הזמרת שרי לא שוכחת: "הייתי צעירה מדי להכיל את מה שעברתי"

השנים רק מיטיבות עם הזמרת שרי גולד, המוכרת פשוט כ"שרי": הווייב והאנרגיות שלה, שבאים לידי ביטוי בחיים ועל הבמה, מעידים על כך שהיא באמת נשארת צעירה לנצח. "אני שרה היום הרבה יותר טוב מאיך ששרתי בעבר", היא אומרת. "למרות שיותר מעשר שנים אני מלמדת פיתוח קול, אני בעצמי לומדת פיתוח קול אצל רחל הוכמן, שהיא האורים והתומים בתחום והאמא של כל הזמרים בארץ. המקצוע שלי חשוב לי, ויש לי מספיק ביקורת עצמית כדי להבין שאם אני רוצה להישמע במיטבי ולהישאר מעודכנת, אני חייבת ללמוד כל הזמן".

בימים שלפני הקורונה לוח ההופעות של שרי היה מלא במועדי הופעות - של המופע האישי שלה, של המופע המשותף עם רותי נבון ועוזי פוקס ושל המופע שלה רק עם נבון. "פתאום זה נקטע, בבת אחת", היא נאנחת. "זו תקופה לא פשוטה עבורי וגם עבור הילדים שלי, יובל ואדר גולד שעוסקים במוזיקה. כמובן שגם אצלם הכל נעצר. הקורונה השליטה פה סדר חדש. זו סיטואציה שאנחנו מתרגלים אליה, ואני מחכה, כמו כל אומן בארץ, שההופעות יתחילו לחזור. למזלי אני עוד מלמדת פיתוח קול, בתקופת הסגר זה היה דרך הזום ועכשיו במרחק של ארבעה מטרים, לפי ההנחיות".

איך הסתגלת ללימוד דרך הזום?
"זה הלך הרוח של התקופה. כל המשפחה שלנו הפכה לזומים (צוחקת). הבת ליטל שגרה בניו יורק מלמדת שיעורי ציור בזום, ואני תרגלתי פילאטיס שלוש פעמים בשבוע עם המחשב". 

סימנים כחולים 

בשנות ה־70 וה־80 נחשבה שרי לאחת מכוכבות הפופ־רוק־דיסקו הגדולות בישראל, כשבאמתחתה להיטי ענק כמו "לעולם בעקבות השמש", "דם חם", "למה לא?", "ילדיסקו", "זה הרגע לאהוב" ו"Let’s Go Wild", שעד היום מתנגנים בתחנות הרדיו. אחרי ארבעה אלבומים ושני אלבומי אוסף, לא בוער לה להוסיף עוד אחד לרזומה. התקופה לא דורשת זאת. היא מעדיפה להקליט סינגלים, כמו למשל "פסיפס", שיצא לאחרונה והתקבל יפה בתחנות הרדיו. "אני רוצה להוציא שירים", היא אומרת. "זה חשוב לי. אני בתהליך עבודה על שירים חדשים יחד עם יובל הבן שלי, שמפיק אותי מוזיקלית".

זה לא מקרי שילדיה פנו למוזיקה, זה עובר במשפחה. אביה של שרי, יחזקאל אליאס, היה זמר ונגן עוד בעיראק, ועם עלייתה של משפחתה לישראל ב־1951 המשיך את מסורת החפלות השבועיות. "גדלתי על עבד אל־ווהאב, אום כולת'ום ופריד אל־אטרש מצד אחד ועל רוק'נרול לועזי ועברי מצד שני", היא מספרת. "זה היה בית שהייתה בו האינטראקציה הכי חמה והכי מדהימה. בית עשיר באהבה, בחום, במשפחתיות ובמוזיקה. לא היה תקליט שלא היה לנו, ולא היה שיר ברדיו שלא הקלטנו".

גרתם בטירת כרמל. 
"נכון, כל זה קרה בפריפריה, שהיא בדרך כלל מקום שקט אבל מבעבע. לא היה לנו רגע אחד בלי מוזיקה".

