רוכב חצות

In America

Well the eagle’s been flyin’ slow
And the flag’s been flyin’ low
And a lot of people sayin’ that America fixin’ to fall
Well speakin’ just for me
And some people from Tennessee
We’ve got a thing or two to tell you all
This lady may have stumbled
But she ain’t never fail
And if the Russians don’t believe that
They can all go straight to hell
We’re gonna put her feet back
On the path of righteousness and then
God bless America Again

Charlie Daniels Band

סוף מופע הוקרה רב־משתתפים, שבו נתנו כוכבי קאנטרי ורוק דרומי ללינרד סקינרד את ליטרת הבשר שהיא דורשת בדרכה הארוכה לגמלאות וסגירת הבסטה אחרי יותר מ־40 שנה, עלו כולם לשיר ביחד את "בית מתוק אלבמה". זה היה ב־2014 באולם "פוקס" המיתולוגי באטלנטה, שנאמר עליו שבו נתנו נציגות הרוק הדרומי את ההופעות הטובות ביותר שלהן. אותה אטלנטה שחזרה בשבוע שעבר לסגר ושראש העיר שלה, קיישה לאנס־בוטומס, נדבקה בקורונה. 

מכיוון שרשימת החללים של לינרד סקינרד ארוכה במיוחד ומשום שהלהקה פיתחה קיבעון דביק לקיטש ומוות, בסוף ההופעות שלה שמסתיימות תמיד ב"Free Bird" ו"בית מתוק אלבמה", מוקרן על מסך וידיאו שבו מופיעים כל חברי הלהקה המתים בין יונים לבנות המרחפות במשק כנפיים אטי וסוגסטיבי שעה שהלהקה החיה כורעת ברך על הבמה ומנשקת בדבקות דתית את צלבי הכסף והזהב התלויים על צווארם; חלקם, אגב, משובצים באבני טורקיז. 

אינני יודע מה לא בסדר איתי, אבל אני אוהב את השירים האלה. הם כה פשוטים, אלמנטריים וכנים במסר שלהם וכה מלהיבים עבור מי שיודע להעריך קרב גיטרות הגון ולחנים סוחפים, שמעטים מצליחים להתעלם מהם. "בית מתוק" הוא לטעמי המענה האולטימטיבי ל"מלון קליפורניה" של להקה שהתבקשתי במערכת לא להזכיר את שמה, ושיאו של קרב תרבויות שתמיד ריתק אותי. לפני שביטלו את החיים באמריקה, הייתי בקונצרט קאמרי אינטימי בכפר הסמוך. אינני יודע למה, אבל באמצע היצירה השנייה שמעתי את עצמי צועק "Free Bird!", צעקת קרב המוכרת לבעלי עניין. זכיתי למענה צחוק כללי ומלא חיבה. 

בקונצרט ההוקרה לסקינרד שר צ'רלי דניאלס שיר אחד ואחריו גרג אולמן. דניאלס היה בן 78 ונראה כפי שנראה תמיד: גדל גוף, 1.87 מ' גובהו, עם זקן לבן, מגבעת סטטסון ענקית המכונה ten gallon hat בשל גודלה. אף אחד בדרום לא לובש חולצה עם כפתורים, כולם תיקתקים, והג'ינס הוא לרוב רנגלר, אפילו במידה של דניאלס שהחגורה שלו חצתה את כרסו כפי שקורה לגברים שמנים, עם אבזם בגודל של פרס רודיאו. 
אולמן מעולם לא נראה טוב יותר. מה שמאפיין לעתים גברים המחשבים את קצם לאחור ברגע מסוים אחד בדרכם החוצה. לחייו היו שקועות אך לא באופן מדאיג; שערו הבלונדיני הארוך היה מתוח וקשור, והוא היה רזה, אך לא ירוד. איכשהו יצא שב"בית מתוק" חלקו אולמן ודניאלס מיקרופון, בעיקר משום שהבמה הייתה מלאה וצפופה. 

בעוד דניאלס נשאר חברותי, עליז, מבעבע ומשפריץ אנרגיה עם המסטיק הנצחי בפיו, רכן אולמן בפזמון לעבר המיקרופון, הזיז את שפתיו בלאות ומחא כפיו בחוסר עניין מופגן. אני ותיק ובקיא בהיררכיה של רוק דרומי, והאחים אולמן ניצבו תמיד בראש הפירמידה, לפחות שתי להקות מעל דניאלס. 

