כשסלאמה אל־אטרש נבחר לראשות מועצת אל־קסום הבדואית בנגב, הוא חיפש מנכ"ל מבחוץ. מישהו שלא יהיה מעורב רגשית בכל מה שקורה בגזרה, ויוכל לסייע לו להוביל שינוי. אייל נזרי, בוגר קורס צוערים של משרד הפנים, שעשה כמה תפקידים בשלטון המקומי, היה המישהו הזה.
שנה אחת מילא את תפקידו, חדור מוטיבציה לקדם את היישובים הבדואיים ולהביא אותם לקבל חינוך ושירותים ברמה שמקבל כל אזרח במדינה. לפני כמה שבועות - אחרי שנלחם בגניבות המים, ובגניבות החשמל, ובתשלום מיליונים עבור שירותים מיותרים - הוא הותקף במשרדו באלימות על ידי רעולי פנים. זמן קצר אחר כך, מתוך חשש לחייו, הניח מכתב התפטרות והלך הביתה.
את הסיפור של אייל נזרי חשוב שיקרא כל מי שהנגב חשוב לו. זה סיפורה של מדינה בתוך מדינה, עם כללים משלה, עם תרבות משלה, עם חוקים משלה. אליהו נאווי, ראש העירייה המיתולוגי של באר שבע, טבע פעם את נוסחת הנגב: "עד גדרה - יש אלוהים ויש שלטון. מגדרה עד באר שבע - יש אלוהים ואין שלטון. מדרום לבאר שבע - אין אלוהים ואין שלטון". ספק גדול אם משהו בנוסחה הזו השתנה מאז.
"האמת, היה לי חשש כשהגעתי לשם", שחזר נזרי השבוע, "אני בטוח שהרבה אנשים לא שמעו את השם אל־קסום. לא חשבתי שיקרה לי משהו. בכל זאת, זו רשות מקומית, ואני פקיד. אולי זה נאיבי לחשוב שלא ירביצו. אבל בכל זאת, אנחנו משרתי ציבור, באים לעבוד מתוך תחושת שליחות. כשהגעתי, גיליתי ארגון נחוש בתקופה של שינוי מאוד דרמטי. פגשתי נבחרי ציבור ופעילים חברתיים, נכבדים ושיח'ים שרוצים להיטיב עם הציבור שלהם ולקדם אותו.
"הצלחנו לעשות מאבקים מאוד מרשימים. בפתיחת שנת הלימודים התקבלה החלטה לבטל את כל שמירות הלילה שמתבצעות בגני הילדים. בחלק גדול מגני הילדים במדינה יש שומר שפוגש את הילדים כשהם באים בשמונה בבוקר לגן. אצלי זה היה הפוך. אצלי השומר לא היה בגן בזמן הפעילות, אלא דווקא בשעות שהגן סגור. כלומר, כשיורדת החשיכה. שמעתי ביקורת שאומרת שהשומרים בכלל לא מגיעים. אני לא יודע אם זה נכון או לא. מה שאני יודע זה שהשמירה הזו עלתה לי 15 מיליון שקל לשנה, ובעקבות סדרת החלטות של המועצה, הורדנו את העלויות ל־3 מיליון. חסכנו 12 מיליון שקל.
"התוצאה המיידית של המהלך הזה הייתה שהתחילו להישרף לנו גני ילדים. פעם, כשהייתה שמירה, הם לא נשרפו. מרגע שביטלנו את השמירה, הם התחילו להישרף. קודם בגן ילדים באל־סייד, ואחר כך בגן ילדים באום בטין, ואחרי זה בגן בתראבין. זה קרה בחלק גדול מהיישובים. וכשנגרם נזק למבנה חינוך, אני ניגש למשטרה ומבקש לחקור מה קרה פה. והמשטרה לא מוצאת את הבן אדם. ואז נשרף עוד גן. ושוב לא מוצאים מי זה היה. ואז נשרף עוד גן. ומהר מאוד אני מבין שכששורפים לי גן, הילדים נשארים בבית, ואף אחד לא דואג לזה. משרד החינוך לא נותן לי כסף כדי לשפץ, ולי אין מקורות מיותרים כדי לתקן גני ילדים. אני רק יודע שכששילמתי על שמירה, לא נשרפו לי גני ילדים, וכשהפסקתי לשלם הם התחילו להישרף.
