה או יריב, והציבור במקום אחרון בסדר העדיפויות". הן לוי, הן ברגר והן לבאות הם עדי תביעה בתיק 4000. ובלי תקשורת הרי אי אפשר - פילבר גם מתכוון למוסף הכלכלי של "הארץ", "דה מרקר" ("'דה מרקר' חגג את הצעתי כשחיתות") - ובייחוד לכתב התקשורת של המוסף הכלכלי נתי טוקר, שלא הפסיק לקטול את פילבר בזמן כהונתו והפך אותו (לכאורה) למגה־מושחת.
כן, פילבר אכן צודק, במבחן התוצאה ובמבחן הזמן: "גורמי המקצוע" טעו והוא צדק. הבעיה היא שהטעות שלהם - של כל אלה שמייצגים את "גורמי המקצוע" ושל כל אלה שדבררו והפיצו את עמדתם של "גורמי המקצוע" בתקשורת - עלתה למשק מיליארדי שקלים רבים.
2
ההשלכות על תיק 4000 הן דרמטיות, כיוון שהפרקליטות משליכה את יהבה בתיק בייחוד על עדותו של פילבר. מקבץ הציוצים שלו מאותת לכ־ו־ל־ם (ולא רק ליריביו לשעבר במשרד התקשורת) שכל החלטותיו היו מקצועיות נטו - ומה שהוא מחדד מאוד, לפחות בנושא הסיבים האופטיים, היא ההדגשה שפעולותיו היו למען הציבור, ואילו כל אלו שמכונים "גורמי המקצוע" פעלו נגד הציבור, או כלשונו: "הציבור היה במקום אחרון בסדר העדיפויות" בשבילם. והוא ללא ספק צודק.
כתב האישום נגד נתניהו מזכיר 20 פעמים את המונח "גורמים מקצועיים" בווריאציות שונות - גורמים מקצועיים, עמדות מקצועיות, דרגים מקצועיים. אחד מהאזכורים מיוחס לפילבר, אבל בהקשר הפוך לחלוטין: "פילבר היה נטול רקע מקצועי בתחומי העיסוק של משרד התקשורת". רוצה לומר: "גורמים מקצועיים", האמת שלהם חקוקה בסלע, הם הצד הטוב בסיפור; גורמים "נטולי מקצועיות" הם הצד הרע באותו סיפור.
זוהי גישה וראייה מעוותת לחלוטין של המציאות, וכתבתי עליה אין־ספור פעמים, הרבה לפני הולדת תיק 4000, וכמובן גם אחריה. הניסיון האוטומטי לייחס "מקצועיות" לגורמי "המקצוע" הוא מגוחך. יש פקידים במשרדים הממשלתיים שלא ניהלו בחייהם אפילו חנות מכולת, והם מתיימרים להבין כיצד הסקטור העסקי צריך או אמור לעבוד. יתר על כן, הכינויים המחמיאים שמדביקים להם, "גורמי מקצוע" או "שומרי הסף", הופכים אותם אוטומטית לנטולי פניות, לישרים, לאובייקטיביים, ללוחמים ללא חת למען הציבור ולמי ששומרים על האינטרס הציבור. זאת הילה מגוחכת וגם לא נכונה. ראשית, אנשים, גם, ובמיוחד פקידים, אינם קדושים, גם אלו שנחשבים לאובייקטיביים. אין איש שלא טועה, והפקידים גם הם טועים. שנית, וחמור מכך, חלק מאלו שמתוארים כ"בעלי מקצוע" וכ"שומרי הסף" הם פקידים בתחפושת פוליטית שבהרבה מקרים מקדמים אג'נדות פוליטיות המונעת גם מאג'נדות אישיות כמו קידום תדמיתם בכלי התקשורת. התוצאה היא שבין זה לבין קידום האינטרס הציבורי אין דבר וחצי דבר. הם נושאים את שמו של "האינטרס הציבורי" לשווא וגורמים נזק אדיר לצרכנים.
