1. גם ישראל, גם חיזבאללה ואפילו האיראנים מיהרו להודיע שהפיצוץ העז שהחריב אזור שלם בביירות לא נבע מפעולה צבאית. עבור ישראל ההבהרה המהירה הייתה חשובה במיוחד נוכח העובדה שנתניהו הציג זה מכבר, מעל במות רבות, מפות ותצלומים של מתקנים באזור הנמל לאחסון חומרי נפץ, טילים והשבחתם. לחיזבאללה חשובה ההבהרה מחשש שהארגון, שממילא ממיט שואה על לבנון, ייתפס על ידי הלבנונים כאחראי לאסון. ולאיראנים חשובה ההבהרה כפטרונים של חיזבאללה, כמי שעומדים מאחורי השתלטות ארגון הטרור על לבנון ומאחורי פרויקט דיוק הטילים שלו.
ביירות, שכונתה בעבר "פריז של המזרח התיכון" ושאמא שלי תבדל"א עדיין מפליאה לתאר באוזניי את זיכרונותיה מהשנים שבהן שהתה בה עם סבתא ז"ל ואחותה בדרך מדמשק לישראל, הפכה בשנים האחרונות ליעד מבוצר של חיזבאללה, עיר תחתית של טרור עם נמל ושדה תעופה ומחסנים בשירות איראן והארגון. במהלך הימים הקרובים יתבררו פרטים נוספים על נסיבות הפיצוץ ועל תכולת הבונקרים ושטחי האחסון. ועם פרסום הפרטים יעלה מפלס השנאה והניכור בין תושבי העיר והמדינה האומללה הזו לבין חיזבאללה, ראשיו ופטרוניו. וזו תוכל להיות שעתה היפה והטובה של ישראל.
2. טוב עשו שר הביטחון גנץ ושר החוץ אשכנזי כשמיהרו להציע ללבנון סיוע הומניטרי (גם נתניהו הצטרף מאוחר יותר). יש הרבה מאוד היגיון אסטרטגי בהפרדה בין תושבי ביירות התמימים והמסכנים ברובם לבין ארגון הטרור שהשתלט על מדינתם. ישראל הגישה סיוע הומניטרי, רפואי ואחר לתושבי סוריה בגולן בעת מלחמת האזרחים, ועשתה זאת בעבר גם באמצעות הגדר הטובה בלבנון. ב־99' היא הייתה גם הראשונה שסייעה לטורקיה ברעש האדמה ליד איסטנבול שפקד אותה, ומסוקי כיבוי של חיל האוויר הישראלי כיבו שריפת ענק שפרצה בתעשייה הצבאית הטורקית לפני מספר שנים.
סביר כי ממשלת לבנון, שנשלטת ברובה על ידי חיזבאללה, תדחה ותבוז להצעת הסיוע, אך לא כך התושבים. ההצעה היא התקיפה החזקה והאפקטיבית ביותר שניתן לבצע נגד חיזבאללה והאיראנים בלבנון. היא תביך את הארגון וראשיו ותביא לישראל תשבחות בלבנון, ברחבי העולם הערבי ובכלל. וחוץ מזה, אנחנו יהודים וישראלים.
לכן כאבתי מאוד לקרוא את הדברים הנבזיים שכתב בפייסבוק ח"כ לשעבר משה פייגלין: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וביום הכיפורים ולכבוד חג האהבה קיבלנו מופע פירוטכניקה מרהיב בנמל ביירות". כך כתב "היהודי" הזה. וכך השבתי לו: "מבחינתי מר פייגלין, עם אמירות כאלה אתה לא שייך לעם היהודי למרות שאתה חובש כיפה, עטור בזקן הדור, מתפלל שלוש פעמים ביום לשלום ולמרות שאתה אמור להיות אמון על תורת משה וישראל 'בנפול אויבך בל תעלוז'. תושבי לבנון המסכנים אינם האויבים שלי, ובטח שלא ביום אסון לאומי שכזה. תתבייש לך!".
3. צריך לדאוגוסט. בהחלט צריך. יתרת חודש אוגוסט טומנת בחובה סכנה גדולה לישראל ולאזרחיה. לא הקורונה ולא הכלכלה וגם לא חיזבאללה, אלא החתירה של נתניהו לשים שוב את עצמו לפני הכל ולגרור את ישראל לבחירות, שאולי יסייעו בידו להימלט מאימת הדין באמצעות תעלול כזה או אחר.
הוא עצמו כבר בתוך קמפיין בחירות, לוחץ על שותפיו להבטיח תמיכתם (בינתיים לא נענה), ובימים הקרובים ינסה לפרק את הממשלה. לא מאהבת ישראל אלא מאימת הפרידה מבלפור ומאימת הדין. הוא עושה זאת תוך שהוא מבקש להפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני שעליו חתם לפני חודשיים, תוך רצון לבטל את דרישתו החזקה לתקציב דו־שנתי בנימוק אווילי ש"השתנו הנסיבות", ותוך שהוא פועל נגד כל היגיון ונגד דעתם המקצועית של ראשי המשק והכלכלה, בנק ישראל ועוד.
