הגיעה השעה לקבל החלטה קשה: ההתגוננות מפני מחלת הקורונה המסתורית, שטרם נפתרה, גורמת לנו נזקים אדירים שילוו אותנו במהלך חודשים ואולי שנים. על כן, כמו לגבי תאונות דרכים, שהרי אין אנו נמנעים מנסיעה על אף הסכנה המרחפת והקבועה - כך עלינו לנהוג כלפי הקורונה הארורה. עד אשר תימצא התרופה הראויה, עלינו להמשיך במהלך חיינו בדרך של שגרה, אחרת נמצא עצמנו בקרוב מאוד בפני תהום פעורה.
האיסורים הפכו להיות בלתי נסבלים ואפילו מאיימים: לא לקיים מופעים, לא לפתח את שרירינו במכון כושר, לא להתכנס בבתי תפילה, לא לקפץ ולהתחרות במועדוני ספורט. הרשימה עוד ארוכה ומייגעת: לא ללכת לבית הקולנוע שבו אנחנו צופים בסרטים בחדווה כמעט מראשית המאה שחלפה, להתרחק ממטוסים שהביאו אותנו לנופים רחוקים, להימלט מאימת הקניונים, להפסיק להיפגש עם קרובים וידידים. מסיבות ביתיות וארוחות על האש הפכו לאסון לאומי המאיים על כולנו. ויש עוד כמובן: להתרחק ממשרדים, מרופאי שיניים, מחדרי המתנה, ממלונות, מחוף הים - אליו היינו נוהרים מאז היינו ילדים - ועוד ועוד, עד אינסוף. מדורנו צר מלהכיל את הרשימה כולה.
כיצד ייתכן שתבל ומלואה, תרבויות מגוונות, יבשות קרובות ורחוקות, עמים נאורים ואף נידחים - כולנו הרמנו ידינו לאות כניעה? אנחנו, שמטיסים לוויינים, שמפתחים נשק עוצמתי, שמשגרים טילים - אנחנו נרתעים אחוזי בהלה מווירוס בלתי נראה שמספר המתים שהוא מפיל מקרבנו הוא כאין וכאפס לעומת שפע מחלות ופגעים אחרים וכמובן תאונות? הכניעה לווירוס מביישת ומחפירה ועל כן עלינו להתנער ממנה.
בינתיים ימשיכו מדענים חרוצים לנבור במעבדות ברחבי תבל אחר תרופה בטוחה לווירוס המסתורי הבלתי נראה, אבל אנחנו בני התמותה חייבים להמשיך ולנהל את חיי היומיום שלנו ללא חיל ורעדה. הנזקים שנגרמו לנו עד עתה הם עצומים. לא רק כלכליים, אלא גם נפשיים. יעידו על כך שפע המאושפזים הסובלים מבעיות נפשיות בלתי פתורות. יעידו על כך רופאים מכל המינים והסוגים. הללו עצמם הפכו להיות פגיעים. השאלה הגדולה נותרה בעינה: לאן נימלט מכל הרעה הזו החולה?
הסתגרנו בבתים, נמנענו מבילויים, לא פגשנו קרובים ועדיין המחלה הכתה בנו ללא רחם. הבה נתעלם מקיומה ונצא מבתינו בבטחה, וישנם כאלה בתוכנו שיישאו את פניהם למרום בתפילה שבה יביעו משאלה: היושב במרומים הסר מעלינו את המכה הארורה.