3
נקודת המוצא בכל התיאוריה המעוותת הזאת של "גורמי המקצוע" היא שפוליטיקאים חשודים מלכתחילה בשחיתות ואילו "גורמי המקצוע" הם זכים, טהורים ומצילים את הציבור מידיהם הלא נקיות של הפוליטיקאים. זה גם המוטו שמרחף מעל לתיק 4000. המציאות, כרגיל, איננה שחור או לבן. בחלק מהמקרים הפכו פוליטיקאים לכלי משחק בידי הדיקטטורה הפקידותית הבכירה, דיקטטורה שהפכה למנהלת האמיתית של הכלכלה, לטוב ולרע, ובמקרה של תשתיות התקשורת בישראל הוכח שזה לרע - לרע מאוד. בהרבה מקרים הפקידים הם אלו שמתווים מדיניות, מבשלים רפורמות, קובעים סדר עדיפויות, מנהלים את השר מעליהם, ולא אחת הם מסוגלים למרר את חייו אם הוא אינו מיישר איתם קו - וכל זאת באמצעות הדלפות מגמתיות לתקשורת.
הניסיון של פקידים, ובמקרה הזה פקידים במשרד התקשורת ובמשרד האוצר, לארגן מדיניות כלכלית מסוימת קרוב מדי לתיאור של עריצות כלכלית. הקלות הבלתי־נסבלת שבה פקידים נוטלים לעצמם סמכויות לא להם ומשתמשים בכוחם הרב - וזה כוח גדול הרבה יותר מזה של כל פוליטיקאי - כדי לקבוע מסמרות בענייני מדיניות כלכלית, היא לא רק בלתי־הגיונית, גרוע מכך: היא מסוכנת לכלכלה ולדמוקרטיה, משום שאלו אנשים שמעולם לא נבחרו בקלפי ויש להם סמכות אדירה בלי שום אחריות. האבסורד הוא שאין שום נשיאה באחריות לפקידים שטעו בענק: לא טעויות שכל אחד עושה, אלא טעות שעלתה לנו מיליארדים. הם ממשיכים לג'וב הבא.
4
נושא הסיבים האופטיים מתחבר גם לנושא אחר - עניין "הטלפוניה הסיטונאית" וגם ל"הפרדה המבנית", שאף הם מככבים בתיק 4000. רפורמת הטלפוניה הסיטונאית הגיעה לפרקה בסוף 2014, בתקופת כהונתו של השר גלעד ארדן, שהגיע אחרי כחלון ורצה להיות כחלון של רפורמת הסלולר. הבעיה היא שמרוב להיטות להיות כחלון, הכל יצא לו עקום: הפירוק וההרכבה של רשות השידור והרדיפה אחרי בזק. ארדן, יחד עם אבי ברגר והרן לבאות, אותם "גורמי מקצוע", היו לעומתיים מאוד נגד בזק, לקול מחיאות הכפיים מההמון התקשורתי. המטרה "המקצועית" של הרפורמה: לאפשר למתחרות של בזק (ובעיקר לסלקום ולפרטנר) לרכוב על התשתיות של בזק בתחום הטלפוניה הקווית, כדי לייצר תחרות לכאורה. המטרה הלא מקצועית של הרפורמה הייתה: "לתקוע אצבע בעין של בזק". ללבאות ולברגר הייתה מין מחשבה עקומה של תנאי על תנאי בכל מה שקשור לבזק: רוצים אישור מסוים (נגיד מיזוג בזק־יס)? תקבלו אותו אם תעשו כך וכך. כלומר לכאורה סחיטה באיומים לכל עניין ודבר. הייתה להם גם מין מחשבה שאם עניין הטלפוניה הסיטונאית ירחף מעל ראשה של בזק, הדבר יזרז גם את רפורמת השוק הסיטונאי (אינטרנט) - מה שהתברר אף הוא כטעות. רפורמת השוק הסיטונאי (אינטרנט) רצה יפה ללא כל איומים.
