עולים על הבסטיליה, הם זעקו. אלא שהפעם זו התקוממות שבה האריסטוקרטיה עושה את המהפכה הצרפתית, במטרה להפיל את שלטון העם. אם האריסטוקרטיה הצרפתית הייתה עושה זאת בזמן, כל הצרות היו נחסכות ממנה. ראשים לא היו מותזים על ידי המערפת, האצולה הייתה ממשיכה לשלוט, וההמונים הנבערים נותרים במקומם.
הזעם הבוער של האליטות נמצא בכל מקום בישראל, בהפגנות של המתיימרים להיות יורשי מורשת מפילי הבסטיליה. ברחובות, בכיכרות. אסף אמדורסקי ביטא את המצוקות של המעמדות הגבוהים מול עריצות העם כאשר הוא צרח בהיסטריה את קריאת הקרב שמבטאת את משאת הנפש של בני עלייה רבים: “נתניהו נוכל שצריך ללכת לכלא או לבית משוגעים". בכך הוא כיוון את החץ אל המטרה: טאטוא השליט שנבחר בבחירות דמוקרטיות, על ידי ההמונים, בלי התחשבות בשיטת זכויות היתר של האצולה. נכון שזוהי אצולה שנולדה אתמול, מתוך ילדי חיידר בגולה, אבל בתוך שני דורות וחצי כבר סיגלה לעצמה את האמונה שהיא ורק היא נועדה להיות במוקדי ההחלטות, השלטון והכסף.
קחו לפידים בוערים, מפילים את הבסטיליה, נשמעה הזעקה. 14 ביולי היה היום שבו הם הסתערו על מבצר השלטון.
ההפגנה שבה נשמעה קריאת הקרב של אמדורסקי הייתה הפגנה שלכאורה נועדה להביע את מצוקת העצמאים, וכך הובנה על ידי הטיפשונים שבאו אליה מתוך מחשבה שזו הפגנה לא פוליטית. שזו הפגנה של העצמאים על זכותם לתמיכה ולדמי אבטלה. זו אכן סיבה מוצדקת להפגנה, אבל בישראל אי אפשר לקיים הפגנה למען סיבה מוצדקת. ההפגנה הוסטה מיד לכיוון הידוע: שנאת ביבי. רבים לא באים עוד להפגנות, למרות הטענות הנכונות שבהן. הם הבינו שההפגנה תנותב רק למשטמות הקבועות.
הקורונה, שנפלה על כל בני האדם בלי הבדל בין ליכודניק לבין אנטי־ביביסט, הייתה אמורה לאחד בעת האסון הזה. לפחות עד שהוא יעבור. מה פתאום? כמו שאמר לי עצמאי צעיר: "הייתי בהפגנה כזו, נגד יוקר המחיה. הבנתי מהר לאן ההפגנות האלה הולכות. הכל ביבי, ביבי, ביבי. הוא האיום! הוא הווירוס! אני לא הולך יותר". למעשה אלה שגוררים את ההפגנות למצב שבו הן מידרדרות לצרחות בפה יורק וירוסים מול מנחי הטלוויזיה, שללו את הזכות של העצמאים להפגין בלי להרגיש מנוצלים בעת המצוקה הכי קשה של חייהם.
אני זוכר הפגנות אמיתיות, המבטאות כאב אמיתי של אנשים שבעצם הם האצולה האמיתית שלנו: מתנחלי רצועת עזה. הפגנות הכתומים. כשעמדתי, כעיתונאי מסקר ואוסף מידע, ברחבה שמעל כיכר רבין, וראיתי את המוני הכתומים האלה, הן נראו לי כמו הפגנות של מלאכים. אני זוכר שבייאושם לזכות בסיקור הם עלו על רעיון נוגע ללב: שרשרת אנושית של יד ביד מרצועת עזה ועד הכותל. 130 אלף איש יצרו שרשרת אנושית כתומה לאורך 90 קילומטרים. השרשרת החלה בגבול רצועת עזה, הראשונים בשרשרת היו סבא וסבתא, ובסופה, ליד הכותל, עמדה הנכדה שלהם. הלבבות הקשים של שואפי הגירוש לא נסדקו. הגירוש המשיך.
מדברים היום על דיקטטורה? בעת מחאת השטח נגד הגירוש החליטו בפרקליטות המדינה על "עליית מדרגה במאבק נגד מתנגדי ההתנתקות". במסגרת הצעדים החדשים, "ניתן יהיה לפנות לבית המשפט ולבקש להכריז על ילדים החוזרים ומפירים את החוק (= חוסמים כבישים) כעל 'ילדים נזקקים' בהתאם לחוק הנוער, ובהמשך להרחיק אותם מרשות הוריהם בטיעון שהילדים מופקרים". התקשורת התעלמה מסממני הדיקטטורה האלה, ואם הזכירה את המפגינים, המילים היו הקטנה, ביטול והשמצות.
כיום, מתרצים את ההתפרעויות בכך שהמתפרעים הם לוחמים ובונים בעלי זכויות רבות. שזה קרה בסערת הרגשות של ההפגנה. בלהט. אדם סביר לא מסוגל לשלוט ברגשותיו מול ביבי. לכן, כנראה, מפגינים ירקו בפניה של אישה עם שביס, למרות שהיא הייתה בין המפגינים והיא אשת שמאל. כשראו אותה לבד, אחרי ההפגנה, חשבו שהיא דתייה רגילה. אי אפשר היה לשלוט בלהט ובסערת הרגשות. הסירו את המסכות וירקו. ירקו רוק, ירקו וירוסים. ירקו את מה שהם באמת מרגישים. ישראלים, שאיבדו אמון במשטרה ובמערכת המשפט, שאיבדו אמון בתקשורת, מתחילים לאבד אמון גם בבעלי הזכויות, בלוחמים ובתורמים, בני הדורות המייסדים.