היה מנוע?

למרות יחסי שכנות טובה בינינו ופעמיים בשנה בערך מנוד ראש עצור בפרצוף קפוץ שאינו מביע דבר, בבנגור היכן שהוא מתגורר ואחת הערים המכוערות במיין, אני לא סובל את ספריו של סטיבן קינג ואת הסרטים המבוססים עליהם. ככל שאני מזקין, לא מצליח המעי הרגיז שלי לעמוד באכזריות, באימה, במחוזות הפנטזיה הקינגית נטולת הגבולות; בחדווה המבעבעת שבה הוא כורה את הצד האפל של הנפש האנושית בשכנוע פנימי עמוק שיש בה בשורה, לקח ומוסר השכל העלולים להשביח את חיינו אלמלא היינו פסיכופתים מחוץ להישג יד פרמקולוגי. קינג ומשפחתו הם מהענפים היותר יצרניים ומשגשגים במיין, שזו דרך מנומסת לומר שקינג, אשתו וילדיו כתבו יותר ספרים מאשר אוכלוסיית מיין קוראת בעשור.

בזמן שהתכוננתי לכתוב על “הניצוץ" (The Shining) ,(1980), סרטו המדובר של סטנלי קובריק, שהמכון האמריקאי לקולנוע התעקש לדרג אותו במקום 29 בין 100 סרטי המתח (thrillers) הגדולים, הטמעתי את עצמי בקריאת ספריו של קינג ובצפייה בכמה סרטים המבוססים עליהם. בסופו של המסע המייגע הזה הגעתי לעונה השנייה של "Castle Rock", שאותה מסוגלים לעכל לדעתי רק נחשי פיתון ענקיים שהלסתות שלהם ניתקות והם יכולים לבלוע עז או אשת חברה קטנה מפאלם ביץ׳ פלורידה וליהנות מהן ללא תופעות לוואי. עבורי זה היה יותר מדי, אבל התמדתי בעיקר משום יסוד פתולוגי באישיותי, לא לעשות חצי עבודה.

צפיתי גם במיני־סדרה העתיקה "The Stand" (1994), שזוכה לתחייה משום שתחילתה וירוס קטלני הפורץ מבסיס צבא אמריקאי ומחסל את האוכלוסייה, חוץ מכמה יוצאי דופן שהווירוס אינו משפיע עליהם. כל הפקה עם גארי סיניס (לוטננט דן) עושה לי את ההיבי־ג׳יביז, במיוחד שיש לו רומן עם מולי רינגוולד. עם שטן שירד לביקור ומתחפש לעורב שחור ומחכה לשיירת השורדים הרגלית ובה גם בחירת לבו שאותה הוא רוצה לעבר, ורוב לאו ואפקטים חזותיים של הפקה בבית ספר תיכון. זה היה בלתי נסבל ברמות שאינן זכורות לי. סרטיו של סטיבן סיגל מגלות מוסקבה עשויים טוב יותר. צפיתי שוב ב“מיזרי“, ונזכרתי מדוע איני סובל בלהט יוקד את קאתי בייטס וג׳יימס קאן. כפי שקורה לי תמיד, חשבתי ששבירה בפטיש את רגליו של קאן המסכן היא התמצית המזוקקת של הרשע וכל מה שלא בסדר בעולמו הסוטה של שכני.

קינג הוא הבכיר בקאדר של סופרים, חלקם מצוינים, שהקימו סדרות מרתקות במיין. הטוב ביניהם לטעמי הוא ג׳ון קונולי, סופר אירי עם חיבה גדולה לברים בפורטלנד שהיא ביתו השני. צ׳רלי פרקר, הפרוטגוניסט החבול ומר הנפש שלו, שאשתו ובתו נרצחו באופן מזעזע, מתגורר בסקרבורו הסמוכה לפורטלנד, שממנה הוא יוצא להילחם בשושלות רשע עתיקות שאינן חיות ומתות במובן המובהק, נעזר בזוג גייז ניו יורקי שהם אבירי הצדק שלו וגם ברב זקן ובלוחמי מוסד צעירים הסרים למרותו. זה נשמע מקושקש, אבל זה יותר אמיתי וריאליסטי מפרצי דמיונו החולני והפרוע של קינג.