הרגע ההוא היה מצמרר עבורי, משום שצפיתי בהופעה כמה דקות אחרי ששמעתי על מותו של צ'רלי דניאלס משבץ מוחי בגיל 83. לא בטוח מה זה אומר, אבל דניאלס ואניו מוריקונה, גאון הפסקולים האיטלקי, מתו באותו יום. ההיבט השמאלצי והלא פתור שלי, הנהייה אחרי נוסטלגיה שלעתים מצטיירת כטרגדיה, שילב הילוך. מותו של אולמן לפני שלוש שנים היה קשה יותר, אבל אני זקן מספיק כדי לזכור את ימי גדולתו של דניאלס. אחר כך ראיתי במקרה שקית' ריצ'רדס עושה טרנדינג בטוויטר, מה שתמיד מעורר חשש מופרך. מישהו תהה שוב איזה עולם נשאיר לריצ'רדס.

בפוסט האחרון שלו ברובריקה שנקראת Soapbox באתר שלו, כתב צ'רלי דניאלס: "השילוב של וירוס קורונה, הפגנות ואלימות ברחובות חשף את החובבנות, חוסר הישע והפחדנות המאפיינים רבים מאלה המכונים 'מנהיגים' באמריקה. קחו את זה בחשבון כאשר אתם מצביעים בפעם הבאה. התפללו למען הצבא שלנו, המשטרה ושלום ירושלים". 

המלצה: אי אפשר להסיק מזה שדניאלס שנא את טראמפ. רצוי להתרשם מהכנות העניינית שלו. דניאלס הציק לאובמה בשל התקרית בבנגזי. בעיקר בשל אהבתו לצבא ולווטרנים. הוא הופיע בעיראק, התהדר במדי הסוואה, הצטלם מחובק עם חיילים וגנרלים חבוש במגבעת של מפקד בחיל הפרשים של הדרום וניהל מפעלים פילנתרופיים שתרמו כסף רב לשיקום חיילים פצועים. 

ב־12 ביוני כתב דניאלס: "מותו של ג'ורג' פלויד היה אחד המקרים הבולטים והקיצוניים של שימוש לא הכרחי וללא גבול בכוח שראיתי אי־פעם. המראה של ארבעה שוטרים מטילים את משקלם על גבר אזוק - היה מגעיל ודוחה מספיק לגרום לכל אזרח שומר חוק לתהות לאיזו דרגה של אלימות מכוונת יכול להגיע איש חוק. זו הייתה דרך נוראה למות". 

האמירות הללו הן איור מאלף לחשיבתו הלא שגרתית והלא אופיינית של מוזיקאי דרומי ששיריו ייצגו לעתים קרובות את האתוס של המדינות מדרום לקו מייסון־דיקסון ולשוביניזם נמוך המצח שהתרגלנו אליו. יחסית לגודלו, דניאלס נע בקלילות עניינית מלוקל־פטריוטיות אדומת צוואר וקריאת תיגר מתריסה בשם אמריקה נשגבת שאיננה עוד, לניתוח מפוכח, אינטליגנטי ומנומק של מצבים שאי אפשר היה להחיל עליהם שבלונות קיימות. הנער שגדל בווילמינגטון, קרוליינה הצפונית, והשתקע בהמשך בנשוויל, טנסי, היה מודע לשינוי שעבר ולא התבייש לדבר עליו. 

בבית הספר הוא לא ראה תלמידים שחורים, והוא גדל על ההתניה ששחורים הם גזע נחות: "אם כיבדתי שחורים ואם לא, אהבתי את המוזיקה שלהם. זה הסיפור המוכר על ילדים לבנים שחיפשו ברדיו תחנות מעטות ששידרו מוזיקה שחורה, בעיקר בלוז". כאשר עבר לוושינגטון והחל לעבוד כנגן הקלטות, התרועע דניאלס עם מוזיקאים שחורים: "אחד הדברים הקשים בלהשיל דעות קדומות הוא הצורך בכנות גדולה. כמעט אכזריות. ללכת נגד מי שאתה. מכיוון שחיווט המוח שלי היה במנטליות של אנחנו נגדם". 