כבר שנים שנתניהו מתקשה להיות נאמן לשבועתו בכנסת וכחבר בממשלה ולפעול למען ישראל ואזרחיה. הוא פועל למען עצמו ולמען הישרדותו, והוא עושה זאת מהמקפצה ובלי להתבלבל או להתבייש. כמו מנהיגים רבים במזרח התיכון, גם נתניהו יהיה כנראה האחרון שיבין שאין לו עוד מרפסת לנאום ממנה להמון. הוא מתקשה לזהות את היקפי המחאה ואת הרכבה הפוליטי והדמוגרפי, ושאלמלא הקורונה היא הייתה מאסיבית יותר. הוא מתקשה לזהות את הסדקים במנהיגותו בתוך הליכוד, הוא לא מצליח לעקוב אחר אנשים כמו חיים ביבס, גדעון סער, דוד ביטן ורבים נוספים, כמו גם אחר עמדתם של ראשי הסיעות החרדיות. כעת הוא מנסה "לשחד" אותם בכספים יהודיים כדי שיסכימו לבחירות, ומציג לציבור מציאות שבה תקציב חד־שנתי לארבעה חודשים משמעותו ים של כסף לציבור, ואילו תקציב לשנה וחצי הוא גזירה לאבטלה והרס הכלכלה, משל כולנו מטומטמים.
הכרעת העניין תלויה ביכולתם של ראשי כחול לבן שלא למצמץ, לא לוותר ולא להתפשר. לכל היותר ייפלו על חרבם.
4. 15 שנה להתנתקות מגוש קטיף, הנה זיכרון אישי כואב שבחרתי לשתף בו.
היינו שם לבד. רק שנינו: אני - מפקד גלי צה״ל, ומתן שוורץ - הנהג שלי. עמדנו דומם בשעת אחר צהריים ומסביבנו הריסות הבתים. בבוקר קרסו האחרונים שבהם אל תוך המדשאות הירוקות והפרחים הצבעוניים. בגני טל, יישוב שאתמול עוד חי ונשם, לא נותר איש. כל הבתים מלבד בית הכנסת נהרסו על ידי בולדוזרים של משרד הביטחון. עמדנו שם בהלם נוראי.
יומיים קודם היינו שם. בעל הבית שממול בית הכנסת ההומה, שממנו בקעו זעקות שבר, הזמין אותי לכוס קפה. ישבנו על המדשאה מתחת לעץ שהטיל צל נעים. הבן כיסח את הדשא, ומתוך הבית הבטיחה אם המשפחה שמיד יוצא השטרודל מהתנור. מופתע מההכחשה ומהשגרה הנמשכת, שאלתי את בעל הבית: ״מה הולך פה, איש יקר? אינך יודע מה קורה מחר?״, והוא בחיוך גדול השיב לי ״לא יקרה כלום. אנחנו אנשים מאמינים. אי אפשר להוציא אותנו מפה״. התבוננתי בו ועצרתי את הדמעות.
והנה יומיים אחר כך אנחנו שוב פה לבד. הנהג ואני וכל הבתים שוכבים הרוסים, והבית ״שלנו״ מול בית הכנסת מונח אף הוא על הדשא הירוק והמכוסח לתלפיות. ואני מכונס בתוך עצמי, משחזר את האופטימיות והעוצמה האמונית שפגשתי פה שלשום ולא מאמין למראה עיניי. השקט במה שהיה עד אתמול יישוב הומה בגברים, נשים וטף, בבית כנסת מפוצץ ובחיילים שממתינים להוראות - הפך לבית קברות לחלומות ולמעשה ציוני וחלוצי, שגם אם נולד בחוסר שיקול דעת פוליטי, עדיין נותר בעיניי כזה. דור שלישי של חלוצים מלח הארץ, עם סנדלים תנ"כיים ועגבניות השרי הכי טעימות בעולם.
ואז, בתוך השקט המקפיא והנורא, בקעה לפתע בת קול מוזרה שלקח לי דקה ארוכה לזהות את מקורה. היו אלה מחשבי מערכות ההשקיה האוטומטיות שנתנו את הפקודה היומית לממטרות לבצע את מלאכתן. מישהו שכח לעדכן אותן בחדשות הקשות, ובעובדה שאין עוד מה להשקות. הן התרוממו לפקודת המחשב ומול עיניי הנדהמות, שכבר התקשו לעצור את הדמעות, החלו להמטיר מים טובים על הריסות טריות של חדרי ילדים, על פרגולות שנחרבו ועל מדשאות שיחים ופרחים שביקשו חיים בחצר המוות הזו. לא עמדתי בזה ופרצתי בבכי. גם מתן הזיל דמעה.
שנינו חברי קיבוצים של השומר הצעיר, שכנראה ספגו קצת מערכי ההתיישבות והקשר לבית ולאדמה. לא היה לנו ממי להתבייש. רק מהבתים המתים ומהמדשאות שמנסות לחיות. ביקשתי לשתף את מאזיני גלי צה"ל בתחושותיי ושידרתי בגרון חנוק ובעין דומעת ליומן הערב.
ביציאה, החייל שפתח לנו את השער שאל אותי: "המפקד, הכל בסדר?".
״ככה ככה״, עניתי, ועזבתי את המקום המיוחד והמוריק הזה עם האנשים המיוחדים, שהתנחל אצלי בלב ויישאר בזיכרוני לעד.
שבת שלום.