ברקע של הז׳אנר המטפיזי וההיסטורי הזה משמשים בערבוביה מקרים אמיתיים על כתות מסתוריות ואירועים מעברה של מיין, מהסוג שבא לעולם כאשר יותר מדי אנגלוסקסים ופלגים בנצרות התבצרו בישובים מבודדים במעבה היער וחמדו אחד את אשת רעהו או בת שכנו ולא עצרו את הצורך הקדמוני להקיז דם. קראתי גם את הספר שבו משתעשע קינג ברעיון שמסע בזמן היה יכול להציל את JFK משלושת הכדורים מקנהו של לי הארווי אוסוולד. גם הספר וגם המיני־סדרה בעקבותיו עם ג׳יימס פרנקו המסליד היו בלתי נסבלים. היו עוד אבל חבל על הזמן. ב"Dr. Sleep" עם איאן מקרגור צפיתי משום שהוא סרט ההמשך ל“הניצוץ“, ודני טוראנס השורד עם אמו את מרחץ הדמים במלון “אוברלוק“ בקולורדו הוא גיבורו.

אני כבר 15 שנה במיין, שלוש מהן לבדי בבית גדול שהיה מיועד למשפחה. למדתי לזהות את ניצוצות המיסטיקה ואוושת הקוסמיות בעצים. זאת הסיבה לכך שקניתי אקדח כאשר נותרתי בבית בגפי; גם משום ששמיעתי כבדה ועד שמישהו לא יעמוד מעל מיטתי עם גרזן מונף, א־לה קינג, לא אדע שפרץ לבית. זאת גם הסיבה לכך שמסרתי את האקדח למשמורת של חבר עם כספת גדולה לכלי נשק.

בעת האחרונה התחלתי לשמוע קולות שאין להם פשר ולראות חזיונות, בינתיים רק בזווית העין ובתנאי אור לא אופטימליים, שמעוררים בי חשש כבד לדמנציה מוקדמת או כל תעתוע דמיון המאיימים על מי שנמצאים זמן רב מדי לבדם. עם המסיכה על פניי ועל פני האנשים המעטים שאיתם עליי לתקשר, עושה בי חירשותי שמות, בעיקר משום שאני קורא שפתיים. הסיטואציה כולה היא הזמנה לעלילה של סטיבן קינג. זו הסיבה שכרגע תקוע מול ביתי שלט “למכירה“.

המתווכים מבטיחים שהבתים באזור נחטפים כמו מאפינס אוכמניות טריות, אבל אני נאבק בתחושת הכישלון המרחפת מעליי. קשה להכחיש שיש בי משהו מהאופן שבו יוצא מדעתו ג׳ק טוראנס במלון המבודד שעליו התנדב לשמור בחורף. בגדול, המצב הנפשי שמחיש את התסמינים שלו נקרא “קדחת בקתה“, שזה מה שקורה בחללים סגורים ואטומים שבהם אתה לבדך. זה מה שעלול לקרות לסופרים בפוטנציה הנחשפים להזיות וכותבים רומן שלם ובו משפט אחד בלבד.

“הניצוץ“ - שהוא אגב שם רע כמנהג עדות ישראל, משום ש"To shine" על פי קינג, היא תכונה על־אנושית של יחידי סגולה המסוגלים "להאיר“ מצב, לראות ולהניע אירועים - הוא סיפורו של טוראנס (ג׳ק ניקולסון), מורה מוורמונט בעל יומרה של סופר. הוא מחפש מקום מבודד לכתוב בו ולוקח ג׳וב של שומר החורף של מלון “אוברלוק“ רחב הידיים בהרי קולורדו. המלון הופך את ג׳ק למפלצת בתהליך אטי, ששורשיו בילדותו האומללה בוורמונט וההיסטוריה שלו כאלכוהוליסט, עד שהוא רוצה לרצוח את אשתו וונדי (שלי דובאל) ובנו דני (דני לויד). סטנלי קובריק, שכתב וביים, חתך מהתסריט את כל הפלאש־בקים המסבירים את אישיותו של ניקולסון וזיקק את הסיפור לפאזל מתמטי באופן שקינג לא הצליח.

