סיפורים על נפילת ירושלים בידי הלגיונות הרומאים, על חורבן בית שני ומעשי האכזריות של הרומאים וההרג ההמוני שביצעו ביהודים תושבי ירושלים, מתועדים ומונצחים לפרטי פרטים במדרש איכה ובדפי הגמרא, (בבלי, מסכת גיטין, נ'ו-נ'ח) והם מזעזעים. חכמי התלמוד, שהיו ידועים ברגישות ההיסטורית שלהם ובתחושת השליחות לתעד אירועים ולקחים לעתיד, לדורות, לא חסכו במלים קשות ובוטות ולא חיפשו ביטויים עקיפים או מרוככים בתיאוריהם את אכזריות הרומאים, תאוות ההרס שגילו בחילול, החרבת בית המקדש ושריפתו והלהיטות המטורפת שהניעה את הרצח ההמוני שביצעו ביהודי ירושלים.
הסיפורים הנוראיים לא מגיעים למעשי האכזריות, הטבח ביהודים ההרס של מאות קהילות שביצעו הנאצים. מדרש איכה מספר כי אספסינוס שלח לרומא ספינה ובה מאות יהודים לקלון. כלומר, לעבדות או לעבודות בזויות. אדולף אייכמן שלח מדי יום רכבות עמוסות בגברים, נשים ילדים וזקנים יהודים לא לקלון - אלא לתאי גזים באושוויץ. התלמוד מספר על נהרות דם ששטפו את רחובות ירושלים מגופות היהודים שנטבחו בחרבות של הלגיונרים הרומאים. אחרי תבוסת הנאצים נתגלו במחנות ריכוז גופותיהם של אלפי יהודים שגוועו ברעב ובעינויים. אין מספרים מדוייקים על מספר היהודים שנטבחו על ידי הרומאים עם נפילת ירושלים וחורבן הבית. המספר מותר להניח, לא הגיע לשישה מיליון. רחוק מזה.
לזכר נפילת ירושלים וחורבן בית המקדש קבעו חכמי התלמוד והונצחו בלוח היהודי ובסדר המנהגים, שלושה שבועות של מנהגי אבל, מיז' תמוז ועד לראש חודש אב. תשעה ימים, מראש חודש ועד לט' באב, שאסור לאכול בהם בשר, יום צום ואמירת קינות. לזכרם של שישה מיליון היהודים שניספו בשואה, אין מנהג, נוהג, ציווי או איסור שיביעו באופן דתי ורוחני את היקף, עוצמת ועומק הקטסטרופה שפגעה בעם היהודי בשנות השלטון והכיבוש של הנאצים. נקבע יום קדיש, שממדי ההקפדה עליו לא ברורים במקרה הטוב. אבל שום מנהג של אבלות, של צער. רבנים יחידים בישראל ובארה"ב חיברו קינות לזכר ששת המיליונים שנרצחו בשואה. אבל הן לא התקבלו בציבור החרדי והחסידי. יום צום לזכר יהודי מזרח אירופה שנכחדו, כולל למעלה ממיליון ילדים יהודים שנרצחו, לא עולה בכלל על הדעת.
רבנים ואישי דת שנשאלו על ההעדר של ביטויים דתיים לזכר השואה לעומת אלה שנקבעו, הונצחו, נשמרים ומתקיימים עד היום לקראת ט' באב וביומו, מסבירים שחורבן בית המקדש היה האירוע המכונן שהתחיל את הגלות, ולכן אירוע שהוא היסוד לצרות, למצוקות ולרדיפות שהעם היהודי סבל בשנות גלותו - כולל הרצחם של שישה מיליון הקדושים בשואה. האבל והצום של תשעה באב הם גם הביטוי הדתי לזכר השואה. אפשר להתווכח עם ההסבר הזה וקרוב לודאי שיש כאלה שמתווכחים.
הסבר אחר, שרבנים, פוסקי הלכה וגדולי תורה שחייו ופעלו בדורות האחרונים - סמכותם לא היתה מקובלת, לא מוסכמת, על כל חלקי הציבור החרדי ותוקפם ומעמדם לא היו מאושרים ורווחים ללא ערעור באופן מלוכד בקרב יהודים שומרי מצוות. הם לא היו במעמד לקבוע יום צום או אפילו דיני אבלות. אבל יש לרבנים, לפוסקי הלכה ולגדולי תורה היום תפקיד, יותר מדוייק – אתגר להתמודד איתו.
הגמרא במסכת יומא דף ט' שואלת, קובלת וזועקת: "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם". להלחם נגד שנאת חינם, לא צריכים להיות דווקא מקובלים ומוסכמים על הכל.