הגלישה לפאשיזם מתחילה תמיד בדברים קטנים, לעתים ממש סמויים מן העין. תקופת ההבשלה שלהם יכולה להיות ממושכת ולהתנהל מתחת לרדאר של תשומת הלב הציבורית, ולעתים גם מזה של התקשורת - אף שזו אמורה להיות הרבה יותר רגישה אליהם. בשלב כלשהו, לאחר תקופת הדגירה, מתחילים ניצני הפאשיזם לצוף מעל פני השטח, ומכאן ואילך הם יכולים לצמוח במהירות. לעתים במהירות כל כך גדולה עד כי קשה מאוד לעצור בעדם, והם הולכים ומזהמים את כל מרחבי החיים.
אנחנו כבר הרבה מעבר לשלב הדגירה. לא רק שהניצנים הכו שורשים עמוקים בקרקע המציאות שלנו - הם כבר מצמיחים ענפים, שהולכים ומתפשטים במהירות רבה. בקרוב נעמוד מופתעים כאשר יתברר לנו שהיסוד המובהק ביותר שהפך את מדינת ישראל למדינה חזקה, יציבה, אמינה ואהודה, על אף חולשות רבות שנתגלו בה, הולך ונעלם מחיינו: הדמוקרטיה.
אמרתי כי זה מתחיל בדברים קטנים. למשל כאשר ראש ממשלה, רעייתו ובני משפחתו, הידועים כקמצנים חולניים, גונבים כסף קטן מאוצר המדינה. נניח דרך מִחזור בקבוקי פלסטיק של משקאות קלים וחומרי ניקוי שנקנו על ידי המדינה עבור בית ראש הממשלה, אך נאספו ונאגרו על ידי בעלת הבית, נשלחו על ידיה באמצעות שליח מהימן למקום שבו קופת הציבור משלמת עבור פדיון הבקבוקים, וכל זה בשביל רווח של כמה מאות או אלפי שקלים. לא לקופה הציבורית ששילמה עבור הבקבוקים - אלא לכיסה הפרטי של המשפחה.
נכון, עצם העלאת הנושא נשמעת קטנונית ומביכה. דחילק - אין לך במה להתעסק חוץ מאשר בכמה אלפי שקלים? הרי מדובר בראש ממשלה, המוסר את נפשו למען הציבור, אדם שיכול היה להרוויח מיליונים בשוק הפרטי אך בחר להתמסר לדאגה לכולנו. באמת!
וכך הרמאות הזו, הגניבה הקטנה, נשכחת והופכת לגניבה גדולה יותר. המשפחה רוצה אוכל טוב במיוחד, וברוב המקרים יקר במיוחד. אז מזמינים, וכדי שאפשר יהיה לחייב את קופת המדינה מזייפים חשבוניות, מרמים את שומרי הסף ומחייבים את הקופה הציבורית. גם עם המקרה הזה, אם כן, רבים יהיו מוכנים להשלים. הרי זה יהיה פחות מביך מאשר להפוך פרט זוטר כזה לנושא של מאבק ציבורי. מושכים בכתף ואומרים - נו, אז היא קצת תובענית. בשביל זה הולכים להילחם בראש ממשלה שכל ישותו מסורה לענייני המדינה?
אז בשלב הבא מצלצלים לחברים העשירים ומבקשים מתנות. הרי לחברים מותר לתת מתנות, ולחבריהם מותר לקבל מתנות. וכשמותר - לוקחים. כשמותר - מבקשים. כשמותר - תובעים. בתחילה זה רק ארגז אחד של שמפניה, אבל אחרי זמן זה הופך לקו אספקה, וארגז אחד הופך למאות ארגזים, אלפי בקבוקים, סיגרים ותכשיטים. הנותנים אינם מתנדבים לתת - הם נדרשים לתת. והם נכנעים ונותנים.
לאט־לאט, בתודעת הציבור שרואה ומחריש, המשפחה הופכת לחסינה. מגיע לה: היא דואגת לנו, ועלינו לדאוג לה. מעמדה משתנה. היא הופכת למשפחת מלוכה. משפחה שהכל מגיע לה, שהכל מותר לה, שכל אוצר המדינה פתוח בפניה. וזוהי רק ההתחלה. משם ועד לדברים הזויים המאפיינים משטרים לא דמוקרטיים הדרך כבר קצרה וטבעית ובלתי ניתן לעצור זאת.
# # #
במשטר פאשיסטי, למשל, אפשר להשתמש בשירותים החשאיים כדי לעקוב אחר אזרחים, ולהסביר זאת בצורך לזהות אנשים שעלולים להדביק ולהידבק בתקופת מגיפה. אך מהר מאוד מתברר כי טענה זו משוללת יסוד. יכולתו של השב"כ לתרום למאבק בקורונה או להקטין באופן משמעותי את מספר הנדבקים - שולית. אך בדרך זו יכול המשטר לבנות מאגר נתונים על אזרחים שיש סיבה לחשוש שיהוו גורם מטריד נגד זכויות היתר שנטלו לעצמם המנהיגים.