“הניצוץ“ הוא מהסרטים הללו שהמיתוסים הרווחים על אודותיהם גדולים ומרתקים יותר מהסרט עצמו. זה שנים רבות כורע הסרט תחת נטל ההזיות, ההבלים והסימנים שנותנים בו נאמניו השרופים שאינם יודעים שובע. בגרסת החיים ההיסטורית, ב־1977 אחרי הציור האסתטי והסטטי שהיה “בארי לינדון“ שלו, היה מוכן קובריק להחליף הילוך. ב“סטנלי קובריק“ (במסגרת הסדרה "Jewish Lives"), ביוגרפיה חדשה עליו מאת David Mikics, מסופר על מלגזה שהובילה לאחוזתו ארגזים מלאי ספרים שבהם עיין ואותם השליך מידיו בזעם אחרי מספר עמודים עד שנתקל ב"The Shining".

הוא הזמין את דיאן ג׳ונסון, סופרת ופרופ׳ לספרות מברקלי, לכתוב איתו תסריט. השניים כתבו טיוטה אחרי טיוטה ודיברו תוך כדי כך על פרויד, ספרות אימה, ברונו בטלהיים, קרל יונג ואגדות עם. קובריק שינה את מספר החדר האסור לכניסה במלון מ־217 ל־237. זה החדר שבו אישה נאה בעירום מצודד הופכת בחיבוקו התאוותני של ניקולסון לגווייה במצב של ריקבון מתקדם עם צחוק מבעית ושיניים רקובות.

מכיוון שקובריק היה ילד יהודי עם איי־קיו גבוה מהברונקס בניו יורק, ומכיוון שתכנן מתישהו במהלך הקריירה שלו לצלם סרט על השואה; עבור חובבי הדקדוק הפנימי של הסרט, אם מכפילים 2X3X7 מקבלים 42, שזה גם המספר על חולצת הספורט של דני וכמובן גם השנה שבה קיבלו הנאצים את ההחלטה על פתרון סופי ליהודים. כמובן שהמספר לבדו אינו מצדיק את הקביעה העיקשת ש“הניצוץ“ הוא סרט על השואה. לשם כך מכונת הכתיבה המכנית שעליה מדפיס ניקולסון היא מכונה גרמנית בשם “אדלר“, שזה נשר בגרמנית. הנשר הוא כמובן הסימבול היותר מוכר של הנאציזם. במקום הקורא לא הייתי מקל ראש גם בערימה הגדולה של מזוודות שמביאה איתה משפחת טוראנס לחורף במלון. המזוודות הללו מתכתבות ויזואלית עם המזוודות העזובות של הנספים במחנות ההשמדה. וונדי ודני צופים בטלוויזיה בסרט “הקיץ של 42׳“, למי שלא היה לו די מהסימבוליזם העגום הזה.

אני חושד תמיד בסרטים “גדולים“ שנתקלו עם בכורתם בחומת אש של ביקורות רעות. ביקורות שאנו אמורים להתעלם מהן למרות הגיונן וערכי השיפוט שלהן ולהמשיך להתרסק על סלעיו המשוננים של סרט שאיננו מצליחים לאהוב. “הניצוץ“ הוא שיעור מופתי בארכיטקטורה, עיצוב פנים, גיאומטריה, היסטוריה ומיתולוגיה אמריקאית, אבל הוא חלול ונטול בדל של אמפתיה אנושית ושולל מהצופה את זכותו האלמנטרית: לאהוב מישהי מהדמויות המעטות המופיעות בו.

מהדינמיקה המשפחתית העצית המתרחשת בחיפושית המובילה את המשפחה אל המלון בגיהינום כאשר מצלמה נחושה עוקבת אחריה מן האוויר, ניתן ללמוד שמדובר במשפחה לא פונקציונלית על סכינים, שמה שיקרה לה הוא דרגות שונות של אסון. לניקולסון דחוף לספר לדני על “המשלחת של דונר“ שנתקעה בשלג ולא הייתה לחבריה ברירה אלא לאכול איש את אחיו. זו הרוח המרושעת הנושבת מאב המשפחה. שעה שמנהל המלון סטוארט אולמן מראה להם את הטופוגרפיה, חוץ ופנים, הוא טורח לציין שהמלון נבנה על אדמת קבורה קדושה לאינדיאנים. לא רק שואה מעסיקה את קובריק אלא גם הג׳נוסייד שערכו המתיישבים הלבנים באינדיאנים. אם המעלית אכן מגיעה למרתף ולקברים עצמם, כמה מפתיעים יכולים להיות נהרות הדם השוצפים ממנה פעם אחר פעם ומסייטים את וונדי ודני?

