1. גרף אחד שהופיע השבוע בדוח היציבות הפיננסית של בנק ישראל העלה את חמתם של אנשי האוצר. מדובר בגרף שמשווה נתונים של תוכניות סיוע של מדינות שונות והצביע, לכאורה, כי ישראל מתחת לממוצע. האוצר מיהר להוציא הודעה מאוד לעגנית בזו הלשון, תוך צירוף גרפים עדכניים: "משרד האוצר מבהיר שהיקף הסיוע של מדינת ישראל גבוה מהיקף הסיוע הממוצע של מדינות ה־OECD. אנו משוכנעים כי בעבודה משותפת ניתן יהיה להימנע מטעויות כאלה בעתיד".
במקרה הזה האוצר בהחלט צודק. לבנק ישראל יש מחלקת מחקר שלמה, ואפשר לצפות ממחלקת מחקר משופעת בחוקרים שלא ייקחו גרף לא עדכני של גולדמן זקס וישבצו אותו בסקירה פרי עטם. אפשר לצפות מהם שיעשו את העבודה הזו בעצמם - יעברו מדינה מדינה, יאספו נתונים על כל תוכניות הסיוע שלהן, ואז יעשו את ההשוואות הנכונות. לשבת במגדל השן של בנק ישראל ולשלוף גרף של בית השקעות פרטי - זה לא רציני. זו חפיפניקיות.
הצצתי השבוע על הדוח הכספי של בנק ישראל. לבנק התחייבות אקטוארית של קרוב ל־7 מיליארד שקל בגין פנסיה תקציבית (גמלאים ועובדים לפני 2002 - אז הופסקה הפנסיה התקציבית בסקטור הציבורי). זה העול הענק שאנחנו נצטרך לממן לטובת עובדי וגמלאי בנק ישראל בעשרות השנים הבאות. כך שלא רק שהייתי מצפה ליותר רצינות במחקרים - הייתי מצפה גם למחקר על קיצוץ בפנסיות התקציביות בסקטור הציבורי, בין היתר בבנק ישראל, כדרך מצוינת לסגור את הגירעון שעליו מדבר הבנק בדוח שלו - בסביבות 12%־13% בסוף השנה.
2. בנק ישראל חוזה באותו דוח כי שיעור האבטלה יעמוד בסוף השנה על 9%. אז כיצד שירות התעסוקה מדווח מדי יום על שיעורי אבטלה של יותר מ־21%? אז ככה: שיעורי האבטלה בישראל, שרק הלמ"ס מודדת אותם על פי קריטריונים בינלאומיים, נמצאים עתה סביב 11%־12% בפרשנות מרחיבה. אינני מצליח להבין מה גורם לשירות התעסוקה לפרסם נתונים יומיים שאיש לא הסמיך אותם לפרסם, ועוד נתונים שגויים, שמציירים לציבור תמונה מעוותת.
זאת ואף זאת, שירות התעסוקה מפרסם מדי יום את מספר העובדים שחזרו לעבודתם מול דורשי עבודה חדשים. בחודש האחרון, עקב הגל השני, מספר החוזרים לעבודתם היה נמוך ביחס לדורשי העבודה החדשים. בדיווחים של ימי ב'־ד' התהפכה המגמה: הרבה יותר עובדים חזרו מאשר דורשי עבודה.
המגמה הזו כנראה הטריחה את מנסחי ההודעות לפרסם הערה: "ככל הנראה, פנייה יזומה של שירות התעסוקה לציבור דורשי העבודה בבקשה לעדכון מצבו, הובילה לנתון יומי שונה מזה שנרשם בשבועות האחרונים". מה בעצם אומר שירות התעסוקה? שדורשי העבודה כנראה מבלפים או משתהים בדיווחים כשהם חוזרים לעבודה, כך שהנתונים שהוא מפרסם מעוותים ולא מייצגים את המציאות לאשורה.
משירות התעסוקה נמסר: "על פי חוק שירות התעסוקה חלה חובה על השירות לרכז ולפרסם ידיעות על אודות המגמות בשוק העבודה. המידע נשען על דיווחי הציבור, הן במסגרת הנרשמים החדשים שיצאו ממעגל העבודה והן אלה שחוזרים למעגל העבודה. הדיווח על חזרה לעבודה הוא תהליך סדור ופשוט לביצוע באתר שירות התעסוקה, וניתנו לציבור מספר תזכורות במסרונים ובפרסומים אחרים, על מנת למנוע הצטברות חובות מול הביטוח הלאומי לאנשים שחזרו לעבוד אך טרם דיווחו על חזרתם ועודם מקבלים דמי אבטלה. גם בימים האחרונים, כמו במקרים קודמים, ראינו שלאחר מתן התזכורות, בא גל נקודתי של דיווחים של דורשי עבודה שהתעכבו בדיווחם. יש לציין שבשבועות האחרונים אנו רואים מגמה ברורה וקבועה של גידול במספר דורשי העבודה החדשים, ועל כן היה חשוב לנו לסייג את התהפכות המגמה, שהראתה באופן נקודתי תנועה אחרת שנבעה משליחת המסרונים. נמשיך לעדכן ולדווח את שעינינו רואות, גם אם לא קל להיווכח בחומרת המצב".
אני חושב שזו תגובה מיתממת ואף מחוצפת. שירות התעסוקה לא אמור לחוות דעה אם המצב חמור או לא, אלא לדווח נתוני אמת. למרבה הצער, הוא לא עושה כך.
