1. פעם רק ציפורים היו מצייצות. כיום חוץ מכמה חובבי טבע מטורפים כמוני, שיכולים לשבת שעות ולהאזין לציוץ הציפורים, רוב הציבור עוקב בלהט אחרי הציוצים של אנשי התקשורת והפוליטיקקים, שעיקר עיסוקם בכל שעות היממה הוא לצייץ בדבר הזה שנקרא טוויטר, ללכלך, לטנף, לקלל, לחבל, לרכל ושאר מרעין בישין.
לא מעט אנשים שאני מכיר, חלקם אנשים רציניים מאוד, השתעבדו לטוויטר. הם הפסיקו לצפות בחדשות בטלוויזיה, להאזין לחדשות ברדיו ולקרוא עיתונים. "הכל בטוויטר", הם אומרים, והאצבעות שלהם מתקתקות בלהט על קלידי הפלצפון ועיניהם נעוצות במסך הקטן. חלילה שלא יחמיצו ציוץ כלשהו של יאיר "ילד קקות", על פי דנה ויס; ביבי "אבו יאיר" נתניהו; שמעון ("הנואף", על פי עו"ד ברק כהן) ריקלין; מיקי מכלוף זוהר, האיש שמאחורי שלוש הכ' "כסף, כבוד, כוח"; מירי "כפיים" רגב; ועוד כוכבי טוויטר "משפיענים", שקובעים את סדר היום הציבורי.
עבדכם הנאמן שנחשב פרימיטיבי גמור בכל הנוגע לחידושי הטכנולוגיה התקשורתית, נזכר בערגה בימים שבהם בני אדם היו מדברים זה עם זה, היו יושבים בחברותא ודנים בעניינים שברומו של עולם.
מי שלא ראה את פרלמנט הספורט במסעדת "כתר המזרח" ברחוב אבן גבירול החמיץ את פרופסור אריק איינשטיין נותן הרצאות על אתלטיקה, כדורסל וכדורגל, תוך הפגנת בקיאות מדהימה בכל פרט ופרט. הוא זכר למשל מי היה האצן הטוב ביותר ב־100 מטר משוכות בשנות ה־30 ומי הכדורסלן שקלע לטובת הפועל תל אביב בדרבי נגד מכבי את הסל המכריע באליפות 1954.
אוי, איזה קרבות עזים התנהלו סביב השולחן. צחוקים, כאפות (ידידותיות) ולכלוכים פנים אל פנים ולא באמצעות ציוצים מטונפים. אנשים היו מתקהלים בהמוניהם סביב השולחן, מלווים בקריאות עידוד את המתווכחים שנקטו דיבור ישיר, פנים אל פנים, בלי דאווין ובלי חארטה. מדי פעם היו יוצאים כמה מהחברים אל החצר האחורית כדי לרענן את המוח בשאכטה, מה שהיה הופך את הוויכוחים למלווים בקטעי סוטול. אנשים התגלגלו מצחוק סביב השולחן, כשגדול הצוחקים והמצחיקים היה בן כיתתי (בעממי) צבי "האדום" שיסל. אף אחד מגדולי החקיינים לא יכול היה לחקות את הצחוק המידבק שלו.
השולחן הספורטיבי ב"כתר המזרח" התפרק, ואחרי מותו של הפרופסור למדעי הספורט אריק איינשטיין זצוק"ל אין סיכוי שיהיה שולחן כזה, ברמה הזו של הידע וההומור שאפיינו אותו.
עוד שולחן של אנשים מדברים ולא מצייצים ששמו יצא למרחקים היה השולחן הנודד שכונה בברנז'ה "שולחן הרשעים". הוא היה מתכנס ביום שישי בערך ב־12 בצהריים בבית העיתונאים (בית סוקולוב) ברחוב קפלן. סביב השולחן התקבצו דמויות מיתולוגיות מעולם התרבות הישראלי. אפשר היה לראות שם את עמיקם גורביץ (המספיד הלאומי) ואת דידי מנוסי (הבדחן, חמשירן וחרזן). היו שם גם ראובן לויתן מ"על המשמר", היה פעם עיתון כזה, ויענקל'ה מרקוביץ, יד ימינו ונהגו המסור של השר המיתולוגי אבא אבן. מאוחר יותר השולחן היה מתרחב, כשהיו מגיעים העיתונאי שייקה בן פורת, הסופר אומן עמוס קינן, המשורר יֵבִּי, העיתונאית נעמי לויצקי, איש "מעריב" הירושלמי לוי יצחק, דן "היחפן" בן אמוץ, אמנון "החרא" דנקנר, ועוד דמויות מפתח בתקשורת ובעולם האומנות.
רוב השולחן "התרבותי" הזה היה עובר מאוחר יותר למסעדת "הספרייה" בבית הסופר הסמוך. שם התרחש האקשן האמיתי עם הגיעם של יענקל'ה אגמון, איש התיאטרון; האומן אורי ליפשיץ ופרופסור אביבי. לעתים הגיעה סילבי קשת השנונה, ששילחה חִציה במי שלא בא לה טוב בעיניים או באוזניים. גם איש הפנתרים השחורים כוכבי שמש היה שם והסופר יורם קניוק, מפקד האקסודוס יוסי "הגבר" הראל. חבורה מגוונת שדפקה אלכוהול והרעימה בקול בשעת הוויכוחים הפוליטיים, שהגיעו לעתים עד כדי כמעט תגרה. ממש תענוג.