בהזדמנות שבה מתנכלים לאינדיאנים, מדוע לא להקריב את סקטמן קרת׳רס, השף השחור של המלון, שדני מזמן אותו בכוח מוחו מדירתו הנוחה בפלורידה החמה שיציל את אמו ואותו מהאב? השף הוותיק שגריידי, המלצר הרב־זמני שעולה מן האופל כדי להדיח את ניקולסון, אותו גריידי שרצח וביתר את בנותיו התאומות הקטנות, מכנה את השף nigger, מי יאמין. אחרי הדרך הארוכה שעשה ועם כניסתו עטוף במעיל למלון מסופת שלג המשתוללת בחוץ, תוקע בו ניקולסון את הגרזן שאימץ במקום מכונת כתיבה. הוא חוטב כעת, לא כותב. זה הגרזן שאיתו יצלע במדרגות כדי לבתר את משפחתו, יבקע איתו את הדלת, יכניס דרכה את ראשו ויכריז בהומור טלוויזיוני: Heeere׳s Johnny, כפי שנהג אד מקמהון להכריז על הכוכב בתוכנית הלילה המיתולוגית.

אם סטנלי קובריק היה רוצה לעשות סרט על השואה, אף אחד לא היה עוצר אותו. המקורבים לו טוענים שלא רצה וחש הקלה גדולה כאשר סטיבן ספילברג עשה את “רשימת שינדלר“. אותו ספילברג שסיים את "AI" שקובריק התחיל לכתוב. “שינדלר“ יצא ב־1993 וקובריק מת ב־1999, כך שהספיק לצפות בו.

ג׳ק ניקולסון תכנן לחצוב גרסה ראשונה של "Goin׳ South", המערבון שביים, מתוך 75 מייל של נגטיב, במקביל לצילומי החוץ של "The Shining" במלון “טימברליין לודג׳“ על המורדות הדרומיים של מאונט הוד באורגון, כאשר גילה שסטנלי קובריק, אמריקאי גולה, מסרב לצלם באמריקה. קובריק עקר לאנגליה בעת צילומי “ספרטקוס“ (1960) ובה נשאר מתוך תפיסת עולם של אקס־פטריוט מאוהב באחוזתו הכפרית ותחושת דחייה מההידרדרות הפוליטית והחברתית של המולדת. חוץ משוט אחד בדרך המושלגת המובילה למלון, צולם “הניצוץ“ בשלמותו בתפאורה שנבנתה באולפני EMI־אלסטרי בלונדון. הצילומים החלו בסוף מאי 1978.

מדוע ניקולסון? שנים ספורות קודם לכן שיחק את מקמרפי, המורד ב“קן הקוקיה“ הזוכה בלובוטומיה. זה היה בימים שבהם גילה ניקולסון שהאישה שחשב שהיא אמו הייתה בעצם סבתו, ואחותו הבכורה היא אמו הביולוגית. במאי בררן כקובריק לא יכול היה להתעלם מהטלטלה בעולמו של ניקולסון, וכמובן מגבותיו רבות ההבעה.

בלית ברירה התמקם ניקולסון בלונדון. למגוריו הזמניים נשאבה הפמליה הרגילה שלו בתוספת כוכבים מספת הליהוק המקומית. זה היה מצעד בלתי פוסק של חובשי המושבים הקדומניים בשורה הראשונה של יציע העולם. הגיעו אנג׳ליקה יוסטון, שיחסיה עם ניקולסון הזכירו מסלול סקי מאתגר; ביקר אביה ג׳ון יוסטון, מי שגילם את נוח קרוס ב“צ׳יינטאון“; הארי דין סטנטון היה בעיר לצילומי “הנוסע השמיני“. הסופר והמיתוס המאצ׳ואיסטי ג׳ים הריסון הגיע לדווח על התקדמות התסריט "Revenge", שהתפקיד הראשי בו נמסר כעשור אחרי לקווין קוסטנר. מאחוזותיהם המדושאות בעלות השמות המהדהדים באו לבקר מיק ג׳אגר, ג׳ורג׳ האריסון וג׳ון לנון, כאלה שהסטונס כינו בהמשך Starfuckers. את בוב דילן וחברים פגש ניקולסון בקובנט גרדן. באוטוביוגרפיה שלה כתבה מרגרט טרודו, אשתו השובבה של ראש ממשלת קנדה פייר טרודו ואמו של ג׳סטין, שבלימוזינה הגדולה שעמדה לרשות ניקולסון בלונדון גילתה “כמה רחב הוא המושב האחורי של הדיימלר“.