"חלק מהשמירה המשכתי לשלם למרות הכל, כי כשמדובר בקריית חינוך גדולה, עם בית ספר שמשרת אלפי תלמידים, אני אומר לעצמי שיותר זול לי לשלם על השמירה הזו. כי אם אני יכול לחסוך מיליון שקל, אבל אין לי מערכת חינוך, כי כולם בבית אחרי שהכל נשרף, אז אני מעדיף לשלם את המיליון שקל האלה".
חשבונות מים חריגים
"זה לא הצעד היחיד שעשינו בשנה האחרונה. היו עוד כמה צעדים דרמטיים. קח דוגמה. במועצה שלנו אין תאגיד מים ואין מחלקת מים וביוב, והגורם שמפתח אצלנו הוא הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. הייתה לנו חברה חיצונית שביצעה את האספקה של המים ואת הגבייה, והתברר שיש בהרבה יישובים אצלנו פחת מים גבוה, שזה הפער בין כמות המים שאתה קונה ממקורות לבין כמות המים שאתה מוכר לצרכנים.
"היה בית ספר שקיבל חשבונות מים גבוהים.
"היו לנו שם חשבונות מים חריגים, שאתה מבין שהם לא משרתים רק את בית הספר. הצעתי למשטרה: 'בואו נלך עם באגר, נחפור ונראה מה קורה שם'. אמרו לי 'אתה צריך לקחת שוטרים בשכר'. לקחתי. שילמתי להם. חפרנו וגילינו שיש את הצינור של בית הספר, ויש חיבורים פיראטיים שמושכים ממנו מים, אני לא יודע לאן, על חשבון בית הספר. אבל הבעיה היא שכאן אתה נתקל במגבלות הכוח.
"אני יכול למצוא שבבית ספר או בגן ילדים יש חיבור פיראטי, אבל כדי לעקוב אחריו ולראות לאן הוא הולך, אני צריך להיכנס לתוך שטח פרטי של בנאדם, ולזה צריך צו של בית המשפט וליווי של שוטרים, והרבה מאוד דברים שאין לי. הגשנו תלונות, אבל זה לא הבשיל לכלום, ומכיוון שאני לא יכול להיכנס בנעלי כל העולם, עזבנו את העניין, בלית ברירה.
"סיפור גניבת המים הוא בעיה ענקית. בחלק מהמקומות יש לי פחת מים של 50%. אני קונה ליטר מים, ומחייב רק על חצי ליטר. החצי השני נעלם בדרך. אותו סיפור עם החשמל. קראו לי הרבה פעמים כשנשרפו שנאים במוסדות ציבור, וכשבדקנו עם חברת החשמל אמרו לנו שהיה שם עומס גדול מדי. לפעמים מדובר במוסד ציבורי שיש בו מקרר ושתי מנורות. אין שום סיכוי שהשנאי קרס בגלל זה. השנאי מותאם לשאת את העומס של המוסד, וברגע שמישהו מושך ממנו עוד חשמל, הוא קורס.
"בנר ראשון של חנוכה האחרון התכנסנו באל־סייד לחנוך את תאורת הרחוב הראשונה במקום. היה טקס מרשים. הדלקנו את האור, ושבוע או שבועיים אחרי זה כבר לא היה אור ברחוב. קראנו לחברת החשמל, בדקנו, והתברר שהיו שם עומסים וחיבורים פיראטיים שהובילו לזה שהכל נפל.
"הייתה סדרה של אירועים אלימים שהתרחשו אצלנו ונותרו לא מפוענחים. אחרי הצתת גני הילדים, הגיע הסיפור של הרצח באל־סייד. באחד הימים, בשעת בוקר, הודיעו לי שנרצח בנאדם בפתח מוסד חינוכי. היו שם ילדים שהיו עדים לזה. שלחתי מייד את הפסיכולוגים של המועצה. בכל מקום אחר בארץ, אני נוטה להאמין שאחרי יום, יומיים, שבוע, שבועיים, היו תופסים את הבנאדם. אצלנו, חודשים אחרי זה אף אחד אפילו לא יודע שזה קרה. כמו עץ שנפל ביער.
"היו הרבה תופעות של איומים כלפי נבחרים במועצה. כלפי פקידים. הייתה לי עובדת סוציאלית שהייתה מאובטחת תקופה בגלל איומים שהיו עליה. היא הסתובבה עם אבטחה אולי חודש. היו לי גם איומים על עובדים ועל נבחרים שלא הבשילו לאבטחה. שלא לדבר על ראש המועצה, שהוא חשוף לאיומים".