דניאלס נמשך למחאה הפוליטית הלא אלימה של מרטין לותר קינג: "היה לי כבוד גדול כלפיו. הוא מעולם לא הוביל מחאה אלימה. הוא מעולם לא שרף כלום. ראיתי אותו נואם את 'יש לי חלום' וזה העיף אותי מהמגפיים. הוא דיבר אמת מראש ההר, ואני הקשבתי. עם פניו אל המוות האיש המשיך ללכת. הוא צעד אל גיא צלמוות ללא פחד. איך אתה יכול שלא להיות מושפע מזה? זאת אמונה אמיתית". 

את הסתירה המאתגרת שהיה צ'רלי דניאלס ניתן לתמצת בכבוד שרחש לשתי מורשות נשיאותיות. של ריצ'רד מילהאוז ניקסון וג'יימס ארל קרטר. "ג'ימי קרטר הוא האדם המכובד ביותר שישב אי־פעם בבית הלבן", אמר דניאלס. הוא לא אמר דבר דומה על ניקסון. אולי משום שלניקסון לא היה נים אחד של רוק'נרול בנפשו. בפעמים ששכנעו אותו לנגן בפומבי בפסנתר, פעולה שאמורה הייתה לשוות לו ממד אנושי, הוא קודם סירב, אחר ניאות וניגן פולקה ומזורקה. קרטר היה נשיא הרוק'נרול הראשון, והקדנציה שלו חפפה את תחיית הרוק הדרומי. קרטר ציטט מבוב דילן כמו שטראמפ זועק מנהמת לב "איפה רוי קון שלי?". האחים אולמן ודניאלס התגייסו והופיעו באסיפות בחירות של קרטר וניגנו בנשף ההשבעה שלו ב־1977. את האמירה שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה הסניפו קוקאין בבית הלבן קשה לבדוק.  

קשה לתייג את דניאלס בעיקר משום שזה קל מדי. הוא היה רדנק עטוף בפסים וכוכבים, שאהב להצטלם רוכב על סוס גדול שנשא אותו בגבורה ובהקרבה עילאית; הוא חבש מגבעת בגודל של הר בינוני, שנא פדופילים והמליץ (בשיר) לתלות אותם ללא משפט לצד טרוריסטים שהיו טובים בעיניו רק במותם (גם בשיר). אבל הוא לא היה מהצוות של גברים במלכודת, חוץ מיכולתו הנדירה לנגן בכל כלי מוזיקלי עם מיתרים, בעיקר גיטרה וכינור. הצפייה ב"איזי ריידר" השאירה אותו כואב ונדהם ממותם האלים של בילי וקפטן אמריקה בידי שני דרומיים עם שיניים ירוקות ובעיות דרמטולוגיות. 

הבכורה של "איזי ריידר" בבאטון־רוז', לואיזיאנה, נגמרה בתגרה אלימה. הסרט נשאר תקוע בגרונם של המקומיים שזיהו כמה ארוכי שיער בקהל והכו אותם כדי לפרוק את זעמם. בתגובה כתב דניאלס שיר בשם "Uneasy Rider", על היפי שאינו מתקפל מול חבורת רדנקס בבר בג'קסון, מיסיסיפי. זה היה הלהיט הראשון של דניאלס ב־1973. עם הצלחת השיר קיבל דניאלס איומים על חייו. "הקו קלוקס קלן המליצו לי לשמור מרחק ממיסיסיפי, מה שכמובן גרם לי לרצות להופיע שם. הם לא הפחידו אותי. מתחת לסדין ולמצנפת מתחבא מישהו שאפשר להכות אותו כמו כל אחד אחר". 

הסטיגמה לא התיישבה בנוחות על הלהקות מהדרום. לרוב הייתה המידה לא נכונה. הדרום העמיד כמה מלהקות הרוק הטובות באמריקה. חלקן לא חצו את רף התודעה בעולם; חלקן מעוררות געגועים עזים גם בברלין. ההיררכיה הייתה ברורה: האחים אולמן בראש ואחריהן לינרד סקינרד.

לגבי המקום השלישי, אני חלוק בין צ'רלי דניאלס והמרשל טאקר בנד. אפשר היה להתווכח עם הנטייה שלהן לפוצץ בדציבלים מקירות של מגברי מרשל ענקיים. ניתן היה להסתייג משתי גיטרות, לרוב לס פול, שני מתופפים, קטעי סולו ארוכים והתעקשות ללמוד סולואים תאומים שאפיין בעיקר את סקינרד, שלא הייתה עצם ספונטנית אחת בגופם. אבל הייתה שם מעט מאוד פוליטיקה. דניאלס התעקש לא להביא פוליטיקה כיתתית לבמה. את מה שהציק לו הכניס לשיריו. סקינרד הייתה הלהקה היחידה שלקח לה זמן להיפטר מדגל הקונפדרציה. אם מקשיבים למילים, אלה לא היו מוזיקאים שאהבו את ג'ורג' וואלאס או שנאו שחורים. 