בחיידק הבמה נדבקה בילדות, כשאחיה הבכור רוני אליאס - לימים נגן בלהקות קצב מקומיות כמו "הקצפת" ו"הנשמה" - לקח אותה תחת חסותו, שכנע את הוריהם לקנות לה אורגן וצירף אותה כאורגניסטית בהופעות של להקתו. "אני נותנת את הקרדיט לאחי, שחשף אותי למוזיקה במיטבה", היא מדגישה. "החל מלהקות פופ קלילות ועד להקות רוק כבד כמו לד זפלין, דיפ פרפל ובלאק סאבאת. זה עושר מוזיקלי שלא יכולתי להתעלם ממנו. הוא לימד אותי לנגן על האורגן כמה עשרות שירים, ואחרי חודש כבר עליתי איתו על הבמה". בערך באותו הזמן החליטה לקצר את שמה. "אמא שלי נתנה לי את השם שרלוט על שם חברה שלה מאנגליה. זה היה שם שונה בנוף של 'רותי', 'ציפי' ו'שושנה'", היא מחייכת. "כשהגעתי לתיכון, חברה טובה שלי קיצרה לי את השם ל'שרי', ועם זה נשארתי".

בתחילת שנות ה־70, עוד בהיותה בתיכון, הצטרפה כסולנית ללהקת הקצב "סילבר ספון", שהופיעה במיטב המועדונים באזור הצפון. "בתקופה ההיא הלהקות היו של בנים בלבד, והייתי צריכה להוכיח את עצמי בעולם הגברי בידע וביכולות המוזיקליות שלי", היא אומרת. כבר אז האנרגיות שלה בזמן ההופעות היו בשמיים. "הייתי יורדת מהבמה עם סימנים כחולים על הרגליים, כי השתוללתי על הבמה עם הטמבורין ביד והשירה", היא נזכרת. "המוזיקה הייתה חלק מהנימים שלי, עד היום".

את שירותה הצבאי עשתה תחילה כפקידת מבצעים בחיל התותחנים. לא חשבה על להקה צבאית, אך כששמעה שבלהקת פיקוד הצפון מחפשים זמרת, החליטה לגשת לאודישנים. "נבחנתי מול המפיק המוזיקלי של הלהקה עמנואל (נולי) קרטן והבמאי יעקב חרמש", היא מספרת. "שרתי להם את 'All Right Now' של להקת Free ואת 'Let It Be' של הביטלס. רק אני וגיטרה. התקבלתי. מאוחר יותר התקבל ללהקה גם שלומי גולד, שהפך מאוחר יותר לבעלי".

שרי השתתפה בתוכנית של הלהקה "גלי צפון", שלא הניבה להיט ממשי. "התוכנית עלתה רגע לפני שהרמטכ"ל רפאל איתן החליט לסגור את הלהקות הצבאיות, אז לא הספקנו באמת להתפתח", היא מסבירה. "ועדיין, זו הייתה חוויה מדהימה עבורי. פחות או יותר כמו בסרט 'הלהקה'. חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה והופענו בין אם בפני קהל של מאה חיילים או חמישה חיילים. כשהיו מקרים שלא יכולנו להוריד ציוד ולהתמקם בשטח, הייתי לוקחת גיטרה ושרה שירים באנגלית". 

היו גם אינטריגות בתוך הלהקה?
"היו, אבל ניסינו לשמור על החברות בינינו והסתדרנו". 

במסגרת הלהקה שרה שרי שני שירים של הזמרת גלוריה גיינור. ב־2015 היא סגרה מעגל כשגיינור הגיעה להופעה בהיכל התרבות בתל אביב ואירחה אותה על הבמה. "זו הייתה חוויה מהממת", היא מציינת. 

בלי חרטות

זמן קצר אחרי שחרורה התפרקה להקת פיקוד הצפון והפכה ל"חבורת הזמר של פיקוד הצפון" (שהנפיקה את הלהיט "בלילה על הדשא"). מי שעבד עם חבורת הזמר היה המפיק האומנותי צביקה כגן. "שלומי, שהיה אז בן הזוג שלי, החליט להביא לצביקה ללא ידיעתי קלטת עם שירים ששרתי", היא משחזרת. "צביקה שמע, התלהב וביקש לפגוש אותי. בפגישה שרתי את 'ימים לבנים' ומיד אחריה הוא פנה למוזיקאי רוני וייס שיפיק אותי. חתמנו על חוזה ויצאנו לדרך".