3. כולם מדברים עכשיו על תוכניות הסיוע, קמצניות או נדיבות, אבל ממעטים לדבר על היום שאחרי - אחרי עידן הקורונה (כשזה יגיע, מן הסתם אחרי מציאת חיסון). זה יהיה אתגר כלכלי לא פשוט - בכל העולם - והיטיבו לתאר זאת באחת מחברות ההשקעה הפרטיות: "העת הכלכלית החדשה של 'כסף חינם' מאופיינת בגידול חד בחובות הממשלתיים, שאינו צפוי לעצור אלא רק צובר תאוצה. קרן המטבע הבינלאומית צופה כי המדינות המתועשות ילוו השנה ביחד 17% מסך התמ"ג הכולל שלהן, בתוספת לחובות הקיימים, כדי לממן הוצאות, קיצוצי מסים ותוכניות פיסקליות שונות בהיקף של 4.2 טריליון דולר. אך היד עוד נטויה: בארה"ב, הקונגרס דן בחבילת סיוע נוספת של 1 טריליון דולר; באירופה, התקבלה החלטה על הקמת קרן סיוע בהיקף של 750 מיליארד יורו, במימון אג"ח אירופיות משותפות.
"אך מקור הכספים הנשפכים כמפל אדיר אל תוך הכלכלות הרעועות, אינו רק יצירת חובות עתק. מכל עבר בעולם המפותח נשמע זמזום של מכונות הדפוס. מתחילת המגיפה ועד סוף יולי ייצרו הבנקים המרכזיים בארה"ב, בריטניה, גוש היורו ויפן עתודות מזומנים חדשות בהיקף של 3.7 טריליון דולר. חלק גדול מסכום זה שימש לרכישת חובות ממשלתיים, כלומר הבנקים המרכזיים מממנים את הסיוע הפיסקלי. התוצאה היא ששיעורי הריבית לטווח הארוך נשארים נמוכים אפילו בעת שהנפקת החוב הציבורי גוברת באופן דרסטי.
"המאפיין המשמעותי השלישי של העת הכלכלית החדשה הוא כניסתן של זרועות הממשל הכלכלי עמוק אל תוך השוק הפיננסי. הפדרל ריזרב האמריקאי רוכש אג"ח של חברות מסחריות ומלווה ישירות כמעט לכל גוף עסקי המעוניין בכך. כעת, הפד יחד עם משרד האוצר מגבים באופן ישיר כ־11% מסך החוב התאגידי האמריקאי. במדינות מתועשות אחרות, קובעי המדיניות נוקטים צעדים דומים (גם בנק ישראל נהג בדרך דומה - א"צ).
"מה שמגבה ומגדיל את יכולתם של הבנקים המרכזיים והממשלות להרחיב מאזנים ולהנפיק חובות בלי חשבון הוא האינפלציה הנמוכה, עד כדי היעלמותה מהשיח הציבורי והמקצועי. היעדר לחצים כלפי מעלה על המחירים משמעותו היעדר צורך מיידי בהעלאת הריביות ובצמצום מאזני הבנקים המרכזיים. זוהי גם הסיבה לחוסר דאגה לגבי החוב הציבורי התופח: בהינתן המשך מדיניות מוניטרית מרחיבה עד אינסוף, הריבית על החוב כל כך מועטה שנטילת החובות נתפסת ככסף במתנה.
"סביר להניח שכל ההרים של החובות וכל הערימות של הכסף המודפס החדש הם הכרחיים בתקופה הקשה שאליה נקלענו בשל המגיפה העולמית. אך מה יקרה כאשר המגיפה תחלוף, הכלכלה תשתפר והאבטלה תרד לרמות סבירות? נכון, הצפי הוא כי לאחר החזרה לשגרה, מתי שזה לא יהיה, הממשלות יקטינו את הנפקת החובות החדשים, והבנקים המרכזיים יחלו לצמצם מאזנים באופן הדרגתי. האם זה באמת יקרה? האם כוח הרצון של הממשלות המערביות יעמוד בפני התנגדות פוליטית וציבורית ל'הידוק החגורות'? קשה להאמין בכך בהינתן שהמשך ציפיות האינפלציה נמוכות מאוד לטווח הארוך. כל עוד הכסף הוא חינם, אין שום דחף עבור קובעי המדיניות למשוך את השפעתו מהכלכלה והשווקים.
"מחד, התערבותה הגדולה של המדינה בכלכלה אינה נטולת יתרונות. כך, ריביות נמוכות המאפשרות למדינה להלוות בזול ולהשקיע יותר בתשתיות, מחקר, חינוך ועוד במערב המזדקן מאפשרות הגדלת הוצאות הנדרשות על פנסיות ובריאות. מאידך, הדבר יוצר הרבה יותר סיכונים מאשר הזדמנויות. במקום שוק חופשי עם רשתות תמיכה סוציאליות, נקבל תמיכה למקורבים, לוביסטים, איגודים חזקים וגופים סמי־ממשלתיים, ללא שוק חופשי שידעך תחת רגולציה ובירוקרטיה. כאשר הכסף הוא חינם, זה נותן לגיטימציה להעבירו לחברות לא יעילות וכושלות, מקצועות ותחומים שעבר זמנם, ולמשקיעים בנכסים הלא משתלמים. זהו מתכון לשווקים וצמיחה נמוכה לדורות. במקרה זה, הכסף החינמי יעלה לכולנו ביוקר".
בקיצור, אין ארוחות חינם.