שני אירועים התרחשו ביום שלישי בהפרש של שעתיים ובמרחק של שני קילומטר זה מזה. בחדר הישיבות שבמשרד ראש הממשלה סיים פורום מצומצם יחסית את הדיון במצב הקורונה (מחריד, מתקרבים לסגר, חייבים לקבל החלטות דחוף), ובכיכר פריז החלו המפגינים לפרוש את הציוד.
המשמעות הפוליטית של מה שנאמר בחדר הישיבות הייתה גדולה בהרבה ממה שנשמע בכיכר. זאת אף שהתמונה נראתה הפוכה: המחזה של המוני מפגינים צועקים "ביבי לכלא" נראה הרבה יותר משכנע מאשר תמונה אחת מהדיון שהופצה לתקשורת, ובה נראה קומץ שרים ויועצים נטולי עניבות ועטויי מסיכות יושבים ליד השולחן ותוהים מה לסגור כדי לתמרן בין פטיש המחלה לבין סדן הכלכלה הקורסת.
אלא שכל עוד ההפגנות הן פוליטיות ודורשות להדיח את ראש הממשלה בשל משפטו - אין בכוחן להזיק לבנימין נתניהו. הוא יישאר במעון ברחוב בלפור שמולו הם הפגינו.
ביליתי שעתיים בין המפגינים, ראיתי את ההפקה המושקעת, את התופים, החצוצרות והחולצות האחידות. היה ברור כי לדיירי הבית אין מה לפחד מההפקה ההוליוודית הזאת. במובן הפוליטי, המחאות המקצועיות הן רווח אלקטורלי טהור. אלמלא הקורונה, יכולה הייתה הליכוד לזנק בסקרים גם מעבר ל־40 מנדטים, רק על ההפגנות של הדגלים השחורים.
אין דבר שמגבש את הבייס הליכודי ואת תומכי נתניהו יותר מאשר השמאל שדורש להפילו. על אחת כמה וכמה אם בין מבקשי נפשו של ביבי "מלך ישראל" מופיעים פורעים שזורקים חפצים לעבר שוטרים.
אך הקורונה כאן, ובגדול. לכן הדיון שהתקיים באותו ערב במשרד ראש הממשלה ישפיע יותר ממה שאפשר לחשוב. לדברי מי שנכח בחדר, הדיון לא התפתח לכדי דרמה. ראש המל"ל, מאיר בן שבת, הציג את הנתונים המדאיגים, את העקומה שעולה ללא הרף, והציע שורה של הגבלות משמעותיות במטרה למנוע סגר כללי. את ההשלכות של הצעדים שנעשה היום נראה רק בעוד שבועיים, הוא אמר, והוסיף כי אין אפשרות להמתין בלי לנקוט צעדים.
לדברי הנוכחים, בני גנץ הציע (לא דרש) לחכות שבועיים, עד שאפשר יהיה לראות עד כמה ההגבלות שכבר התקבלו הניבו פרי. ראש הממשלה, כך טוענים המשתתפים, לא נכנס לוויכוח. למעשה, לא התפתח שם ויכוח. הוחלט להמתין עוד קצת, עוד יומיים־שלושה, לעקוב אחרי העקומה ואז להחליט. בזה הסתיים האירוע. המשתתפים התפזרו.
דקות אחרי הדיון התקשר אליי בכיר בליכוד. "ראש הממשלה החליפי עוד יביא אותנו לסגר מלא", אמר. "הוא מונע את קבלת ההחלטות. הוא הטיל וטו על הגבלות נוספות".
לקראת חצות נקט קו זה גם דובר הליכוד. ההודעה ששלח לכלי התקשורת טענה כי "נתניהו זועם על בני גנץ ועל כחול לבן, אשר משיקולים פוליטיים מכשילים את הצעדים הדרושים לבלימת המחלה ולהצלת חיים. חוסר האחריות של כחול לבן מוביל בהכרח לסגר מלא ולמחירים כלכליים מיותרים. גנץ התנגד היום לכל צעד לבלימתה של התפשטות הקורונה שיכול למנוע את הצורך בסגר כללי בהמשך".
גנץ, שלא דרש, אלא הציע לחכות עם ההגבלות החדשות, הופתע מההודעה. אלמלא הקורונה, היה מקום לחשוב כי ממשלת האחדות דוהרת לסופה ופני הצדדים בדרך לגירושים.
אבל רק מי שמכיר את המציאות החלופית מקרוב יודע בוודאות שעבור הזוג הזה פירוק החבילה לא בא בחשבון, אף שהם לא סובלים זה את זה. שמי שרק לפני שבועיים רץ לספר לכל מי שמוכן לשמוע כי "נתניהו שוקל בשיא הרצינות את ההליכה לבחירות כבר בתחילת 2021", מעדיף כיום שכולם ישכחו את דבריו.