הבעיה הייתה שמרוב להיטות תקעו לבזק אצבע בעין במקום הלא נכון. אולי צריך לשאול את ארדן, ברגר ולבאות האם הם בכלל משתמשים בטלפון קווי והאם יש להם חלופות תחרותיות, גם בזמן שהם הגו את הרפורמה המיותרת? שיעור משקי הבית ללא קו טלפון ביתי נייח עמד בשנת 2003 על כ־11% בלבד, בזמן שאותם "גורמי מקצוע" גיבשו את הרפורמה המיותרת, עמד השיעור הזה על כ־23%, ובשנת 2019, בלי אותה רפורמה, רק מעשה פלאים של השוק, המריא השיעור הזה ל־47%. כלומר כמעט חצי ממשקי הבית בישראל לא מחזיקים קו נייח בבית, מהטעם הפשוט: אין צורך בהם לאור השימוש המוגבר בטלפונים ניידים.
תחום הטלפוניה הנייחת לא היה זקוק לשום רפורמה משום שהוא מתאפיין בירידה בשיעור הבעלות על קו טלפון נייח ובשחיקה הדרגתית בכמות השיחות שמקורן ברשתות סלולר וגם ברשת האינטרנט, בגלל ירידת המחירים הדרמטית בתחום. בנתונים שמופיעים בדוחות בזק, כ־85% מכלל השיחות בישראל מקורן ברשתות הסלולר. התוצאה ניכרת בדוחות בזק: רק בשנת 2019 נרשמה ירידה של כ־6% במספר הקווים של החברה לעומת 2018 (חלק גדול מהטלפון הקווי של בזק נמצא בבית רק בגלל החיבור לאינטרנט), כמו כן חלה ירידה של כ־11% בהיקף דקות השיחה היוצאות והנכנסות וירידה של כ־5% בהכנסה הממוצעת מקו הטלפון. אומנם בזק ממשיכה להיות דומיננטית בשוק הזה (נתח שוק של 53%), אבל זה שוק שהולך ודועך ויש בו אלטרנטיבות תחרותיות טובות (כמו של הוט, סלקום ופרטנר בטכנולוגיה אחרת). כל השינויים בשוק הטלפוניה הנייחת לא נגרמו מהרפורמה סיטונאית, מהטעם הפשוט: היא לא יצאה לדרך.
מרגע הולדת הרפורמה המיותרת, החלה התנצחות משפטית בין בזק למשרד התקשורת בנושא הרפורמה, שנמשכת עד עצם היום הזה. כבר חמש שנים מפרנסים היטב את עורכי הדין, את כותב חוות הדעת ועוד - רק לא את הציבור. בקליפת אגוז: הוויכוח הטכנולוגי עסק באופן שבו תצא הרפורמה לדרך - במתכונת כוללת (Wholesale), כפי דרש משרד התקשורת, או במתכונת של מכירה חוזרת (Resale), שדרשה בזק, כיוון שהשיטה שדרש משרד התקשורת אינה ישימה וסותרת את המגמה העולמית.
פילבר צידד בעמדת בזק, "נשחט" בידי התקשורת ו"גורמי המקצוע" והוצג על ידם כמושחת. פילבר לא הבין מלכתחילה את הצורך ברפורמה הזאת, וטען שאין לתחום הזה ביקוש ושהיא משמשת כתירוץ (של פרטנר במיוחד) לעכב את מרוץ ההשקעות בתשתיות. כתב האישום נגד נתניהו בתיק 4000 מפנה אליו אצבע מאשימה כשליחו של נתניהו בנושא: "פילבר שינה את שיטת הביצוע של הרפורמה בשוק הטלפוניה לשיטה המועדפת על בזק, אף ששיטה זאת נשקלה ונדחתה בעבר בידי משרד התקשורת. לפי השיטה המקורית, ניתנה לחברות המתחרות של בזק אפשרות להתחבר בעצמן לתשתית שבבעלות בזק תמורת תשלום, ולאחר מכן לספק ישירות ללקוחות שירותי טלפוניה קווית. לפי השיטה שאימץ פילבר, לא ניתנה לחברות המתחרות אפשרות להתחבר בעצמן לתשתית שבבעלות בזק. תחת זאת נקבע שהחברות המתחרות של בזק יוכלו להתקשר ישירות עם לקוחות, לצורך אספקת שירות טלפוניה קווית, אולם שירות זה יסופק בפועל בידי בזק עצמה, באמצעות התשתית שבבעלותה, תוך התחשבנות בין החברה המתחרה לבזק (שיטה זאת מכונה "ריסייל")".
