זה לא סיפור עצוב, ומה כבר יכול להיות עצוב באהבה? הרי גם בחושך הכי גדול שלעתים היא מביאה איתה זוהרה אינו דועך. לא פעם יצא לי לשבת לארוחה או למפגש כלשהו עם זוגות שנמצאים תקופה ארוכה ביחד, מחצית חייהם או למעלה מזה, וכשהם נוקבים במספר השנים שבו הם חולקים חוויות משותפות, בית ומשפחה, אני תמיד זוקפת את גבותיי ומשתמשת באותה הבדיחה הנדושה, “לי כבר בדייט השלישי נגמרים נושאי השיחה, על מה אתם מדברים כל הזמן הזה?". רובם מחייכים, לפעמים צוחקים באי־נעימות, וישנם המפרטים, שמגלים לי שכשבאים הילדים לעולם, כשיש קריירות, וכשהמשפחה שהביא איתו כל צד הופכת לאחת, לא חסרים נושאי שיחה.
כשמדבר האיש, אני מסתכלת על האישה שאיתו, מנסה לבדוק אם למרות השנים שחלפו, העליות, המורדות, המחמאות והעלבונות, יש בה עוד שמץ של הערכה, אהבה וניצוץ כלשהו כלפיו. אם הוא מדבר והיא מביטה בו ומחייכת, נותנת לו לסיים את שרצה להגיד ולעתים אף מחזקת את דבריו, ברור לי שהבסיס מצוין ואותו הדבר להפך, האם הוא צוחק מבדיחותיה? האם הוא מחמיא על האמא שהיא? האם רק אותה הוא רואה מסביב לשולחן? לשמחתי, רוב הזמן האהבה בין השניים בהחלט ניכרת, או שאולי זיכרוני סלקטיבי ודווקא אותם אני בוחרת לקחת איתי.
יש אהבות בוגרות, חוצות יבשות, ימים ושנים, עוצמתיות כל כך, עד שנדמה כי עליהן כתב שלמה המלך “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה".
לפני שבע שנים, כשהייתי רק בת 23 וקיבלתי את תוכנית הרדיו שלי ב־103FM, מבלי שערכו לי כל אודישן לפני כן, אלא נתנו לי מיקרופון ואמרו לי “ספרי סיפורים והשמיעי שירים יפים", קצת רעדתי. ידעתי שאני יכולה לזה, מילים מעולם לא היו הבעיה שלי, גם לא העושר המוזיקלי, הכנתי תוכנית מבעוד מועד וצעדתי זקופת קומה אל התחנה, אבל ברגע שפתחתי את הדלת וראיתי אל מולי את נתן זהבי, בן כספית, רון קופמן, רבקה מיכאלי ועוד רבים שהכרתי רק דרך המסך או העיתון - התהפכה לי הבטן, מה לי ולהם? אלו כמה ליגות מעליי.
החזקתי ביתר חוזקה את דפי התוכנית שבידיי ופתאום אבד לי כל הביטחון העצמי שחשבתי שיש לי. מנהל התוכניות ביקש מכולם להיכנס למטבחון, כי בעל התחנה רוצה לשאת כמה מילים לכבוד החג המתקרב. אני זוכרת שנכנסתי בחשש ונעמדתי דווקא ליד דידי הררי. הוא אחז כוס יין בידו וחייך. אולי זה מה שגרם לי לבחור לעמוד דווקא לצדו, ככה זכרתי אותו מילדותי, עוד כשאבי עלה פעם לאחד משידוריו וזכה באופני ילדים שניתנו לאחותי הקטנה. דידי הררי, שני שעונים על היד וחיוך אחד על השפתיים.
“למה את לחוצה? תחייכי, ילדה יפה", הוא הסתכל עליי ונתן לי את כוס היין שלו, “אל תדאגי, עוד לא שתיתי מזה", אמר. “אני מרסל, אני חדשה פה", לחשתי, מפחדת לקבל אליי משלחת ענקית של מבטים, “אני יודע! קראתי את ההספד שכתבת לאסי דיין, אני מאוד אוהב את הכתיבה שלך", אמר ובבלי דעת העלה לי את הביטחון כמה מונים. מאז נשבתי בקסמיו, בכל פעם שהגעתי לתחנה חיבקתי אותו מיוזמתי, לא פעם הקריא מסיפוריי בתוכניתו, גם אם לא תאמו את הלך הרוח של התוכנית, וכשבאתי בברית הנישואים, צחק שעות על השם של גור, בן זוגי, ולבסוף בירך אותנו בברכה מרגשת.
