מי שמטייל ביום שישי לפנות ערב בפארק המסילה בירושלים, עמוק בתוך ירושלים המערבית, "היהודית", לא יכול שלא להבחין בתופעה: את מסלולי ההליכה והספורט מאכלסים ערבים רבים. צמד בחורות מחליפות רשמים, בחורים עושים ג'וגינג ללא חולצה, משפחות עם ילדים קטנים מבלות. תמונה דומה ניכרת בעין כרם: סועדים במסעדות, מטיילים ליד המעיין. מרגישים בבית. שלא לדבר על קניוני העיר, בעיקר קניון מלחה, שבו דו־קיום הקניות עובד שעות נוספות. כמעט כל האתרים האלו רחוקים ממזרח העיר, אבל מרבית הנופשים הללו הם ערבים מזרח ירושלמים. הם לא באים לאתרי הפנאי והקניות של מערב העיר כהפגנה פוליטית, אלא כתושבים שמכייפים היכן שהם מרגישים בנוח.
העובדה הזו סותרת, כמובן, את הפרוטוקולים של זקני השמאל הישראלי והאויבים שלנו מקרב ערביי ישראל, מי שמייחסים לנו אפרטהייד ואפליה. אבל בכל הנוגע למציאות הירושלמית, התופעה מרחיקת לכת הרבה יותר. מרבית ערביי העיר הם לא אזרחים ישראלים, אלא תושבים. כלומר, נהנים מכל הזכויות, חוץ מזכות הבחירה לכנסת. כוהני השמאל לדורותיו, שלא לדבר על המנהיגים הפוליטיים שלהם בכנסת או ברמאללה, סופרים אותם כחלק מנתיני אבו מאזן, אבל מתברר שהם חושבים אחרת. אפילו ההתנהגות היומיומית של המבלים בירושלים, ממחישה למי הם משתוקקים להסתפח, באיזו מדינה הם רוצים להיות אזרחים נאמנים. רמז: זו לא המדינה הפלסטינית של אש"ף, חמאס או איימן עודה.
הרצון העז של ערביי הבירה להשתלב בחברה הישראלית נחשף בקשת רחבה של ביטויים. למשל, במספר הילדים ממזרח ירושלים שעברו ללמוד לפי תוכנית הלימודים הישראלית בשנים האחרונות. אחרי עשרות שנים שבהן התרנו לערביי הבירה לקבל מנות הסתה ממערכת החינוך הירדנית והפלסטינית, התושבים מצביעים ברגליים. בתוך חמש שנים הוכפל מספר הלומדים את התוכנית הישראלית במזרח העיר. רק בשנה האחרונה עלה המספר ב־30%. מ־25 בתי ספר שלימדו את התוכנית ב־2017 - ל־48 בתי ספר השנה. מגמה דומה ניכרת במספר הסטודנטים ממזרח העיר שלומדים באוניברסיטה העברית. ומעניין שבדרך כלל הם לא לוקחים חלק בפעילות האנטי־ישראלית שמנהלים בקמפוס תאי הסטודנטים של מי שמכונים ערביי ישראל. תאים שהם קני הסתה ועוינות מסורתיים נגד המדינה הציונית. הגישה של הסטודנטים ממזרח העיר שונה לחלוטין - הם רוצים להשתלב, לא להתקומם.
כנראה עוזרת לכך גם העובדה שמרביתם, כאמור, לא אזרחים ולא מרגישים שמקומם מובטח. ואולי צריך ללמוד משהו מהפרדוקס הזה. כלומר, דווקא אלו שטוענים כי הם חלק מהחברה ה"פלסטינית", בניגוד לערבים הישראלים, משתוקקים להיות ישראלים. כאשר מנגד, מנהיגי "הערבים הישראלים" בכנסת מנסים להרוס אותנו מבפנים. בכלל, מתברר שאנחנו עושים משהו מאוד נכון מול ערביי ירושלים. מתייחסים אליהם באופן ראוי, מקנים להם תחושה שכדאי להיות איתנו, לא נגדנו. באותה מידה מתברר שמשהו שגוי מהיסוד בהתייחסות שלנו לאזרחים ישראלים ערבים שחרטו על דגלם לחסל את הישות הציונית. מי שחותרים תחת עצם הקיום שלנו כאן. דווקא אלו, ובהם כל ח"כ של הרשימה המשותפת, צריכים לחוש את האדמה רועדת תחת רגליהם. לדעת שמי שלא נאמן למדינה כפי שהיא, לא יוכל להיות נציג ציבור בכנסת ישראל. לא ברור שאפילו יוכל להמשיך להחזיק באזרחות ישראלית.