ואז, כמובן, ישנה המשטרה, שבעיני השלטון נחלקת לשני אגפים. אגף אחד הוא אגף החקירות, שם נמצאים, בינתיים, עד סבב המינויים הבא שעליו יחליט השר אמיר אוחנה - אלה המזוהים כאויבי המשטר: החוקרים, אלה ש"תופרים תיקים" נגד ראש הממשלה ורעייתו. אותם צריך לבלום. צריך לסנן את המסוכנים שבהם, שעלולים לשמש כלים בידי יריביו של ראש הממשלה, ולהכניס במקומם כאלה שיידעו להקפיא חקירות, כאלה שעניין הצוללות לא ממש מעניין אותם, שהדרך שבה הרוויח ראש הממשלה 16 מיליון שקל מהשקעה מכסף שנתן לו בן דודו, תוך תקופה קצרה, לא תסקרן אותם.
חוקרים שלא ימהרו לחקור מדוע נמנע ראש הממשלה מלדווח על רווחיו לרשות המסים ולשלם עליהם מס כדין, או מה הקשר בין החברה שמניותיה "נמכרו" לראש הממשלה על ידי בן דודו לבין המספנות שבונות צוללות, וגם לא כיצד ולמה הפר ראש הממשלה את ההוראות המחייבות דיווח למבקר המדינה.
האגף השני במשטרה, לפי השקפת העולם של הממשל הנוכחי, הוא הזרוע הארוכה והמפחידה שתפקידה להשתיק כל מי שמשתמש בזכותו הטבעית למחות, להפגין, להשמיע ביקורת, להתנגד למגמה ההולכת ומתגברת של אלימות שלטונית. השוטרים באגף הזה צריכים לשבור הפגנות ללא היסוס. זכורים הימים שבהם התאספו מאות אנשים מחוץ לבלפור ושאגו לראש הממשלה מנחם בגין "רוצח". מישהו העלה בדעתו אז לשלוח שוטרים ולעצור את הצועקים והמוחים?
לא כן היום. קציני המשטרה, המחכים לסבב המינויים הקרוב, עוצרים מפגינים שנוהגים לפי כל הכללים שנקבעו לגבי כינוסים, אוזקים אותם ומפנים אותם. עוד זמן לא רב גם הכינוסים ייאסרו, ההפגנות יוצאו אל מחוץ לחוק, והמפגינים יועמדו לדין. תמיד יימצאו נימוקים המבוססים על הצורך בחוק וסדר, בהגנה על מנגנוני השלטון ובשמירה על המנהיגות, שראויה לתפקד בתנאים של חסינות מפני הפרעה כלשהי. התהליך הזה כאמור אינו נמצא בראשיתו, אנחנו כבר בעיצומו.
השיא כמובן היה הדיון בוועדת הכספים שנועד לרפד את חשבון הבנק של ראש הממשלה בעוד כמה מאות אלפי שקלים, אולי מיליונים, שיגיעו מהחזרי תשלומי מס באופן רטרואקטיבי, בטענה כי הוא מופלה לרעה בהשוואה לראשי ממשלה שקדמו לו. טענת כזב. קודמיו מעולם לא קיבלו הטבות כלשהן על תחזוקת בתיהם הפרטיים, ולכן לא היו חייבים בתשלום מס. "נכה כלכלי" צעקו תומכיו של נתניהו, וממש באותה עת הצביעו עם שותפיהם בקואליציה נגד הצעת החוק שיכולה הייתה לשפר את מצבם הכלכלי של "הנכים" האמיתיים, אלה שניזוקו ונותרו בחלקם ללא אמצעי קיום בגלל ניהולה הכושל של מגיפת הקורונה.
# # #
ההפרדה המוחלטת הזו, בין מה שמשרת את צרכיו הפרטיים של המנהיג ומשפחתו לבין טובת האזרחים, היא הביטוי הגס ביותר והאלים ביותר של הזלזול המוחלט בכל כללי המשחק. הנורמות שצריכות לאפיין מדינה דמוקרטית, המתנהלת על בסיס של שוויון בין כל אזרחיה, הולכות ונשחקות על ידי השלטון. וכל זה תוך יצירת אווירה של הפחדה, איום והשתקה, שמצליחה לאט אבל באופן עקבי לעייף את האופוזיציה - לא רק את זו הפרלמנטרית, אלא גם את זו האזרחית.
נתניהו איננו בקי בהיסטוריה כפי שהוא מתיימר להציג את עצמו, אבל הוא בקי דיו כדי לדעת שזה ייגמר ברע. שהמצב הנוכחי יתגלגל למחוזות של עימות אזרחי ולשפיכות דמים ברחוב הישראלי. כמו הרבה נוכלים לפניו, הוא נבחר לשלטון בדרך חוקית אבל הופך את הכוח שהדמוקרטיה העניקה לו למחבט הנוחת על ראשי מתנגדיו. עדיין לא מאוחר לעצור את ההידרדרות הזו, אך זוהי עלולה להיות ההזדמנות האחרונה.
[email protected]