אתם רוצים לדעת למה הקורונה מנצחת אותנו? נסו לחייג לחברת החשמל ולקבל מענה אנושי בזמן סביר. שלוש שעות רצופות בילינו השבוע בניסיון לתפוס פקידה אקראית בחברת החשמל כדי לפתור בעיה פעוטה. ואם מישהו חושב שמשרד הבריאות יותר טוב, שיחשוב. עכשיו כבר ברור לכולם כי לא היה מקום לצפות שהמשרד הממונה על החיים שלנו יקים בדחיפות מערך בדיקות אפקטיבי, יגבש בסיס נתונים אמין, יסיק מסקנות אופרטיביות ויוציא אותן לפועל.
הבריאות, כמו הרוב המכריע של המשרדים והחברות הממשלתיות, הוא משרד של נדמה לי. קומץ אנשים מבצע עבודה אמיתית, והרבה אחרים משחקים בנדמה לי. המשרד חסר כמעט כל יכולת ביצוע, וזה עוד טוב לעומת החסמים הרגולטוריים החונקים והמיותרים שהוא יודע להציב. גובה השכר והתנאים של רבים במשרד הבריאות, כמו בכל הפקידות הממשלתית, נקבעים לפי מפלס האיומים של ועד העובדים, ללא כל קשר לקריטריונים או לצורך אמיתי. התוצאות בהתאם.
שם ובמשרדים אחרים יש גם אנשי מקצוע טובים וישרים, אבל הנורמות שהושרשו בשירות הממשלתי מונעות מהם לפעול בסבירות. לכן חברת האנרגיה הממשלתית לא מצאה גז מול חופי ישראל והרימה ידיים בטענה שאין לנו גז. עד ששני יזמים פרטיים נחושים חשפו את אוצרות הגז שלנו. לכן אסון פקד את חברת אל־על השבוע, כשחתמה על הסכם הלאמה. עדיף היה פירוק והבראה בבית משפט, ולו כדי למנוע את המשך שלטון הוועדים שינציחו את הנגעים בחברה.
לכן רק מניעים זרים הובילו את ראש הממשלה להפקיד בידי משרד הבריאות את ניהול משבר הקורונה. למומחיות של פרופ' סיגל סדצקי וחבריה צריך היה להתייחס מלכתחילה בעירבון מוגבל. בוודאי שלא לצפות כי היא או צמרת המשרד יצליחו לבצע משהו, להבדיל מלייעץ.
יש למדינת ישראל זרוע ביצועית אחת לא מקולקלת, זו שאין בה ועד עובדים מסואב, והיא צה"ל. לכן מה שלא ניתן להפריט חייב היה לעבור מיד לאחריות הצבא ומשרד הביטחון.
מה היו מניעי נתניהו שלא להעביר את האחריות למערכת הביטחון אנחנו יודעים היטב, אבל צמרת משרד הבריאות אשמה במיוחד. היא נלחמה בכל הכוח כדי למנוע את העברת האחריות ממנה, למי שיכול לבצע. מניעים זרים הובילו גם את ההתנגדות לביצוע בדיקות המוניות, להתנגד להקמת מערך אפקטיבי לאיתור נדבקים וסגירת מעגלים.
הגישה הזו מאפיינת רבים בצמרת המשרדים הממשלתיים, מי שכמו פרופ' סדצקי לא מסוגלים לבצע אבל כן מטיפים לנו בזעם קדוש, כאילו רק באמתחתם טמון המפתח לגן עדן. בהקשר הזה נא לא לשכוח את משרד האוצר, שלא יכול או לא רוצה לבצע את החלטות הממשלה לגבי חלוקת כספי תמיכה. 100 מיליארד שקל הובטחו, רק 45 מיליארד טופטפו עד השבוע, ולמי שכן קיבל, הוציאו את הנשמה. בעניין הזה צודק ראש הממשלה כשהוא מאשים את הפקידים, אבל מי כמוהו אשם, דווקא כי הוא מכיר היטב את מנגנון הממשלה.
כבר כשהיה שר אוצר הטיף נתניהו נגד האיש השמן - המגזר הציבורי, שרוכב על האיש הרזה, המגזר הפרטי. אבל ב־14 שנותיו בבלפור השמן תפח הרבה יותר, צובר משמנים באמצעות זלילת המסים שלנו והוא הופך לאימפוטנט יותר ויותר.
היעדר מנהיגות ופופוליזם מגונה גורמים לשימור המבנה הנוכחי, שבו הוועדים הגדולים קובעים כיצד ייבנה ויפעל המנגנון הממשלתי, כיצד תתפקד המדינה כולה. דנים אותנו לשיתוק ולמיסוי מוטרף בימים רגילים, ועכשיו מובילים לסכנת חיים קולקטיבית, שלא לדבר על חשש לפשיטת רגל לאומית.