"חטפתי אגרופים לפנים"
"מעולם לא אוימתי, עד אותו יום שהפך את הכל. זה היה יום רגיל. ישבתי במשרד בבאר שבע. קומה עשירית במגדל ליד קריית הממשלה. לב העיר. יש שם גם את המשרדים של ביטוח לאומי. זו הייתה תחילת תקופת הקורונה. נוכחות דלילה יחסית. היינו במשרד רק המזכירה שלי ואני. פתאום יוצאים מהמעלית שלושה רעולי פנים, נכנסים למשרד עם כובע גרב על הראש, לא אומרים שום דבר וסוגרים את הדלת מאחוריהם. אחד נשאר לשמור על הדלת סגורה, אחד תפס את המזכירה, ואחד התחיל להרביץ לי.
"לא דיברו. לא אמרו כלום. חטפתי אגרופים לפנים ולכל הגוף. ניסיתי להיאבק. להתגונן. אלה רגעים שבהם אתה מבוהל, ורק רוצה להגן על עצמך עד שהאירוע ייגמר. פחדתי. יש לי משפחה, יש לי ילד. די מהר התחילה התקהלות בחוץ, אנשים הבינו שקורה משהו והשלושה יצאו וברחו.
"היו לי חבלות. ישבתי בבית עם כאבים. חוויה לא נעימה. פחד. הנשק שלי זה העט. אני לא צריך לאבטח את עצמי, לפחות ככה חשבתי. אני לא יודע להצביע על משהו ספציפי שעשיתי והביא את זה, אבל אני מיישם הרבה החלטות כל הזמן, ובחלק מהמקרים ההחלטות האלה פוגעות באנשים והולכות נגד האינטרסים שלהם.
"הגיעו שוטרים, תחקרו אותי, והוצמדה לי אבטחה. שמו לי ליד הבית בוטקה עם שומר. רישתו לי את כל הבית במצלמות. היה לי מאבטח צמוד שהסתובב איתי ועם המשפחה לכל מקום. סיטואציה שאני לא מורגל בה. ככה בערך חודש וחצי. 24 שעות אבטחה, סיורים משטרתיים מסביב לבית וכל מה שצריך. יום אחד התקשרו אליי מהמשטרה, אמרו שביצעו הערכת מצב, שהאיום פחת ושהוחלט לצמצם את מעגלי האבטחה. הורידו את הזקיף. הורידו את המאבטח הצמוד. להבנתי, לא תפסו אף אחד.
"אני לא נאיבי. אני יודע שהעבודה שאנחנו עושים קשה, ולפעמים גוררת תגובה של כעס ותסכול מהצד השני. אבל אתה תמיד חושב שיש גבול שלא עוברים. וכשזה מתערער לך, אתה עושה חשבון מחדש - וזה מה שקרה איתי. בפעם הבאה זה יכול להיגמר גם יותר גרוע. שרפו גן ילדים, הלכתי למשטרה ולא תפסו את האנשים. נרצח בנאדם, באה משטרה ולא תפסו את האנשים. הרביצו לי, הלכנו למשטרה ולא תפסו את האנשים. אוקיי, מה הלאה? ירצחו את ראש המועצה? ירצחו אותי?
"באתי לעזור לאנשים. אני מוכן להירתם עד גבול מסוים. וברגע שלא נותנים לי את האפשרות להרגיש מוגן, החלטתי שאני קם והולך. מי שמחליף אותי צריך להיות משוגע, כי זו משימה גדולה, והיא לא יכולה להיות על כתפיים של אדם אחד או שניים או שלושה, מוכשרים ככל שהם יהיו.
"צריך להבין שבבחירות האחרונות נבחר כאן ראש מועצה, סלאמה אל־אטרש, שכל המצע שלו היה לייצר סדר וארגון ולהפסיק עם דברים שליליים, ועיני כל הנגב נשואות אליו כדי לראות איך זה ייגמר. הוא סמל של מי שבא לעשות סדר וניקיון. כדי להיות ראש מועצה, אתה צריך להיות בעל מאפייני אישיות מאוד מיוחדים בגיאוגרפיה הזו, ולסלאמה יש אותם. ומה שמאפשר לו לקבל החלטות זו באמת התחושה האמיתית שהוא שליח של הציבור. הוא כן בקרב על הבית. זה הילדים שלו, והמשפחה שלו, והעתיד שלהם. והוא מאוים. אם הוא רוצה או לא, הוא מוצב קדמי. הוא קו הגנה. והבעיה עם קווי הגנה - שהם לעולם נפרצים".