ג'מוסים בדרכים: זיכרון אינו תחליף מגונה למציאות

ראיתי השבוע את "טיול לספרד" עם סטיב קוגן ורוב בריידון. אני באיחור של אחד, "המסע ליוון", שעלה לפני שבועיים, אבל אני לגמרי בסוף דרכי עם השניים. המסע הראשון באנגליה היה חינני. בעיקר משום שמי שהעבירו זמן איכותי בחברת ג'מוסים אגרסיביים, מרירים, תובעניים ובעיקר מוכשרים וחרשו מדינות ויבשות בחיפוש מפרך אחרי הארוחה האולטימטיבית, ידעו תמיד שהיה במסעות ההם סרט טוב אם לא מיני־סדרה.

בשני הסרטים הראשונים ובטור יורד של איכות, ירו קוגן ובריידון את כל התחמושת באשפת השטיקים שלהם. אני לא חובב גדול של חיקויים כדרך חיים, אבל בהתחלה היה משעשע לשמוע את השניים עושים את שון קונרי, ריצ'רד ברטון, רוג'ר מור ואחרים. המסעות היו קולינריים ברמה של סקרנות אמיתית, של חשיפת הצופה לאוכל וכמובן בולמוס חסר מעצורים שהוא נשמת אפה של שליחות גסטרונומית. הליבידו של קוגן היה עדיין פעיל וטרם טבע בטריגליצרידים. עכשיו הוא ביחסים עם אישה נשואה בניו יורק, ולבריידון שני ילדים קטנים בבית. כאשר מנפים מאוכל את הסקס־אפיל, נותרים עם לעיסה נטולת חשק.

אני מחבב מיזנתרופים, וכמה מהבכירים היו חבריי. מה שהופך מיזנתרופ לאיש יקר הוא החור בשריון העוטה אותו וביכולת להביט דרכו באנושיותו. הבעיה עם סרטי המסע האלה היא שקוגן ובריידון איבדו את שמחת החיים המעטה, את הסקרנות האמיתית בניגוד לזאת הלמדנית, החקרנית, הגאוותנית והלא אותנטית הגורמת להם לדקלם רפליקות משמימות מתולדות ספרד ולהיות בתחרות מתמדת על הבל וסרק. בעיקר אינני יכול לשמוע שוב את אותם חיקויים לאים מתולדות הקולנוע הבריטי. קוגן הוסיף חיקוי מוצלח של מיק ג'אגר, שאותו הוא מקנח בשתי מחיאות כפיים מוצלחות מרפרטואר הבמה של הזמר, אבל זה בערך.

אתה יכול לתקוע שני גברים במכונית ולנייד אותם על פני אירופה, אבל אם אין ביניהם חיבה וקשר אמיתיים מתחת לכסות קוצנית, אין ביניהם כלום. בין קוגן ובריידון הייתה מההתחלה כימיה של שני בואשים שלקו בהיפותרמיה, וב"המסע לספרד" לא ברור מדוע השניים טיפסו שוב לאוכף, חוץ מהצורך הברור להשתכר למחייתם. בעידן כה עצוב, טרגי ודרמטי בחיים גיליתי שאין לי פנאי נפשי לדילמות הקיומיות המטרידות את קוגן-בריידון; קוגן תמיד ממורמר על תפניות בקריירה שלו וכבוד שאינו מקבל מספיק; בריידון עולה כפורח על מצוקתו של קוגן. אין שום תשוקה בהתנהלותם של השניים. לא כלפי אוכל ולא כלפי הסביבה. בעיקר אין מעט מהמתח המיני והארוטיקה שהיו בסרטים הקודמים.

זה לא היה בזבוז זמן מוחלט משום ש"המסע לספרד" הזכיר לי משהו שהיה ואיננו. זה לקח כעשר דקות עד שקפצתי: דרך חיים שהייתה ואיננה. שהמגיפה לקחה. לאכול בחוץ בלי לרעוד ביצים. נזכרתי בקלות הבלתי נסבלת של לאכול במסעדה, בעיר או בדרכים. אני מבין שבישראל הבכחנליה חוגגת, אבל לא אכלתי במסעדה מאז הארוחה האחרונה בתל אביב בלב החורף. גם בימים רגילים ארוחה טובה אצלי היא לפחות מרחק שעה נסיעה. אף על פי שהשבוע נפתחו מסעדות בתנאים מחמירים, בצפון־מזרח האנגלוסקסי, המתון והפלגמטי, יש רתיעה מקרבה וממגע, שלא כמו בדרום המופקר, המתפקע ממקרים חדשים של קורונה.