חופש הביזוי
יכול להיות שהדרמה שמתחוללת היום בין פייסבוק לאלו שקוראים להחרים אותה תגרום לשינוי לא צפוי בשיווי המשקל שבין חופש הביטוי לחופש הביזוי. שינוי שהמחרימים ממש לא צפו.
המהלך הזה נדרש מאז שנפתחו אפיקי הביטוי ברשתות החברתיות והופקע המונופול של אמצעי התקשורת על העובדות והדעות. כי החופש החדש להתבטא הוא נפלא וחשוב, אבל החירות הכמעט אינסופית להשמיץ, להמציא ולבזות היא ממש לא להיט. לכן רצוי להדוף את רוחות הדיקטטורים החדשים מהשמאל ולשמור מכל משמר על חופש הביטוי. אבל במקביל לתקן ולהחמיר את הוראות חוק איסור לשון הרע. חוק שהפך לנכה ומוגבל, בלחץ אמצעי התקשורת ורוחות ליברליות של פעם.
העימות הגלובלי שמתנהל עכשיו תקוע בממד אחד בלבד - לעוס וצפוי מאין כמותו, הממד שבין הימין לשמאל העולמי. בעימות הזה, כמה לא מפתיע, דווקא השמאל "הליברלי" הוא שמנסה לצנזר ולדכא את חופש ההתבטאות, בעוד הימין העולמי דורש חירות מוחלטת לצייץ, לכתוב ולהפיץ.
כמה נחמד שהיוצרות התהפכו, כאשר המחנה "הפרוגרסיבי" דורש לאכוף על כדור הארץ ציות קפדני לדעות "הנכונות" שלו. זו לא באמת מגמה חדשה, ימיה לפחות כימי הרוח "המתקדמת" של העולם הקומוניסטי. כאשר גם תומכי סטלין במערב ובישראל דרשו לקבוע מה מותר ואסור לחשוב ולומר, ברוח דפי המסרים ממוסקבה. ברבות השנים איפוק והגבלת הביטוי נחשבו לדגל של הימין, אבל לא עוד.
הריאקציונרים של פעם הפכו למהפכנים שדורשים חירות מוחלטת. זה בולט במיוחד בארצות הברית, שם התביעה לחירות מלאה מגיעה דווקא משולי הרפובליקנים. אבל עד כמה שיש לי סימפטיה אינסטינקטיבית לימין, היעדר הגבולות בעידן פייסבוק וטוויטר מסוכן עד הרסני. מאז שכל בעל מקלדת הפך למו"ל, עורך וכתב בפני עצמו, נתון העולם בפני השתוללות של מידע כוזב, מניפולציות, עלבונות וביזוי, שמחייבים פעולה.
בעולם הישן והרע, שבו רק אמצעי תקשורת ממוסדים יכלו לפרסם דברים, הייתה בכל זאת אחריות מצד מי שחששו לחטוף תביעת דיבה והכירו את כללי המשחק. גם בתי המשפט התייחסו לעיתונים ולתחנות שידור בצורה קפדנית יותר. אבל מאז שכל פושטק יכול לכתוב מה שבא לו ולשלוח בדיות מוחלטות לחלל האינטרנטי, הגבולות פרוצים.
חוק איסור לשון הרע הישראלי והמקבילים העולמיים שלו היו אמורים לטפל בהפקרות המילולית הזו, תוך הטלת סנקציות כספיות אפקטיביות ואפילו מאסרים כבדים על מי שעובר על החוק. אבל קואליציה מוזרה של אמצעי תקשורת, מחוקקים פחדנים ושופטים ליברליים מדי הביאה לסירוס כמעט מוחלט של החוק הזה.
כאשר בית המשפט העליון אישר לפני מספר שנים שניתן לקיים קבוצת פייסבוק, שבה מכונה ארגון פוליטי יריב בשם "תנועה פאשיסטית", אף שמדובר בעלילה מוחלטת; כאשר הקנסות שמוטלים על משמיצים הם מגוחכים במקרה הטוב; כאשר ההליך המשפטי שעובר כל נפגע ביזוי הוא ארוך ויקר כל כך - לחוק כמעט אין שיניים.
לכן חייבים לחפש איזון חדש: בוויכוח על גבולות הצנזורה של פייסבוק ודומותיה, חייבים להתייצב נגד הדיקטטורים והצנזורים החדשים מהשמאל, כל עוד אין מדובר בהסתה מפורשת לאלימות או תמיכה בטרור, אנטישמיות ונאציזם. אבל לצד שמירה על החירות להתבטא חייבים לחזק את הסנקציות נגד מי שעובר על חוקי הביזוי, השקר וההמצאה. חייבים להחמיר את חוק איסור לשון הרע, להגדיל את הקנסות, להדק את הקריטריונים ולפשט את ההליכים. להבטיח שחופש הביטוי יישמר אבל לא חירות הביזוי ורצח האופי.