5
אנחנו קופצים לשנת 2020, חמש שנים מלאות בסיפורי אלף לילה ולילה של דיונים משפטיים. בזק שולחת דיווח מיידי לבורסה ב־31 במאי כהאי לישנא: "בהמשך לדיווחי החברה בנושא (שירותי הטלפוניה הסיטונאית - א"צ), ניתן בזה דיווח מיידי כי ביום 27.5.2020 התקבל בחברה מכתב משרד התקשורת בעניין שבנדון, הכולל הכרעה במחלוקת בין החברה לבין ספקיות השירות פרטנר וסלקום בנוגע לפרשנות תיק השירות בעניין אספקת שירותים נלווים. "בהתאם להכרעת המשרד, אשר קיבל את עמדת החברה בעניין". בהמשך יש פירוט של שירות הטלפוניה הסיטונאית.
המשמעות של המכתב: משרד התקשורת קיבל את עמדת בזק, שהמערכת שהעמידה על בסיס ה"ריסייל" אכן מספקת את כל הצרכים של המתחרים. כלומר אין לכאורה שום בסיס למה שכתוב בכתב האישום. אגב, בזק גם ערוכה החל מתחילת שנת 2019 לשירות במתכונת טכנולוגיות דומה לזאת של הסדר הריסייל ובתעריפי השוק הסיטונאי, אך משום מה פרטנר וסלקום אינן לוקחות את המוצר ומוכרות אותו בשוק הסיטונאי. התברר שהכל היה פיקציה, אולי המצאה של סלקום ושל פרטנר, בעיקר כדי למנוע את ביטול ההפרדה המבנית בבזק, כדי להציג את בזק כמפירת הסכמים ו"פורעת חוק". איפה הציבור בכל העניין הזה? הוא יכול ללכת לעזאזל.
והנה עוד כמה עובדות:
אבי ברגר, לפני שנכנס לתפקידו כמנכ"ל משרד התקשורת, כיהן כסמנכ"ל טכנולוגיות בפרטנר. הרן לבאות, בזמן כהונתו כסמנכ"ל כלכלה במשרד התקשורת, הדליף, כך על פי עדות פילבר, למנכ"ל פרטנר מתוך משרד התקשורת על ההפרדה המבנית של בזק ונאלץ לסיים את תפקידו על רקע האירוע.
חיים סבן, בעל השליטה דאז בפרטנר, לחץ באמצעות שלוחיו (איש אמונו אדם צ'זנוף) על משרד התקשורת לא להוציא לדרך את ביטול ההפרדה המבנית של בזק, הציף את המבקר בתלונות ולפי עדויות אף איים שנתניהו לא יוכל לפגוש את הילרי קלינטון (סבן הוא אחד התורמים הגדולים של המפלגה הדמוקרטית).
בכל מקרה, מה שבטוח הוא מבחן התוצאה: לבזק נוצרה תדמית של חברה מועדפת במשרד התקשורת בזמן כהונת נתניהו. מה שמדהים עתה הוא שבזק מקבלת אצל יועז הנדל על מגש של כסף את מה שלא קיבלה אז כ"חברה מועדפת" מנתניהו ובלי שאיש מבין הטהרנים ירים גבה.