הם לא מבינים, לא קולטים, לא מפנימים שהסיפור בינם לבין ראש המשלה נתניהו הגיע לקצו. "הם" אלו יעקב ליצמן, משה גפני אריה דרעי, פוליטיקאים ותיקים, לגמרי לא טיפשים, ערמומיים. הם אינם מסוגלים להשלים עם העובדה, שהם נקלעו למצב של מצור פוליטי, ושהפטרון, האפוטרופוס שלהם שקוע בצרות צרורות. האיש האחרון שיכול, מסוגל וכשיר לעשות משהו במטרה לרכך, להקהות ולהחליש במשהו את המתח, את תחושות האיבה ההדדיות, את גילויי ההתנכרות בין חרדים לחילוניים הוא בנימין נתניהו. אבל אל נתניהו, הם רצו-נחפזו בבקשות ותחנונים, אנא הסר מעלינו את ההסגר הנורא הזה. הם לא קולטים שהמצוקות שלהם ושל הציבורים שלהם לא נוגעות לנתניהו בקצה נעליו.
ההיאחזות הפתטית של יעקב ליצמן, משה גפני ואריה דרעי בשולי גלימתו של נתניהו הנאבק על הישרדותו, חשפה אותם כחבורה פוליטית נלעגת שמגחיכה את עצמה. הם מודעים היטב למתרחש בזירה הפוליטית-מפלגתית. הם רואים, שומעים וקוראים את גילויי הזעם והתסכול נגד ראש הממשלה שמתגברים באחרונה בקרב חלקים גדולים באוכלוסיית ישראל. הם יודעים על שלושת כתבי האישום המרחפים על ראשו של נתניהו. זה פשוט לא מעניין אותם. לא "מזיז" להם.
בפולמוס סביב שאלת הסיפוח, מישהו שמע תגובה או מילה מצד ראשי יהדות התורה וש"ס? כל אחד מהם תקוע, נעול ושרוע בבועה שלו. לליצמן חשוב מכל תיק כשר. אם לא בריאות, אז שיכון. אם ייכשל בשיכון יבקש תיק אחר. למשה גפני אין בעולמו דבר נחשק וחשוב יותר מכהונת יו"ר ועדת הכספים, שלמענה הוא מוכן לעשות הכל. אריה דרעי מתלבט לעתים מה חשוב לו יותר, ראשות מפלגת ש"ס או תיק הפנים, אך אין לו כוונה להיפרד אי פעם מהתפקידים האלה.
במהפך הפוליטי בבחירות 1977, כשמנחם בגין המנוח נבחר לראשות הממשלה, המפלגה הראשונה, הנחשונית, שנטשה את הברית רבת השנים עם המערך וקפצה על עגלתו הפוליטית של בגין היתה אגודת ישראל. מי שכיהן אז כראש המפלגה החרדית, הגאון רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל, ששנים לאחר מכן הנהיג כאדמו'ר את חסידות גור, ניהל אז את המו"מ עם בגין. התמורה הראשונה שאגודת ישראל קיבלה אז בעד הצטרפות לקואליציה של בגין, היתה הסרת ההגבלה על מספר תלמידי הישיבות הזכאים לשחרור מהצבא. ליהדות התורה ולש"ס היתה הזדמנות פז, לאחר הבחירות האחרונות, לחזור על המהלך ההיסטורי שעשו ראשי אגודת ישראל בעבר, ולהצטרף לבני גנץ במאמץ להרכיב קואליציה חדשה. אבל זה לא עלה בכלל על דעתם.
משה גפני תקף את ראש הממשלה וקרא לו "גלה מנהיגות". נו באמת. לגפני, לליצמן ולדרעי אין קמצוץ של מנהיגות בעצמותיהם, אין שבריר של כישורי הנהגה. הם לא יודעים מה זה מנהיגות. איך היא נראית, איך היא מתיישמת למעשה. האופק הפוליטי שלהם מסתיים בקצה החוטם שלהם. אחת הסיבות להתנוונות המורגשת בתיפקודם ולשאננות שהם מפגינים, היא לא רק הוותק הרב שלהם בתפקידיהם.
העתיד הפוליטי שלהם מובטח, משוריין. הם לא צריכים לדאוג לבחירתם מחדש לכנסת. ליצמן, גפני ודרעי מתנגדים כל כך לבחירות כי מבחינתם זהו אירוע מיותר ויקר. הם אינם זקוקים לבחירות. אין להם מתחרים או יריבים במפלגותיהם. לקראת כל בחירות מובטח להם מראש מכתב הקורא-תובע להצביע בעדם, חתום על ידי אדמו"רים וראשי ישיבות.
לנוכח מצבם הקשה והמצוקה של הח"כים והשרים החרדיים, עולה השאלה היכן מועצות התורה של אגודת ישראל, של דגל התורה ושל ש"ס? התשובה היא פשוטה. ליצמן, גפני ודרעי אינם שואלים את גדולי התורה, אינם מתייעצים איתם, אינם משתפים אותם בבעיותיהם כפי שנהגו לעשות שנים רבות קודמיהם בהנהגת אגודת ישראל. במקרה הטוב ליצמן וגפני מדווחים לגדולי התורה, הם מספרים להם מה קורה, הם מתארים לגדולי התורה את המצבים. הם אינם מבקשים חוות דעת או עצות מה לעשות, איך לנהוג במשבר כמו זה המתחולל היום. את זה הם יודעים יותר טוב. הרי הפתרון שלהם פשוט, להידבק, להתחבר ולהיצמד יותר לבנימין נתניהו. בזה אין להם מתחרים.