בארכיון שלי מצאתי איור נפלא של חלק מאנשי "שולחן הרשעים". את האיור עשה אומן נפלא, שלמה כהן. הוא צייר את אנשי השולחן ואת "הבוס" של "הספרייה" עומרי אחאי, שאיש לא יודע לאן נעלם. עומרי נמצא במרכז האיור. אני למעלה מימין, ואורי ליפשיץ משמאל. ברביעייה התחתונה, מימין לשמאל: יענקל'ה אגמון, עמוס קינן, המשורר יבי ושייקה בן פורת, שהוכתר כנשיא הכבוד של "שולחן הרשעים". מאחר שגורלו של עומרי אחאי אינו ידוע, אני יכול לומר בוודאות שרק יענקל'ה אגמון ואני בין החיים (באופן זמני). קינן, יבי, בן פורת וליפשיץ מבלים ב"שולחן הרשעים" בגיהינום עם עוד חבורה נכבדה, ואני בטוח שהם ממשיכים לזלול, לשתות, לריב ולהתווכח - ושטוויטר טרם שיבשה את חייהם.
2. כשאני רואה את הזבל'ה בטלוויזיה, אני מקבל בחילה מרוב הפרצופים המובילים את תוכניות הדגל. צייצנים, פלצנים, חנפנים רדודים, שימכרו את אמא שלהם עבור עוד כמה נקודות ברייטינג. בימים הסוערים האלו חסרים לי על המסך ירון לונדון וחברי, מורי ורבי מוטי קירשנבאום, שעזב את עולמנו המחורבן לפני חמש שנים ובטח מתגלגל מצחוק אי־שם בעננים כשהוא רואה את המתרחש בארץ הקודש.
זמן קצר אחרי מותו נסעתי לסרנגטי, השמורה המדהימה ביותר בעולם, לצפות בנדידת מיליוני הגנו אל עבר שדות המרעה, כשעל הדרך חוגגים עליהם התנינים, האריות, הנמרים והצ'יטות. לפני שנסעתי הכנתי כמה שלטים ותקעתי אותם באדמת הסוואנה ובין עצי הג'ונגל. הודעתי לחיות שמוטי נפטר, אבל הם לא נפטרו ממנו - הוא מצלם אותם מלמעלה.
בימים האלו של בלגן פוליטי, שבו חוגגים עיתונאים מטעם, חסר קולו הרועם של האיש שלא עשה חשבון לאף אחד ואמר את האמת בפנים. חסרה הציניות האכזרית שלו, יכולת הניתוח והאמירות השנונות, כפי שרק הוא יכול היה להטיח.
כמעט חמש שנים חלפו. אתה חסר, חבר. אוי, כמה אתה חסר.
3. העובדה שאני מתחיל את יומי בחדשות של השעה שש בבוקר, עובר לארבעה עיתונים שממתינים לי ליד הדלת, ממשיך לשמוע עד 12 בצהריים תוכניות חדשותיות, משדר במשך שעתיים וממשיך לאחר מכן להאזין ולצפות בחדשות בטלוויזיה וברדיו (עם הפסקות לצפייה בספורט) - הורסת לי את החיים.
לפעמים אני מקנא בידידי היוצר והזמר דני ליטני. לדני לא הייתה בחירה. הוא חטף מכה עבור איש שעוסק במוזיקה - הוא התחרש. לא שומע. דני שר שיר נפלא שכתב עבורו קובי לוריא, שם השיר "הפרעת קשב":
כבר לא שומע חדשות
לא הכפשות, לא הכחשות
אין לי מושג ירוק מה מתרחש
לא איך פוליטיקאי מיקרוב
מוכר הכל - רק תן לו ג'וב
תודה לאל, אני חירש
גם יש לי פטור מלהקשיב
לזבלנים שמסביב
בזמן שאנשים טובים עולים באש
אני פטור מאטימות
אני לא פה, אני על Mute
תודה לאל, אני חירש
לא מקנא באלה ששומעים
הם חשופים לגידופים ואיומים
אח, איזה כיף זה לא לשמוע את הכנסת
(ובייחוד לא את אשתי כשהיא כועסת)
אותי יותר לא מבהילים
לא במילים, לא עם טילים
תנו לי רק ערוץ הספורט ולנשנש
גם אם תפרוץ פה מלחמה
אני אפילו לא אשמע
הסברתי כבר: אני חירש
יש לי שחרור מצעקות
ומבדיחות לא מצחיקות
תצחיקו זה את זה, סליחה, אני פורש
וגם הרכב מאחור
יכול לצפור: סע, יא חמור!
הללויה, אני חירש
ואם ההוא, בממשלה
יתחיל שוב עם הבלה, בלה, בלה
שיברבר, אני לא מתרגש
אומר לראש הממשלה:
תודה רבה, היה נפלא
אני לא פה, אני חירש
שיקשקש, שיטשטש
שיחנטרש, שיחרבש
שיאשר, שיתכחש
שיתחתן, שיתגרש
מבחינתי, שיכהן עד סוף 2096
מה אכפת לי. אני חירש.