לא נולדתי כשצביקה פיק הופיע בדרייב־אין, והייתי יחסית תינוקת כשהקרינו בחניון הענק מעבר למרכז הירידים בתל אביב את "ספר הג'ונגל" בפעם הראשונה. את מוגלי וחבריו זכיתי לראות בקולנוע "רינה" בחולון. להורים שלי לא היה רכב, ולכל ההקרנות בחולון הלכנו ברגל, ולאלה שבתל אביב הגענו באוטובוס. קולנוע "חן", קולנוע "הוד", קולנוע "לימור", קולנוע "גת", קולנוע "דקל" וקולנוע "טיילת" - בכולם הייתי עד גיל 13.
כל מתנשאי הדרייב־אין היו מגיעים ברכבים בעלי תיבת הילוכים מצ'וקמקת כדי לצפות בסרט. כשהייתי ילדה קינאתי בהם, אף על פי שלא הכרתי אף אחד שהיה שם. זה נראה לי משהו גדול מהחיים, אמריקה שלא הייתי בה, פופקורן ענק וגג נפתח. ג'ון טרבולטה וגריז. ג'ינס ליווי'ס ובחורות בלונדיניות שיכולות ללבוש חולצה לבנה בלי להתלכלך.
באמצע שנות ה־80 הפכו את הדרייב־אין למתחם דייטינג היסטרי. סרטי פורנו הוקרנו בלילה, ומאות נערות איבדו את בתוליהן בתוך הרכב של ההורים של החבר. האגדה האורבנית מספרת שאם היו מביטים ממקום גבוה, היה אפשר לראות עשרות רכבים נעים באטיות קדימה ואחורה. כידוע, אגדות אורבניות גם מספרות על סיפורי אהבה ממבט ראשון, שמסתיימים באושר ועושר. אני מניחה שלמי שהיה זמן לבחון את תנודתם האטית הבלתי מתחשבת של הרכבים, כנראה לא היה שם סקס ובטח שלא אהבה.
באותה תקופה בדיוק ובהקשר שונה לחלוטין, אבא שלי לקח אותי להקרנה של "הכחול הגדול" בקולנוע "לימור" בלונדון מיניסטור בתל אביב. 1988, אני בת 11 ומאז אני הכי אוהבת ים. כן, זה לחלוטין סרט על ים. במשך שנים היה בינינו ויכוח בשאלה האם הסרט הוקרן בקולנוע "לימור" או בקולנוע "הוד". ויכוח שמעיד שהיה לי די והותר קולנוע בחיים ולא היה חסר לי דבר, אבל הסקרנות לדרייב־אין תמיד הייתה שם.
כשהיינו נוסעים בפסח לדודה שלי שגרה ברמת השרון, אבא שלי היה מצביע מעבר לחלון ואומר לי: פה זה הדרייב־אין. אם היינו חוזרים מאוד מאוחר, לפעמים היו מרצדות סצינות מין מעבר לכביש, שגרמו לנהגים להאט את התנועה. לא ממש ידעתי מה זה פורנו אז, אבל ידעתי שאני רואה משהו שעלול לגרום להתנגשות חזיתית.
בגיל 18 התנפצו לי כל האשליות. הבנתי שאין דבר כזה רומנטיקה והדרייב־אין הוא בסך הכל חניון עמוס באנשים, שמקרין סרטים גרועים עם סאונד בלתי אפשרי, ואי אפשר לרוץ לשירותים בלי לחשוש מתן מצוי שיקפוץ עלייך או מצהבת מסוג B. חלום חיי היה לאבד את בתוליי בדרייב־אין עם החבר שלי דאז, אז נסענו ביום הולדתי ה־18, שחל בדיוק שבועיים אחרי בחינת הבגרות האחרונה. אבל הוא היה נהג חדש וגם כל כך אידיוט, שלא רק שזה לא הלך, אלא שמאז הקפדתי להתרחק מהמקום עם או בלי בחורים.
קצת לפני שהתחיל המילניום ונכנסנו לעידן חדש ששינה את חיינו לעד, עידן ההורדות הפיראטיות והאימיול, הסרטים בדיסק און קי והפורומים ששינו את סצינת הדייטינג וגרמו לאנשים להפסיק לרצות לצאת מהבית - נסגר הדרייב־אין. המסך ירד ונבזז, החניון נשאר חורבה, והמקום התעורר לתחייה רק לפני כמה שנים, כשעיריית תל אביב בנתה לצדו את אצטדיון הבית של אוהדי הפועל בכדורסל. כאוהדת שרופה הייתי בפתיחה הרשמית. סיפרתי לחבר שהצטרף אליי את כל קורות הדרייב־אין שלי, והוא רק נאנח שכבר אין לו את כל הבחורות שהיו לו אז בתחילת שנות ה־80.
ואז הגיעה הקורונה. דרייב־אין הפך להיות המקום הזה שבו עורכים בדיקות לגילוי הנגיף. ועכשיו שר התרבות הנכנס חילי טרופר הצהיר שזו האופציה היחידה להחזיר את ההופעות החיות לחיינו. קצת כמו בסבנטיז, רק בקפסולה. בלי רוחות של שלום עולמי, עידן הדלי ואהבה חופשית וסרטים כמו "שיגעון המוזיקה" שאפיינו את התקופה, אלא עם ריחוק חברתי, מסיכות ויציאה לשירותים רק באישור מאבטחים ובפורום משפחתי.
יכול להיות שאנחנו קרובים שוב לתקופה שבה מכוניות יתנדנדו קדימה ואחורה, אולי לא מהטעמים הקלאסיים אלא רק משום שיישבו שם אנשים שנחנקו יותר מדי חודשים בבית, שצמאים לקצת אוויר, קצת חברה, קצת ריקודים וקצת חיים במדינה שאי אפשר לנשום בה יותר ואי אפשר לסמוך עליה שתהיה שם בעת צרה.
אז אם אי אפשר יותר להזיע בפארק עם בירה זולה וסאונד מחורבן של להקת רוק, לפחות נעשה את זה ברכב. זו ללא ספק אופציה הרבה יותר טובה מלהישאר בבית ולהיתקע מול החדשות.