זה נשמע כמו תלונה: חיי הם כאלה שאם אני רוצה לאכול אוכל מזין וטעים ולא ג'אנק מחומם, עליי לקנות, להכין, לנקות ולסדר בעצמי. אין אשמים בסיפור הזה, ורוב הזמן זו לא בעיה, אבל לאחרונה אני מדמם חשק, שמחת חיים, אינרציה ויכולת תנועה לטובת ההבנה שבגילי המופלג כבר לא יהיה לי טוב. לא כמו פעם. כאשר עליך לנהל את חייך בגפך וגם להתעודד מספיק כדי לאכול נכון ולבשל לאחד, זה מצטבר לעייפות חומר שבסופה אני שוכח לאכול או מוותר בדם קר. אין טייק־אאוט; אין שירות שליחים; אין קיצורי דרך. לכן אולי הייתי ער כל כך לעובדה ש"המסע לספרד" הוא גלויה מעולם אחר ותזכורת למשהו שבאמריקה לפחות לא במהרה ישוב. מצילומי ההכנה המעטים במטבח נזכרתי כמה אצבעות נוגעות באוכל ספרדי לפני שהוא מגיע לשולחן. היום זה לא יכול לקרות. החיים לא מניחים לך לסדר שרימפס בטור צמוד ולא להערים תלולית עלים ירוקים על טרטר דג.

"טיול לספרד" טרחני לעילא וגם עורר אצלי זיכרון שעמלתי להחביא. כפי שהיה נהוג פעם במוסף זה, על כל משימה עיתונאית פרופר שיזם העורך, קיבלתי שבוע של ארגז חול גסטרונומי במקום שאליו הגענו. אחרי שאמנון דנקנר עזר לי להגיע לתמר גולן ודרכה למקסים גילן שאותו ראיינתי בפריז, היה לנו שבוע בפרובנס. אחרי שמצאנו את חוזליטו בעיירה אוטייל בספרד, נסענו מיכה קירשנר ואני על הציר ברצלונה־פמפלונה־סן סבסטיאן ואכלנו. במסעדה על החוף אכלנו את הפאייה שטבחית זקנה הכינה להמינגוויי, ובסן סבסטיאן אכלנו ב"ארזאק", שהייתה אז המסעדה היחידה בספרד עם שלושה כוכבי מישלן. כך היה עם דודו גבע בסיציליה ועוד.

לא מקובל להגיד את זה, אבל האוכל בספרד היה מזעזע. הטאפאס תפסו אותנו רע, ושנינו חלינו. בדרך חזרה הביתה פגשנו את אייל שני בשדה התעופה. דעתו על האוכל הספרדי הייתה כשלנו. שני הזכיר לי שתחילת מסעות האוכל הגבריים שלי הייתה בשנות ה־80, כאשר שלושה חברים מגוש דן חברו לעתים תכופות בהחלטה רגעית ספונטנית בתחנת דלק ביציאה מגוש דן, עברו למכונית אחת ושעטו בשעת ערב ל"אוקיינוס" של שני בירושלים. אני נוצר את הדחף הבלתי נשלט לסלט הירוק ולפוקצ'ה של שני ואת הסביאה הלא אחראית. לכל מי שדואג, זה חולף עם הגיל. כל החברים שהוזכרו בפסקה הזאת הלכו לעולמם, אבל הם תמיד איתי בנסיעות הארוכות, ובהפסקות בין השירים אנחנו מדברים. האם אני מודאג ממצבי הנפשי? לא יותר מהרגיל.  

בתקופת המגיפה יש טקסטים רבים על אוכל בעיתונות וגם ספרים חדשים. "DIRT" מאת ביל ביופורד מתעד חמש שנים שבהן חי עם משפחתו בליון, צרפת, ועבד במסעדה כדי ללמוד ולכתוב. ספרו הקודם "HEAT" תיאר קדנציה דומה בטוסקנה, שבה עבד אצל קצב שאליו הגיע דרך מריו בטאלי. מאז קרס בטאלי ונעלם בגלל תלונות על הטרדה מינית. הספר כתוב נפלא וקראתי אותו בלגימה אחת. תייקתי את המתכון הנהדר להמבורגר טונה ונהניתי כהוגן מיכולת הכתיבה של ביופורד, שהיה עורך וכתב ב"ניו יורקר".