אם אתה שחקן עם יצרים חשופים וצרכים אלמנטריים כמו של ניקולסון, קשה להעמיס עליך את כל מה שיוצרי הסרט התיעודי “חדר 237“ ולהקת התוכים הסהרוריים מדקלמים בו את תיאוריות הקשר של קובריק. כי בחדר 237, זאת יש לדעת, ביקש קובריק להתוודות על שפברק את צילומי הנחיתה הראשונה על הירח ב־1969 במהלך צילומי “2001: אודיסאה בחלל“ (1968), על פי בקשתו של הנשיא ניקסון. זה לא שאמריקה לא נחתה על הירח, נחתה יפה, אלא שבאמצעות טכניקת ה־front projection הצליח קובריק לביים את צילומי הנחיתה באולפן. מה שלא מסביר מדוע האסטרונאוט באז אולדרין התחרפן ומתי אמר ניל ארמסטרונג את המילים הגדולות. על פי החבורה ההזויה שאינה מפסיקה ללהג ב“חדר 237“ ושגרמה לי מיגרנה רדיואקטיבית, אין הוכחות טובות יותר מהסוודר של דני שעליו כתוב “אפולו 11“ ומהעובדה שכל ילד יודע שהמרחק מכדור הארץ לירח הוא 237 אלף מייל.

יש לא מעט רגעים חזותיים עוצרי נשימה ב“הניצוץ“. אבל אין סיבה לצפות בהם בהילוך אטי המסגיר את הרמזים הרבים, על מה בעצם? קובריק הוא אומן הציור על בד בחללים פנימיים. אין לו המגלומניה הנרטיבית של קופולה והנפש הילדותית תאבת הריגושים של ספילברג. המעלית המדממת, הדוגמה הגיאומטרית של השטיחים, המטבח הענק, המזווה, אולם הנשפים ומבוך השיחים הגזום למשעי שכלל לא היה בספר של קינג, הם התפאורה שמצליחה להישאר גדולה ומרשימה יותר מהסיפור עצמו. יש ספרים וסרטי תעודה נהדרים על יצירות מופת גדולות. כמו הספר והסרט של אלינור קופולה “לבבות באפלה“, על “אפוקליפסה עכשיו“ והתמוטטות העצבים של פרנסיס בעלה. המקסימום שגילתה האישה היה שלבעלה היה רומן במהלך הצילומים. הוא לא פברק את הפלישה לנורמנדי. הספר החדש יחסית על “צ׳יינטאון“ שווה כל רגע. “חדר 237“ הוא פורקן יצרים וקשקוש מוחלט.

אהבתו הגדולה של קובריק ב“הניצוץ“ היא לסטדיקאם (Steadycam), הזרוע המכנית המאוזנת להפליא בכל מצב שהיא תחליף נייד לדולי על מסילה, שהמציא גארט בראון באמצע שנות ה־70. הסטדיקאם רתומה לפלג גופו העליון של מפעיל המצלמה, והוא יכול ללכת ולרוץ איתה כשהפריים נשאר יציב וללא האפקט הרועד של מצלמה על כתף. הבכורה של הסטידקאם הייתה ב“רוקי“ (1976) על המדרגות שעליהן מתאמן סטאלון; קובריק אינו יכול להניח לו לרגע. זו הסטדיקאם הצמודה לתלת־אופן של דני כשהוא עושה את הרונדלים שלו בקומות של המלון.