אני זוכרת את הפעם ההיא שבה ראיתי שנפלו פניו, כמו מישהו עבר בין כבלי החשמל של תחנת הרדיו וניתק את כל התאורה. החדר שבו ישבו הוא, מפיקיו ושותפיו לתוכנית הפך שקט, ואף בדיחה לא נשמעה משם. כשיצאה אחת המפיקות, שאלתי אותה מה קרה, למה השקט הזה. “לא שמעת? תקראי", הגישה לי כתבה מאחד מאתרי האינטרנט. נכתב שם על מירית, אשתו, אהובתו של דידי, ועל מחלת הסרטן שפלשה אל גופה. זו לא הייתה כתבת רחמים, למעשה היא אחת מהכתבות שהיו הכי הרבה משפטים מעצימים שקראתי בחיי, וכל אלו מפיה של מירית. “כנסי אליו, הוא בחדר", אמרה המפיקה כשסיימתי לקרוא. עמדתי דקה מאחורי הדלת, זה היה גדול עליי בכמה מידות, ובכל זאת, לקחתי כמה נשימות ונכנסתי. “דידי", אמרתי, והוא הביט בי, עיניו היו נפוחות, פניו הוסיפו עליהן כמה שנים טובות, ומסביבנו כולם בוהים בנו. “אני מתנצלת על ההפרעה, אבל אני רגילה שאתה מחבק אותי".
“אבל יש מי טו עכשיו, מרסל, זה מסוכן", הוא הסתכל וחייך בחצי חיוך. נתתי לו חיוך מלא. גם אז דאג לשמח, וכשכולם סביב פרצו בצחוק חצי חושש, יצאתי מהחדר בהרגשה מוזרה. באותו הלילה נכנסתי לאינסטגרם של מירית. בין שלל תמונותיה של האישה היפה, הספורטיבית והמאושרת, היה סרטון אחד שבו היא נראית משיטה את הקיאק שלה במהירות שגרמה לי להתעייף. נראה היה כי פוסידון מכבד אותה, את עוצמתה ואת משוטיה עד כדי כך שדאג להרחיק את כל שאר הספינות והסירות מנתיבה ולתת לה את הדרור לחתוך את ימו לשניים. התגובה הראשונה שהופיעה לי הייתה של דידי. הוא כתב לה “מי אלופה שלי, מי??", ושלח לה עוד אימוג'י של לב. המשכתי לשוטט בין התמונות, היו שם תמונות עם נכדיה, ילדותיה וכל כך הרבה ים, לא היה צריך לחשוב הרבה כדי לנחש מהם הדברים שהכי חשובים לאישה הזו בחיים.
ואז הופיעה התמונה, שבה היא שוכבת בתאורה מעומעמת על מיטת בית החולים ובאנגלית כתבה “מוכנה למלחמה של חיי". ידעתי שמעכשיו, ככל שאגלול כלפי מעלה התמונות ישתנו. והן באמת השתנו. שערה נשר לאט־לאט, התמונות מבית החולים הפכו תדירות יותר, והים נעלם בינתיים, הופקד למשמרת בידי מתרחצים אחרים, עד תשוב הלוחמת אל חיקו. מירית לרגע לא ביקשה רחמים, אפילו צחקה על המחלה, העלתה תמונות עם משפחתה, עם הבית ששכר לה דידי אל מול הים, כדי שתוכל לקום כל בוקר מולו, וגם כשהקיאה דם וכמעט ואיבדה את הכרתה, ציטטה את המשפט שאמר לה אהובה טרם הגיעו אל בית החולים: “זה לא הזמן, מירית, יש עוד הרבה מה לעשות", אמר ואסף אותה בידיו ישר אל האמבולנס, לקבל טיפול. שם, באמבולנס, אחז בידה ולחש לה מילים שאף מחלה לא תצליח לקחת.
את הפוסט ההוא חתמה בכך שהיא עצובה על חייה הקצרים ומהצד השני מאושרת על כל הטוב שהיה בהם. הסופרת רייצ'ל ראסל כתבה פעם את אחד ממשפטי האהבה הכי יפים שאני מכירה “קחי אותי, אמא אדמה, אהבתי ונאהבתי". תמיד פחדתי לגעת במשפט הזה, הוא נראה לי ותרני, מלא בתבוסה ומי רווה רק מאהבה? אבל בפוסט האחרון שלה, בתוכנית הרדיו שהקדיש לה, שבה בחר באהובתו כאשת יום האישה הבינלאומית שלו, ובה דיבר איתה שיחה מרטיטה של לב אל לב, בלי פחד ומורא ממלאך המוות שבכל פעם מתעקש לצעוד עוד צעד לכיוונם, בימים שבילו שם, בדירה הקטנה אל מול הים, בסופ"ש שלקחו להם במקום היפה בצפון ובערבי השישי עם נכדיהם ובנותיהם, הבנתי את המשפט הזה.
מה צריך אדם יותר מאהבה? הרי היא הסיבה היחידה שמצדיקה את נשימותינו, את מלחמותינו, את כאבנו ואת אושרנו. עוד יאיר לך הירח, מירית, והים יחכה כמפה כחולה ומגוהצת, ותעלי על הקיאק שמושבו עוד חם מגופך היפה, ותשוטי לאן שתבחרי, ובכל מקום שאליו תגיעי תמצאי מישהו שיאהב אותך, כי ברוכה את, ויעידו על כך פניו של אהובך, שבכל פעם שאת מדברת, מביט עלייך וזוהרות עיניו ככוכב הצפון מעל ים החיים הגדול של שניכם.