אינני מבין כיצד יכול מישהו לכתוב על ליון, שהיא ערש אוכל צרפתי ומזכירה את בולוניה "השמנה", ולא להזכיר במילה אחת את וישי. לא כל אחד חייב לדבר על קלאוס ברבי, אבל ליון בלי וישי? בשל נטייתו האיטלקית וניסיונו לתעד היסטורית את ההשפעה הגדולה שהייתה למטבח האיטלקי על הצרפתי, חלק מהזמן מתווכח ביופורד בספר עם טבחי ליון, שהם חבורה נרגנת ואנטיפתית במיוחד, הסובלת מתחושת עליונות על סביבתם ומאחוז תמותה גבוה.

מכל יציאות האוכל המופרעות שלנו, סוף השבוע הארוך בליון עם החברים מ"אוקיינוס" היה המופרע מכולן. בעיקר משום שאפתנותה, הוצאתה לפועל והעובדה שהופקדה בידי ביצועיסט חולני. המטרה הייתה לאכול ב־18 כוכבי מישלן בארבעה ימים, ואנשים נורמליים היו אומרים לכם שזה לא ריאלי וגם לא מומלץ. אבל זה היה עידן אחר בחיינו. בין ג'ורג' בלאן, האחים טרואגרו, פול בוקוז, אלן שאפל ואחרים השלמנו את המשימה, אבל לא אשקר: בבוקר האחרון התעוררתי בפונדק של טרואגרו עם התקף קשה של גאוט בבוהן. אוושת הווילונות גרמה לי לצרוח מכאב. המצב השתפר אחרי שהרופא תקע לי זריקת וולטרן.  

התיאוריה שלי מתבססת על חקר טיולים מדעי והתנסות אישית בשטח: מתישהו במהלך טיול משותף, קצת אחרי האמצע, ייקלעו שני המטיילים שהם לרוב חברים קרובים עם קילומטראז' רב בדרכים, לפיצוץ תרמו־גרעיני כתוצאה מהתנגשות חזיתית רועמת, כולל ברוגז מופגן ושתיקות עוינות. זה קורה בעיקר בגלל החלטה שרירותית לא בדוקה על אפסון זמני של אישיות דעתנית וקולנית בין שני ענקי־אגו, שגם ערים גדולות קטנות מלהכיל אותם.

טיילתי עם אמנון דנקנר בשלוש יבשות לפחות, ואף שאני זוכר את הכבישים המהירים שגמאנו ואת סוג הדיבור המיוחד והקצר שנוצר בינינו באהבה גדולה, היו גם שעות קשות. נטייתי האישית לשתיקה כשאין לי מה לומר וגם לא צורך לתת כיתובים לנוף החולף או לקריין את ההתרחשות, עמדה בניגוד מוחלט לאישיותו המבעבעת ותאבת המגע והקשר של שותפי הבכיר. בימים ובשבועות שהעברנו ביחד מסרתי לדנקנר גרסה סדורה ומלאה של חיי, שאיפותיי, הישגיי, כישלונותיי ועוגמת הנפש שלי. שום דבר לא נשמר בעתודה. גם הוא סיפר לי אפיזודות אישיות ולא מוכרות לי מחייו, שאת רובן אני מחזיק עם היום ככמוסה מתחת ללשון ולא נותן להן פומבי.

אבל הקורקטיות הזאת לא עמדה לי, משום שדנקנר היה זקוק לרעש מתמיד בתא הנהג. ספק אם הדברים ידועים, אבל היה לו קול טוב בשירה וידע אנציקלופדי של שירי הביטלס בסדר כרונולוגי, אריות מאופרות גדולות ושירה אנגלית עתיקה מימי הביניים וכמובן מונולוגים שלמים של שייקספיר ואת כל הדיאלוג בכל הפרקים ב"המלון של פולטי". כדי לעקוץ אותי הוא שר דילן בגרסת לורנס אוליבייה עושה מבטא אמריקאי. זה היה מעבר לכוחותיי ואחרי שבכי רגיל, התייפחות ותחנונים קשים לא עצרו אותו, הוצאתי את ראשי מחוץ לחלון וסגרתי אותו על צווארי כך שראשי היה נעול מחוץ למכונית. זה היה הדבר היחיד שעבד. אפילו מישהו פרום כדנקנר הבין שיהיה קשה להסביר לז'נדארם שיעצור אותנו באקס אן פרובאנס, מדוע הנוסע שלידו אינו נושם טוב.