המצלמה משייטת סנטימטרים ספורים מעל הרצפה. היא מלווה גם את דובאל במסלול התחזוקה שלה ועוקבת אחרי ניקולסון בהתקף הרצחני שלו. נכון שחלונות המלון גדולים יותר מבפנים מאשר מבחוץ. וזה אכן גיליון של “פלייגירל“ שניקולסון מעיין בו בלובי. אבל אין עדות לכך שהכיתוב על גילוי עריות כנושא בגיליון מחזק טענה שהתנכלותו של ניקולסון לדני - שפרק את כתפו במהלך שכרות - היא גם מינית.

אין הפתעה גדולה בעובדה שקינג שנא את הסרט. בחומת הקרח שלו יש תמיד בקיעים שדרכם מבצבצת אנושיות. קובריק נאמן לטכנוקרטיה המגדירה אותו. בראיון שנערך עם קינג ב“פריז רוויו“ זמן רב אחרי יציאת הסרט, לא שכח זעמו: “אין כל תחושה של השקעה אנושית במשפחה מטעם סטנלי“, קבל קינג. “הרגשתי שהיחס לשלי דובאל בתפקיד וונדי היה מיזוגיני ופוגעני לנשים. היא בעצם שפחה. אני בספק אם סטנלי קרא אי־פעם את התסריט שכתבתי. הוא ידע מה הוא רוצה להדגיש ולכן שכר את דיאן ג׳ונסון. התסריט שכתבו מאוד אכזב אותי. זה סרט יפה עם סטים מקסימים וכל השוטים היציבים עם הסטדיקאם. אבל בעיניי זה היה קדילאק ללא מנוע. אינך יכול לעשות כלום עם הסרט חוץ מלהעריך אותו כפסל. סטנלי התעלם מהמשימה העיקרית שהיא לספר סיפור. בספר שלי ג׳ק אומר לדני שהוא אוהב אותו לפני שהוא מפוצץ את המלון על עצמו. סטנלי מקפיא אותו למוות“.

“כשהוא משמר את סיפור המסגרת של קינג“, כתב גארי ארנולד ב“וושינגטון פוסט“, “קובריק מסתיר או ממוסס את רוב ההמולה הפסיכולוגית בבסיס העלילה וממזער את האפשרויות המאיימות של הלוקיישן. הוא מזמין אותנו למסיבת האלווין אבל מסרב להגיש את משעשעי החך החיוניים... הצופה מתקשה להאמין שניקולסון ודובאל אכן נפגשו, קל וחומר התחתנו, עשו ילד, עברו תקופות קשות והגיעו לקליימקס הזה“.

הרגע שבו מגלה דובאל שבערימת דפי הרומן שניקולסון כתב מופיע משפט אחד החוזר על עצמו, “עבודה בלבד ללא משחק עושה את ג׳ק ילד משעמם“, הוא רגע נדיר של גדולה וסיוט של כל סופר ושל האישה המקריבה את עצמה כדי לתמוך בו. אבל הוא לא מצדיק את המסע הארוך מדי שהוא “הניצוץ“.  

בסיום אחד המאמצים העיתונאיים להבין את הסרט, שהתפרסם ב־2013 ב“ניו יורק מגזין“, הכתב תשוש כאשר בתו בת ה־26 נכנסת לחדר. בתשובה לשוועתו, היא אומרת לו שהיא יודעת על מה “הניצוץ“. על מה? הוא שואל. “התעללות בילדים. חדר 237 מסמל איפה שהאב התעלל בבנו. כל השאר, הטלפתיה, הדמויות שדובאל רואה, ההקלדה הכפייתית של ניקולסון, הגרזן בדלת ואפילו המבוך בשלג, הכל הסחת דעת וגניבת תשומת לב מהפשע האמיתי“. "אז בעצם 'הניצוץ' הוא פרק של 'חוק וסדר'?" “משהו כזה“, עונה הבת.

“שבילי התהילה“, “ד“ר סטריינג׳לאב“ ו“התפוז המכני“ הם סרטים מבעיתים, התבוננות למדנית ומעמיקה באנושות מאבדת מאנושיותה ומובסת. “הניצוץ“ היה אמור להיות המשך ישיר לשלישייה המיתית הזאת, סיפורו של גבר ההולך לאיבוד באישיותו המתפוררת שאפילו רצח משפחתו נדמה בעיניו כמפלט. אלא שקינג לא סיפק את החומרים להקים עליהם את המבנה החיוני וקובריק קושש למדורה קטנה את המעט שניתן בידיו.