כגן, שזיהה את הפוטנציאל, הבין כי עליו לכוון לשוק הבינלאומי. "האלבום הראשון שעליו עבדנו היה כולו באנגלית, כי צביקה הבין שזה צד חזק אצלי. כשסיימנו להקליט והיינו מוכנים לשגר אותו לחו"ל, רוני וייס הציע שנשלח שיר לפסטיבל הזמר". השיר "למה לא?", שהלחין וייס למילותיו של אליעוז רבין, נבחר להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון 1978. שרי, אז זמרת אלמונית בת 22 בהופעת בכורה טלוויזיונית, קטפה את המקום הרביעי והמכובד כשהיא מתמודדת מול שמות כמו גידי גוב, יזהר כהן, גלי עטרי, יהודית רביץ ואריאל זילבר. "באולם קיבלתי את המקום הראשון", היא מדייקת. "אבל בספירת הקולות הסופית הגעתי למקום הרביעי. יום אחרי הפסטיבל כבר הפכתי לסיפור סינדרלה. זמרת שהגיעה מהפריפריה וכבשה את לב הקונצנזוס של פסטיבל הזמר".

זמן קצר אחרי הזכייה בפסטיבל היא שחררה בארץ את אלבומה הלועזי "Let’s Go Wild...And Gentle", שהגיע למעמד של אלבום זהב. שיר הנושא כבש את מצעדי הפזמונים בארץ והצליח מאוד גם במצעד הבריטי ובמצעד הפזמונים של ברזיל. התקליט עצמו זכה להצלחה בארצות הברית ובספרד. "כשהשיר יצא והושמע בכל התחנות הישראליות, עשו חידונים ברדיו לזהות מי זו הזמרת ששרה בלועזית", היא צוחקת. "אנשים הופתעו, נדהמו. השיר הפך להיט מטורף למרות שזה היה שיר דיסקו". 

למה "למרות"?
"מכיוון שבאתי מעולם הרוק, הדיסקו נתפס בעיניי כקליל ולא רציני. ראיתי בו סגנון מוזיקלי מתוק מדי, שלא הולם את האנרגיות והחוצפה שבערו בי כששרתי רוק. זה היה מבחינתי לעשות סוויץ' בראש, והיה לי מאוד קשה בהתחלה. אבל בזכות העובדה שהמפיק המוזיקלי רוני וייס עשה הפקה ברמה גבוהה וצביקה כגן עשה הפקה אומנותית ברמה גבוהה והעובדה שזכיתי לעבוד באולפנים הכי טובים עם הנגנים הכי טובים - התוצאה נשמעה לי טוב".

ההצלחה של שרי הובילה את כגן לסדר לה חוזה הקלטות בינלאומי. אבל בסופו של דבר היא החליטה לוותר עליו. "זה לא צלח בגלל שלא הראיתי רצון לעזוב את המדינה ואת המשפחה שלי", היא אומרת. "בימים ההם לעשות קריירה בינלאומית הצריך ממך להיות בחו"ל בלבד. זה לא כמו היום שאתה יכול יחסית בקלות לחלק את זמנך בין חו"ל לישראל, מה גם שהיום רוב העולם הפך לטכנולוגי, כך שיותר קל לעבוד מול חוץ לארץ". 

את לא מתחרטת?
"אני ממש לא מתחרטת. אני מאוד רציונלית ושלמה עם כל החלטה שלי".

לחשב מסלול מחדש

לאחר הסיפתח המוצלח בפסטיבל הזמר והפזמון הגיעה זכייה במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים של 1978 עם השיר "ילדיסקו". בחלוף שנה חזרה שרי לפסטיבל הזמר, הפעם עם השיר "לעולם בעקבות השמש", שכתב אהוד מנור והלחין רוני וייס. אף על פי שנאלצה להסתפק במקום החמישי, השיר הפך לאחד המזוהים איתה. "נוטים לחשוב ש'לעולם בעקבות השמש' הוא שיר דיסקו, אבל למעשה הוא פופ. ובמקרה הזה שוב נוצר אצלי הקונפליקט בין פופ לבין רוק, שזה העולם שממנו באתי", היא אומרת.

לא היה לך חלק בתהליך בחירת השירים?
"בוא נגיד את זה ככה: תמיד עבדנו ביחד, אבל לא הייתה לי בשלות רגשית אז וזרמתי עם ההחלטות של אחרים. כיום בשום צורה ואופן לא הייתי מסכימה לעשות משהו שנוגד את הסגנון שלי. אבל בגיל צעיר המחשבה הייתה שהאנשים שעובדים איתי הם בטח מנוסים יותר ממני. הם אוטוריטה. הייתי בחורה שהגיעה מהפריפריה, ממקום קטן יחסית אבל עשיר תרבותית, ומצאתי את עצמי פתאום במסיבה לרגל השקת אלבום בנוכחות כל האומנים הגדולים, מרבקה מיכאלי ועד שלמה ארצי. זו סיטואציה שקשה לעכל ולהפנים אותה, ולא בטוח שזו סיטואציה שהייתה יכולה להשפיע עליי לטובה. הקריירה שלי הייתה אידיאלית, אבל יותר מדי מטאורית עבורי. אני בעד להיבנות לאט־לאט, לפגוש את עצמך ואת המסלול שלך שלב אחר שלב ולחשוב איך אתה צומח הלאה".

