על מה כל העלבון? מעטות ההזדמנויות שנותנת לך ההיסטוריה לקנות את עולמך במעשה פשוט אחד; ללא עלות, ללא נזק, ללא סיכון כלשהו. ראש עיריית תל אביב רון חולדאי זיהה את ההזדמנות הזו אתמול והחליט להאיר את בית עיריית תל אביב בצבעי הדגל הלבנוני. מחווה אנושית פשוטה, בסיסית, אל מול מראות הזוועה מהתופת בביירות. חצי דקה אחר כך פרץ, כצפוי, מחול החרבות והגעוואלד בימין האטום והמפוחד. אוי ואבוי. איזו השפלה לאומית. מה עם זקיפות הקומה? איפה הכבוד שלנו?
את האות נתן, כמובן, מפעיל הביובית מבלפור, שצייץ ש"הנפת דגל מדינת אויב זו עבירה פלילית". הצייצן הבטלן הנ"ל חי בבית שבו מתגוררת מי שכבר הורשעה בעבירה פלילית ומי שזה עתה הואשם בשלוש עבירות פליליות חמורות, אז הוא כנראה מבין בתחום. ספוילר: מעשהו של חולדאי אינו מהווה עבירה כלשהי. עמודת התועלת שהוא מניב לישראל עמוסה בכל טוב. עמודת הנזק ריקה ושוממת. כנראה שאם זה כל כך נכון, הימין צריך להסתער על זה עם קלשונים. חוק טבע שכזה.
חברי עמית סגל צייץ בסרקזם: "השלום יבוא כשכיכר העיר בביירות תואר בצבעי דגל ישראל". חברי, העתונאי עופר חדד, טען ש"להאיר מבנה רשמי בצבעי הדגל של אותה מדינת אוייב ששיגרה טילים אל לב לבה של המדינה כדי להרוג אזרחים חפים מפשע, זו כבר איוולת מוסרית וערכית ברמות הגבוהות". שותפי, ינון מגל, צייץ בתשובה לציוץ של סתיו שפיר, ש"אם העם בישראל היה מקבל את יוזמתי ומקים ממשלה עם בל"ד, אכן היה יותר סיכוי להתחבר לממשלת לבנון שאותה מוביל החיזבאללה".
בעוד אלה מדברים, הציע ראש הממשלה נתניהו עזרה הומניטרית ללבנון מעל דוכן הכנסת, והוסיף שהוא מציע עזרה כזו גם לאיראן, כשהיא סופגת אסונות טבע, כי "אין לנו ריב עם העם הלבנוני או עם העם האיראני, אלא עם ממשלותיהם". אין ספק, בנימין נתניהו חכם בהרבה מסך חסידיו. אמירתו מדויקת. זה קורה לו מדי פעם, כשהוא שוכח לרגע את מטרתו העיקרית (להמשיך להרוס את מוסדות המדינה כדי להימלט מאימת הדין).
בואו נעשה סדר: עופר חדד יקירי, לבנון מעולם לא שיגרה טילים ללבה של ישראל. חיזבאללה עשה את זה. ב־2006 הוא אפילו לא היה בממשלה. מאז, הכביד חיזבאללה את עולו על העם הלבנוני עוד יותר. כיום, לבנון היא מדינה שנחטפה על ידי חיזבאללה. תשאל את נתניהו. מי שפלש ללבנון כדי להשכין בה "סדר חדש", גרם להרס נוראי, איבד מאות חיילים והקים את חיזבאללה, זה אנחנו.
בחשבון הפתוח בין שתי המדינות (בניכוי חיזבאללה), אנחנו בחובה. מה שקרה בביירות שלשום העניק לנו הזדמנות בלתי חוזרת להדגים לעם הלבנוני, בחינם, את הנזק הנורא שממיט עליו נסראללה. הארת בניין העירייה בדגל הלבנוני לא פגעה בכבודנו. להפך. היא בנתה את כבודנו. היא חידדה את ההבדל בינינו לבינם. היא סימנה אותנו כבני אנוש, בלי שנאלצנו להתפשר על כלום.
יש רגעים שבהם כל מה שנדרש מבן אדם, זה להיות בן אדם. האירוע בביירות הוא אחד הרגעים האלה. הצעת העזרה ההומניטרית שלנו, נכונה ואנושית, נתקלה באדישות. לא רק מצד לבנון. גם מצד התקשורת העולמית. הדגל בכיכר רבין, לעומת זאת, הפך ללהיט ויראלי. צריך להיות אטום ומפוחד במיוחד כדי לא להבין את זה. אנחנו לא פראיירים. אנחנו פשוט בני אדם.
עמית סגל, ידידי: אני מסכים איתך. השלום יכון ביום שבו יאיר דגל ישראל את כיכר העיר בביירות. אני מסכים איתך בעוד הנחה: היום הזה רחוק מאוד. עם זאת, אם הוא יקרה אי פעם, בעוד חמישים, מאה או מאה וחמישים שנה, נוכל לסמן את הרגע של אתמול כאחד הצעדים הקטנים והמהוססים לכיוון הזה.
ועכשיו ברצינות: העולם הערבי עובר שינוי דרמטי. מהפכת המידע והעידן הסלולרי מקרבים את כולם לכולם. אלה לא דיבורים בעלמא. כל מי שמשייט ברשתות החברתיות של העולם הערבי, כל מי שעוקב אחרי מה שקורה ברמאללה, בתוניס, בריאד, בדוחא, בדובאי ובעוד מקומות רבים, מבין שהצעירים הערבים חושבים אחרת. די נמאס להם מהז'רגון הישן. הם מיצו. הם רוצים סלולרי חדש, דור 5, מותגים, חיים טובים. אי אפשר לנתק אותם ממה שקורה.
גם הם ראו את הדגל הלבנוני בתל אביב. חלק מהם שאלו את עצמם מה קורה כאן. חלק מהם ניסו להתעניין. יותר מזה, עמית סגל, אנחנו לא צריכים. בעיקר כשמדובר במעשה שאין לו מחיר, אין לו עלות, אין בו סיכון כלשהו. להפך. כמה חבל שהימין הישראלי כל כך מפוחד, כל כך חסר ביטחון עצמי, כל כך ממוקד בכבודו הרמוס ובזקיפותו האינסופית, עד כי הוא לא מסוגל לזהות מדי פעם גם את ההזדמנויות, ולא רק את הסיכונים.