מה רוצים האמירתים
כצפוי, מאז פרוץ הידיעות הראשונות על הסכם השלום המסתמן עם איחוד האמירויות, יורים שלטונות רמאללה אש וגופרית על ההסכם ומחוללו. האמירתים הפכו לציונים ובוגדים, והאומה הפלסטינית לא תוותר, כמובן, לעולם. אלא שמי שמדבר עם פלסטינים בשר ודם, לא עם דוברי ארגוני החזית העוינים, שומע זמירות אחרות. כמו אצל ערביי מזרח ירושלים, רוב האנשים רוצים לחיות, להתפרנס. הם גם יודעים לאן הוליכו אותם מאה שנות רצחנות לאומית כלפינו. כמה רע חוללה ומחוללת להם התנועה הלאומית הפלסטינית. במקביל, דוגמת הנורמליות ושילוב האינטרסים הנושבת מהמפרץ מעוררת תחושות קנאה אצל רבים. אלא שהפלסטינים לכודים בידי שני ארגוני טרור: חמאס בעזה ואש"ף ברמאללה. שניהם לא יוותרו לעולם על הדלק שמניע את עצם הקיום שלהם, השאיפה למחות אותנו מעל פני האדמה או לפחות מפני המזרח התיכון. לכן מי שרוצה תמונות מפרציות גם עם הפלסטינים, יידרש קודם לכל לרסק את אש"ף וחמאס גם יחד.
בד בבד הוא ייאלץ להחזיר את השפיות למדינת ישראל. למנוע ממי שמנסים להרוס אותנו מבפנים לכהן בכנסת ולפעול בחופשיות. כפי שקבע בית המשפט העליון בפסק דין ירדור כבר ב־1965: אסור לתת לאויב כלים שיעזרו לו לממש את המטרות האפלות שלו כלפינו. ובכל זאת, גם התמונות החמימות ששודרו השבוע מאבו דאבי מעוררות סימני שאלה. קודם כל, הניסיון ההיסטורי שלנו עם תמונות דומות מירדן, מצרים ויו"ש, עם פרוץ ההסכמים של אז. הכותרות בעיתונים אז היו גדולות יותר, והתקשורת הישראלית על כל חלקיה התמסרה בשקיקה לחזון ניגוב החומוס בדמשק והבום הכלכלי שיתפוצץ בכל המזרח התיכון. מהר מאוד הפכו החזון וההבטחות למפח נפש. הפלסטינים לא הפסיקו לרגע את מסע ההסתה והטרור נגדנו. המצרים בנו יחסים צוננים, ומרבית הציבור שוטם אותנו, בעוד שחוסני מובארק עצמו מינן את גובה הלהבות שפלטה כלפינו רצועת עזה, כדי שנדמם במידה שהוא מעוניין בה. בחזית הירדנית הפכה מערכת יחסים תת־קרקעית חמימה לעוינות ומשטמה.
האם גם במפרץ, מרגע שהיחסים נחשפו לאוויר העולם, האמירתים ומי שיבוא בעקבותיהם ייאלצו להצדיק בכל יום את עצם ה"שלום" בעודם מטפחים עוינות גוברת והולכת כלפינו? סימן לא מעודד למגמה הזו ניכר כבר בעצם הטענה של האמירתים, שלפיה הם חיממו את היחסים בתמורה לעצירת תוכנית הריבונות. כך טמון יסוד מורעל במערכת היחסים, מאותו זן ההרעלה של מערכות היחסים עם מצרים וירדן. כי אם מלכתחילה הקשר בנוי על כך שאנחנו נרקוד לפי החליל של מי שחתם איתנו, בעניינים שאין להם כל קשר ליחסים הדדיים, טוב לא ייצא מכך.
מה יהיה ביום שבו ייבנה הפרויקט היהודי הבא ביו"ש, שבו תיהרס בנייה פלסטינית בלתי חוקית בשטחי C, שבו יותרו תפילות יהודיות בקצה הר הבית, שבו הרשות תזעק בעולם הערבי נגד "זוועות הכיבוש הישראלי"?
אם גם האמירתים יצטרפו לירדנים ולמצרים, מי שמתנים את עצם החמימות וקיום היחסים בסירוס המהות הציונית של ישראל, חבל על החתימות והטקסים. רק אם השלום עם המפרץ לא יהיה תלוי בדבר, חוץ מהאינטרסים של שני הצדדים עצמם, יש סיבה אמיתית לחגיגות. זהו אכן שלום תמורת שלום. חשוב לזכור שעצם כינון היחסים עם מדינות המפרץ נובע מהעובדה שהם רוצים בנו כפי שאנחנו: חזקים צבאית, משגשגים כלכלית, מי שיש להם מה להציע למדינות סוניות שזקוקות להגנה ולסיוע. לכן גם למען האינטרסים שלהם, הם צריכים אותנו בדיוק כפי שאנחנו, לא מסורסים. בדיוק כפי שערביי מזרח ירושלים ורבים מאוד מערביי ישראל זקוקים לנו כפי שאנחנו, לטובתם שלהם.