היו לנו כמה פיצוצים פסבדו־תרבותיים כאלה, שבהם הוא כינה אותי חך מהלך ששום דבר לא מעניין אותו חוץ מזלילה גדולה. זה היה כמובן הבל מוחלט לדבר כך על בוגר בית ספר לאומנות ומי ששם על שער של מגזין גברים דיוקן שמן של אישה מאת דנטה גבריאל רוזטי, מבכירי אסכולת הפרה־רפאליטים, ונקרא בשל כך לבירור נוקב עם המו"ל. זה תמיד היה אותו ויכוח. גם ההוא שהתלקח במארה, שעה שהמתנו בבית קפה לפתיחתו של ביסטרו מהולל. יצא לנו ריב תרבותי נפלא, מהזן שהגדיר אותנו. אני הייתי בעיניו יצור נחות ולא תרבותי, גרגרן פתטי תאב כיבושים קולינריים, מול המעוז האינטלקטואלי שדנקנר היה בעיני עצמו, בקיא בתולדות תרבות אירופה, מכיר בשמה ובהיסטוריה שלה כל קתדרלה בפריז, עם נפש של סופר וכרס של ארכיטקט. הוויכוח התנהל בטונים גבוהים, כשעל פנינו חלפו צרפתים דקי גזרה, שכריך בגט ושינקן היה תקוע בפרצופם.

דנקנר טען שמעולם לא אירח בעירו האהובה אדם כה כפייתי וצר אופקים, החולף על פני רוטרדאם בלי לשאת אליה את עיניו. הוא התעמר בי כאשר נגררתי אחריו ברגליים צבות. אנשים ראו יהודי כרסתן ולא ידעו כמה היה מיטיב לכת, במיוחד בנעלי "מפיסטו" המיתיות שעליהן יצאה גאוותו. זה לא היה המקום להודות שמגפי בוקרים לא נועדו להליכה ארוכה. צעקתי עליו שנמאס לי מהאינטלקטואלים שמעוניינים באוכל כמוני אך מעדיפים לעטוף אותו בתרבותיות. צרחנו עד שפתחו את הביסטרו שבו התיישבנו ואכלנו בפה סגור, באדיבות וכמו אנשים מבוגרים שיודעים להניח בצד את יצר הרע שלהם.

כאשר כתבתי על מסעותינו בעיתונים שונים, לרוב נתתי לו את הפסבדון ש. חנוך או ג'ו נתן. הוא היה מבסוט בדרך כלל אבל הבטיח רוונג'. אלה הגיעו ברווחים גדולים אבל היו מטווחים יפה. חלק ניכר מהזמן הם התפרסמו במוספים שערכתי, כך שאי אפשר להאשים אותי שלא נתתי לו במה להתחשבן איתי בפרהסיה. אחד הטובים הופיע במוסף האוכל של "חדשות". בשנת חייו האחרונה נערך העיתון לקרב מאסף ובאותה הזדמנות הקמתי מוסף אוכל שיצא ביום חמישי. המעצב הגרפי היה רונן מזרחי, והמוסף היה אחד היפים שראה אור בישראל. טובי הכותבים שמחו לכתוב בו. דנקנר כתב בהזדמנות על אחת הנסיעות שלנו: לנורמנדי. הייתה בהילות בצורך להגיע לטירת האומלטים במון סן מישל עם הגאות והשפל, כדי לטעום אומלט שמכינים על אש פתוחה.  

דנקנר כתב על "הלילה שבו עיתונאי האוכל בכה, מבקר המסעדות התייפח ומנתח המזונות המהולל התמוטט והזיל דמעות. זה היה לילה שבו התייצב אדם מול גורלו והוכיח כי מה שהוא עושה בחיים אינו עניין של פרנסה, אלא של ייעוד ותשוקה אמיתית. זה קרה ברואן, בירת חבל נורמנדי, בה עצרנו בשעת ערב לשתי מטרות עיקריות: הקתדרלה המפורסמת הידועה בעולם בשל סדרת ציורים עוצרת נשימה של קלוד מונה שתיאר את הקתדרלה בכל שעה משעות היום. מבקר המסעדות נחר בבוז כשסיפרתי לו על המבצע המופלא של מונה. היינו כבר כמה ימים ביחד בצרפת וכמעט הלכנו מכות כל יום, כשאני מנסה להסביר לו על בנייה גותית או פוסט־אימפרסיוניזם, שעה שהוא רצה לשמוע רק על אוכל ושתייה.