מציאות הקורונה דחפה בכל הכוח את נתניהו לזרועותיו הרחבות של גנץ. "הם תלויים אחד בשני, כי האלטרנטיבה היא להיות תלויים אחד ליד השני", תיאר את המצב איש ליכוד ותיק.
הסקרים ממחישים את המציאות החדשה והעגומה: כל מי שנכנס לקואליציית הקורונה מפסיד, וימשיך להפסיד (למעט החרדים, שמצבם האלקטורלי אינו תלוי בהלך הרוח של בוחריהם). כל מי שנשאר בחוץ - בין שמרצונו ובין שנגד רצונו - ירוויח בחודשים הקרובים.
אותם 40 מנדטים וירטואליים, שבהם זכתה הליכוד על פי הסקרים בסוף האביב, לא קיימים יותר. ואילו לגנץ עדיף לא לבדוק את מצבו האלקטורלי כלל, אם הוא מעוניין להמשיך לישון בשקט בלילה. למרות זאת, הוא יכול להיות קצת יותר רגוע לגבי השאלה האם נתניהו יפר את ההסכם הקואליציוני. אלמלא הקורונה, היה גנץ מוצא את עצמו ככל הנראה מחוץ למשחק. כיום חששותיו עדיין קיימים, אם כי הם פחות מבוססים.
הופעתו של נתניהו ביום רביעי עם הבשורה על חלוקת מענקים לכל, תוך שהוא אומר כבדרך אגב שהוא מודע לבור התקציבי שנוצר ושעוד ייווצר בעקבות המשבר הכלכלי, הוכיחה היטב שבבלפור שוררת פאניקה, והפעם היא לגמרי מוצדקת.
המצב רק ילך ויחמיר, בהתחשב בהערכה הגוברת כי חיסון נגד הנגיף יהיה כאן לכל המוקדם בעוד שנה עד שנה וחצי. ממשלת נתניהו־גנץ נמצאת רק בתחילת המרתון, אבל מסלול הריצה נמצא בירידה תלולה ומתמשכת. כאשר לבני זוג אין לאן ללכת, בלית ברירה הם נאלצים להסתדר תחת קורת גג אחת.
אין לאן ללכת
גם זעמם של הפוליטיקאים החרדים, שנראה כי הגיע לשיא השבוע, לא באמת מאיים על שלמות הקואליציה. אף שאריה דרעי לא רק כעס, אלא נקט צעדים בשטח ונמנע בהצבעה על התוכנית הכלכלית; ואף שמשה גפני ברוב זעם על השפלת הציבור החרדי לא בא לפגישת ההרגעה שערך נתניהו עם ראשי המפלגות החרדיות - אין קרע בין החרדים לראש הממשלה.
יעקב ליצמן, גפני ודרעי קשובים לציבור בוחריהם ואינם יכולים להרשות לעצמם לשתוק אל מול זעקתו. לפיכך כל ח"כ מיהדות התורה או מש"ס מצא לנכון להוציא הודעה זועמת על "האכיפה הבררנית", "הסגרים המיותרים" וכו'. אך כאשר ישאלו אותם "מי אשם בזה?" אף אחד מהם לא יפתח פיו ויגיד "ראש הממשלה". לא משום שאינם חושבים כך, אלא כי אין למפלגות החרדיות שום תועלת בשבירת כלים עם הליכוד והעומד בראשה. כי אומנם יש להם ראש ממשלה חליפי, אך אין להם באמת חלופה פוליטית לנתניהו.
"גנץ הוא בחור טוב, אך כבר כעת אין לו ציבור, אין לו כוח פוליטי שאיתו הוא נכנס לממשלה וכנראה אין לו גם עתיד בבחירות הבאות, תהיינה מתי שתהיינה. נשארים עם נתניהו כי אין לאן ללכת", אמר לי השבוע אחד מהנציגים החרדים, והוסיף בהתרגשות: "רק שיעבירו כבר את התקציב".
אפשר להיות רגועים. גם לתקציב, כמו לשאר הבעיות, יימצא פתרון. מה שצריך להדאיג את נתניהו באמת זה מה שלא נמצא בכלל בשליטתו: הלך הרוח של הציבור הרחב. לא זה שמתקבל בהפגנות המתוקשרות, כי כשמוחים מקצועיים יוצאים להפגין נגד "הנאשם מבלפור", אפשר להמשיך כרגיל. אבל כשעובדות סוציאליות יוצאות להפגין כי אין להן פרנסה, זה כבר סימן רע לשלטון. כשרעבים ללחם, קונים פחות את התרגילים הפוליטיים שעובדים בימי השגרה. כשהמצב ברחובות מזכיר יותר ויותר את אווירת מחאת 2011, זה הסימן שמסיבות עיתונאים בשעה תשע כבר לא עוזרות, ודרוש חישוב מסלול מחדש.