אבל אצלה הקריירה זינקה. לא היה זמן לעצור. ב־1979 הוציאה שני אלבומים. את "זה הרגע" וגם את "I’m Free", שהיה ניסיון נוסף ליצור אלבום דיסקו בינלאומי, אך לא הצליח כקודמו. "זה היה אלבום מעולה ומושקע יותר מ'Let’s Go Wild', אבל הדיסקו התחיל לדעוך באותה תקופה ולכן הוא קצת התפספס", היא אומרת. "באותה תקופה הרגשתי שאני מתחילה להתעורר ולחזור לרוק. הרגשתי שאני צריכה למצוא את עצמי". החיפוש הוליד את "דם חם" של מירית שם אור וצביקה פיק, שיצא ב־1980. "זה שיר שהוא רוק'נרול נקי", היא אומרת. "הוא סימן את תהליך הבשלות שעברתי. כשקיבלתי את השיר בהתחלה, לא התחברתי לטקסט. לא אהבתי את הקונוטציה של 'דם חם'. כבר חשבתי לוותר עליו. אבל מירית אמרה לי שהשיר הזה הוא בדיוק אני, אז זרמתי עם הסיטואציה והקלטתי אותו. מאז 'דם חם' הפך למטבע לשון".

איך התמודדת עם ההצלחה באותה נקודת זמן?
"אני לא בטוחה שיכולתי לעצור לרגע ולחשוב שהמארג של הקריירה שלי נארג במהירות לא הגיונית. הוצאתי שלושה אלבומים בשנתיים, זה הישג מטאורי שלא קרה באותה תקופה. הייתי צעירה מדי בשביל להכיל את מה שעברתי. כמו תינוק שעוד לא לומד לזחול וכבר דוחפים אותו לרוץ. לא הייתה לי מספיק בשלות רגשית כדי לעמוד בפרץ של ההצלחה והקריירה. ההצלחה והעבודה האינטנסיבית בארץ ובחו"ל היו מעל ומעבר למה שיכולתי להכיל, אבל לא יכולתי לעצור".

אהבת את הפרסום שנלווה להצלחה? 
"יש לי יחס אמביוולנטי לפרסום. המון אומנים רוצים שיאהבו אותם ויחבקו אותם וימחאו להם כפיים כשהם על הבמה, אבל אחרי שמסתיימת ההופעה הם רק רוצים להיעלם. כזו אני, ואני לא היחידה. יכולתי להיות סופר־אקטיבית בפייסבוק ולהעלות תמונות וסרטונים מההופעות, אבל אני ממעטת לעשות זאת, כי אני אדם פרטי. זה לא באופי שלי. מצד שני, אני כל כך אוהבת את הבמה, אוהבת להרגיש עליה חשופה. זה הכוח שלי. כשאני מופיעה, אני נותנת את כל כולי, ועם השנים לא זז אצלי גרם אחד מהמשיכה לבמה, כך שאני לא יכולה לוותר עליה בשום צורה". 

"דם חם" הפך לשיר הנושא של אלבום אוסף שיצא בשנת 1980 וכלל שירים שהקליטה במסגרות שונות. ב־1982 המשיכה שרי עם הרוק כשהקליטה את האלבום "פסיעה אחת קדימה", בהפקתו המוזיקלית של ירוסלב יעקובוביץ', שהביא אותה למחוזות המוזיקליים שכל כך בערו בה. "עבורי זהו האלבום הביתי שלי, חזרתי בו לשורשים של הרוק", היא אומרת. 

התפכחות, בשלות, בגרות

זמן קצר לאחר מכן החליטה שרי להוריד הילוך בקריירה ולקחה פסק זמן מהקלטות ומהופעות. "אחרי חמש שנים אינטנסיביות וחמישה אלבומים, עשיתי את הדבר שהכי טוב לעשות כאישה והפכתי לאמא", היא מסבירה. "ברגע כזה הרגשתי שאני סוף־סוף נוגעת בדבר האמיתי. ידעתי שלקריירה יש עליות ומורדות, היום היא פה ומחר היא שם, שום דבר לא לגמרי בטוח, אז כשהפכתי לאמא החלטתי ללכת לכיוונים אחרים: התחלתי ללמד במה ותיאטרון, לימדתי גם פסיכודרמה, מוזיקתרפיה, למדתי תסריטאות וכתיבה יוצרת. רציתי לרכוש כלים".