"עצרנו את המכונית לנסות לברר כיווני נסיעה כשעינו של המבקר צדה, ממש שלושים מטר מאיתנו, את המסעדה. הוא עמד חיוור, שפתיו ממלמלות כשסוף סוף שמנו לב אליו. הוא אמר שאנחנו צריכים לכרוע ארצה ולהשתחוות מול החיזיון המופלא: אנו ניצבים כמטחווי קפיצה מאחת המסעדות החדשות הטובות בצרפת; את ז'יל טורנאד, השף הצעיר הרוקח בה מעדנים, כינתה המבקרת המחמירה פטרישה וולס, 'אחד השפים המבטיחים ביותר של העשור'. מבקר המסעדות עמד שם, עיניו נוצצות באור פנסי הרחוב, זקנו העבות שיווה לו מראה של נביא זעם, אבל בסופו של דבר הרוב הכריע והוא השתתק".

הסיפורים האלה היו תמיד מוטים וחד־צדדיים, אבל כשני כותבים בעלי גישה טובה לאינצ'ים בעיתון - הסתדרנו. דנקנר כתב שזימנתי אותו לפגישה דחופה והבהרתי לו שאין מצב שאעזוב את רואן בלי לאכול במסעדה שקיבלה שני כוכבי מישלן כי הדבר בנפשי. "אבל איך תחזור לפריז בלעדינו? שאלתי. המבקר זקף את סנטרו המזוקן, אני אסתדר, אמר, זאת החלטתי ואי אפשר לשנות אותה. ואז הוא בכה. אי אפשר היה לכעוס עליו ואי אפשר היה שלא להעריץ אותו על מסירותו למשלח ידו. ידעתי כמה כולם רוצים לנסוע למון סן־מישל.

כולם חולמים על הרגע שבו נראה את הטירה מוקפת במי הגאות. אבל יש רגעים בחיים בהם יש צורך לכופף את הראש אל מול דבקותו של הזולת, מול אמונתו ומסירותו הבוערות... ב'ז'יל' אכן אירע נס של שינוי לבבות שרק טבח גדול יכול לחולל; בתחילת הארוחה ישבנו מביטים במבקר המסעדות כאומרים לו, אתה חייב לנו הרבה, חתיכת מופרע, ככל שנקפו הרגעים, ככל שהתחלפו המנות על השולחן, ככל שהורקו בקבוקי ההרמיטאג' 1988, התחלנו להרגיש שמישהו עשה לנו טובה ענקית והמבקר החל מתנשא מעלינו לממדי ענק ועיניו אמרו לנו, תראו מה הייתם מפסידים אלמלא עקשנותי: מוס עדין של פלפלונים אדומים; פואה גרא וצדפות ממולאות; טרין של שפן, כבדי עוף ברוטב על בסיס חומץ בלסמי; דג דוראד על מצע של חצילים מאודים ודג טורבו על עלי סלק ובייקון".

אני מבין את הקרב נגד הזמן, את התבוסות הקשות בו, את מרירותה של בדידות ומשהו בדבר דעיכתה של תקווה. אבל אני זוכר את כל הפרחים שהנחתי בין דפי הספר. את קירשנר ואותי שותים בליני ואוכלים קרפצ'יו ב"Harry’s Bar" בוונציה, שאליה הגענו אחרי תיעוד הופעה של ספרינגסטין בבולוניה. את פניו הנוהרות של דנקנר אחרי שמצאנו במאמץ גדול את "וישנו", המסעדה ההודית שהייתה אהובתו הפריזאית. את ארוחת הערב הנפלאה שאכלתי עם מרדכי חיימוביץ, בימיו כסופר "מעריב" בפריז, בביסטרו "L’ami Louis" שאליו הגענו למחרת ארוחת ערב ב"Benoit" עם פטרישה וולס, מבקרת המסעדות של ה"הרלד טריביון". היה גם קוויאר ב"פושקין" במוסקבה, אבל זה כבר רומן רוסי.