"עד שהגענו", כתב דניאלס באוטוביוגרפיה שלו, "צפוניים לא ידעו הרבה על הדרום. הם חשבו שאנחנו חבורת ניאנדרטלים פגומים גנטית מנישואי קרובים, בורים שלא יודעים כלום. העובדה שלאחים אולמן היה מתופף שחור שהיה חברי הטוב ביותר בלהקה, פקחה עיני רבים בעלי דעה קדומה. קהל האוהדים הגדול הראשון שלנו היה בלונג איילנד, ניו יורק, במנהטן ובכל הערים הקטנות באפסטייט ניו יורק. הם היו מהופנטים מאיתנו. אני חושב שהמוזיקה שלנו ואנחנו ייצגנו עבורם סגנון חיים חלופי למה שנחשב אופנתי באותם ימים. להקות כמו הגרייטפול דד וג'פרסון איירפליין היו אינטלקטואליות ופסיכדליות מדי. אנחנו שרנו על חיי היומיום". 

וכמובן המראה האופנתי הכובש. ג'ינס רנגלר ולא ברוק שילדס ו"שום דבר אינו מפריד ביני ובין הקלווין קליין שלי". בנדנה אדומה, מגבעות, מגפיים, וסטים מעור. פתאום זה היה בסדר להיות גברים. ב־1980 התפוצץ הסרט "קאובוי עירוני" בתודעה כמו רימון יד בחדר סגור. כולם ידעו מה זה "גיליז", square dancing, דברה ווינגר רכבה על שור מכני כדי לחרמן את ג'ון טרוולטה, וסקוט גלן החדיר לתודעה את התולעת בתחתית של בקבוק מסקל. אמריקה עלתה על אוכפים. צ'רלי דניאלס שר בסרט את "השטן ירד לג'ורג'יה", וההיסטוריה של התרבות הפופולרית פנתה דרומה.

כישוריו של דניאלס בבס, גיטרה וכינור הפכו אותו לנגן הקלטות מבוקש בשנות ה־60. הוא היה כה מבוקש, עד שהמפיק המוזיקלי בוב ג'ונסטון שהיה מיודד איתו, חתם על הלוואה שאפשרה את המעבר של דניאלס, אשתו ובנו לנשוויל. הוא ניגן בגיטרה ובכינור ב"Songs From a Room" של לאונרד כהן וב"Songs of Love and Hate" שבא אחריו. הוא השתתף בתקליטים של פיט סיגר, מרטי רובינס ובאלבום הסולו הראשון של רינגו סטאר. ג'ונסטון היה המפיק של דילן ודרכו שמע דניאלס על בואו של דילן לנשוויל להקליט ב־1969 את "נשוויל סקייליין" הנחשב אלבום הקאנטרי שלו. דניאלס עשה הכל כדי להשתתף בהקלטות. רצה המזל ונגן הגיטרה המיועד לא הופיע לערב ההקלטות הראשון ודניאלס נבחר להחליף אותו. בסוף ההקלטה ארז דניאלס את הציוד שלו בדרכו למועדון שבו נהג להופיע. דילן אמר לג'ונסטון לעצור אותו. "אני לא רוצה נגן גיטרה אחר", אמר דילן, "אני רוצה אותו". 

דניאלס השלים את תרומתו ל"נשוויל סקייליין" והשתתף גם בשני אלבומי דילן העוקבים אחריו, "דיוקן עצמי" ו"בוקר חדש". אלה ללא ספק שלושת האלבומים החריגים בקאנון המוזיקלי של דילן, ודניאלס היה שם. באוטוביוגרפיה שלו מ־2004 טרח דילן להזכיר את דניאלס. "היה לי הרבה מן המשותף עם צ'רלי", כתב. "כאשר צ'רלי היה בסביבה, משהו טוב תמיד היה קורה בהקלטה". 