ההופעות לא חסרו לך?
"באותה תקופה זה לא חסר לי. החיים היו אינטנסיביים, חמש שנים הייתי למעלה, התעייפתי. לא היה לי זמן לנשום ולחשוב. הייתי זקוקה לרגע הזה לעצמי. הרגשתי שבתוך המרוץ הזה יש בי עוד עומקים שלא הצלחתי להגיע אליהם, והבנתי שאם אמשיך בקצב הזה לא אוכל לגעת באותם עומקים. עברתי תהליך התפכחות, בשלות, בגרות. הרגשתי שמשהו לא עד הסוף טוב לי ונכון לי. הייתי חייבת לעצור לרגע, להסתכל על עצמי בחזרה. לעצור את הסחף ולדעת לאן אני פונה. בדיעבד לא הייתי מתנתקת מהקריירה שלי לכל כך הרבה שנים. הייתי יכולה להיות באותה מידה גם אמא נהדרת ונאמנה ויחד עם זאת להמשיך לעשות את הדברים שלי. אבל אז זה לא היה פשוט. בשנת 1988, כשילדתי את אדר, חזר לי החשק לשוב לבמה". 

בתחילת שנות ה־90 חזרה שרי להופעות ולהקלטות והוציאה שירים, בהם "אהובי הלא ידוע" ו"שמור על השמיים". אבל על אף שיתופי פעולה עם אומנים כמו קורין אלאל וחנה גולדברג, היא לא הצליחה לשחזר את ההצלחה. "הזמנים השתנו", היא אומרת. "פגשתי עולם אחר משהכרתי. הייתי צריכה לסמן מחדש את המקום שלי, כי ברגע שאתה יורד לשנייה מהמפה, מישהו אחר תופס את מקומך ואיש לא מחכה לך. תהליך ההתבגרות הזה היה מאוד חשוב לי. אז הוצאתי פה ושם סינגלים, אבל עדיין לא לגמרי מצאתי את השפה שאני רוצה לדבר בה. הקהל הכיר אותי כמישהי שמביאה שמחה בשירים, והיה להם קשה לקבל אותי ברצינות ובעומק. זה לא כל כך עבד". 

בשנת 2003, לאחר שהתמקדה בעיקר בהופעות ובדיבוב, חזרה למסלול עם תפקיד בולט, לסירוגין עם אילנה אביטל, במחזמר "מרי לו", המבוסס על שיריו של צביקה פיק, והעלתה מופע משותף עם עוזי פוקס וגבי שושן. "גבי, זכרו לברכה, הזמין אותי להתארח בהופעה שלו במועדון הקמלוט", היא אומרת. "זו הייתה זכות עבורי, כי כתלמידת תיכון הערצתי אותו ואת השירים שלו. וכשהוא אמר שיארח את עוזי פוקס, שגם אותו הערצתי עוד מימיו בלהקת הסגנונות, שמחתי. מצאתי את עצמי מופיעה עם שתי אושיות ונוצר קסם. המופע שלנו רץ בהצלחה מטורפת עד ימיו האחרונים של גבי. עכשיו אנחנו ממשיכים אותו עם רותי נבון בהצלחה גדולה. אנשים אוהבים קלאסיקות".

בימים אלה עובדת שרי על שיר חדש ביחד עם בנה יובל, גיטריסט וזמר בוגר להקת הנח"ל, ועל מופע חדש בפורמט של קפסולות בהתאם להנחיות משרד הבריאות. היא צפויה לארח בו את בתה, אדר, חברת ההרכב ילדי החוץ, שלאחרונה פצחה בקריירת סולו. "אין לי שום בעיה עם קפסולות", אומרת שרי. "אני מתייחסת לקהל של 20 איש באותה מידה שאני מתייחסת לקהל של 2,000 איש. אני אוהבת להסתכל על הקהל בעיניים".

את אופטימית? 
"ברור, אין ברירה אחרת, זו המדינה היחידה שיש לי. אני רואה את מה שקורה בינינו, בין האנשים, על המבדיל, על המפריד על המשסה - ומקווה שנדע ימים טובים יותר ושנהיה מאוחדים יותר. הלוואי שכולם יאהבו את כולם ויקבלו גם את מי שלא חושב כמותם".