דניאלס התכונן להופעה בסיינט לואיס ב־20 באוקטובר 1977 כאשר נכנס מישהו לחדר ההלבשה שלו. "הוא אמר, יש שמועה שהמטוס של לינרד סקינרד התרסק וכולם נהרגו", כתב דניאלס. "אמרתי, אל תיכנס לכאן ותספר לי את הזבל הזה". רוני ואן־זאנט היה כמו אח צעיר לגיטריסט גדול הממדים. דניאלס אהב את הזמר הצעיר והחצוף שנהג להופיע יחף, שאהב להשתתף בקטטות ולא התבייש לקרוא את ניל יאנג לסדר. 

בשנות ה־80 נכנס ישו לחייו של דניאלס. אמונתו הדתית הייתה עמוקה והחלה לקלף ממנו את הפטינה הליברלית ונעימת הסבר שעטפה אותו שנים רבות בלי להסתיר את מוצאו ונאמנותו הגיאוגרפית. הוא לא הרפה מההגינות הבסיסית שלו ולא לקה בגזענות, אבל שיריו, כמו השקפת עולם חברתית ופוליטית, היו צבועים באדום, כחול ולבן וזן מסוים מאוד של פטריוטיות עיוורת ולא מתפשרת. אמריקה שלו נשארה האומה הנהדרת בתבל למרות עדויות רבות לדעיכתה.

אחרי 9.11 הסביר דניאלס בצעקה גדולה שנשמעה לרבים כמו חריקת ציפורן על לוח, מדוע הניח אלוהים למחבלים לתקוף את אמריקה. דניאלס האשים הפלות, "קבוצות רדיקליות וזוגות שחיים מחוץ למסגרת נישואים". הוא האשים את הנשיא לשעבר ביל קלינטון ובסוף הגיע לגייז: "הכרזנו שהומוסקסואליות היא סגנון חיים לגיטימי בשעה שכתוב בתנ"ך שזו עבירה נגד אלוהים". הוא כתב מכתב גלוי ל"חבורה ההוליוודית" בהגנה על מדיניותו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן בעיראק: "עליכם לצאת מדי פעם מהוליווד כדי לראות מה קורה בעולם האמיתי. העוינות כלפי אמריקה תפתיע אתכם. תעצרו בתחנת מנוחה למשאיות ותגידו לנהג עייף שנוהג זמן רב מדי למרחקים ארוכים שלדעתכם סדאם חוסיין לא עשה שום דבר רע". 

בשנים האחרונות נדמה היה שהוא תומך בטראמפ, אף שעמדתו התגבשה בהתאם לעניין ולנסיבות. תפיסת עולמו הייתה הפוכה מדוגמטית. הוא היה גמיש בלי להיות חנף. בבחירות 2016 לא היה אפשר למקם אותו. "האם למי מהמועמדים לנשיאות יש הכלים להתמודד עם מכלול המשימות הדוחקות? התשובה היא לא". הוא ביטא בשיריו את קולם של אמריקאים מתוסכלים שלא הצליחו להישמע מעל ההמולה הכללית, אבל היו ממושמעים, שומרי חוק ופטריוטים. הוא הספיק להביע את דעתו בנושא האנדרטאות הדרומיות והוויכוח בנושא הסרתן. "אם יש תועלת בהורדתן", אמר, "אני בעד. אבל אינני משוכנע שניתוצן יביא משהו טוב. מה זה ישיג? למי זה באמת עוזר?". 

40 שנה אחרי שנכתב, נשמע "השטן ירד לג'ורג'יה" טרי, סוחף וקולח כמו בשמיעה ראשונה. מתקיים בו השילוב הדרומי המיוחד של פסנתר הונקי טונק, גיטרות עם צליל שמן ובשרני, שני מתופפים שמניעים את הכל, קולו החד־פעמי של דניאלס עם נטייתו לדקלומים ארוכים ומעברים חדים לסולו כינור שגורם לעשן לעלות מהמערכת. הוא היה יצחק פרלמן של הרוק. בסוף שירים מסוימים, עם אקורד הגיטרה האחרון וכמקובל, הוא ניסה לנתר בשתי הרגליים. אבל הוא מעולם לא המריא, ומגפיו לא ניתקו מהבמה. זה היה אנושי כשם שזה היה מתוק. במונחי רוק דרומי, הוא אחד השורדים הגדולים ומת בשיבה טובה. דוויין אולמן, ברי אוקלי, טוי וטומי קולדוול, סטיבי ריי ווהן, הרכבים שונים של לינרד סקינרד, גרג אולמן, בוץ' טראקס ואחרים מתו הרבה לפניו. משימתו העליונה הייתה להנציח אותם בשירים, ואת זה אף אחד לא עשה כמוהו.