פרקליטות המדינה ידעה, לפי הודעתה, וגם להערכתי סמכה את ידיה, על התמלילים החסרים שהועברו לסנגורים בתיק 4000. הייתי לא פעם במקומות האלה, ואני מכיר את הדברים. אין לסנגור של נאשם את היכולת הלוגיסטית שיש לגוף העוצמתי העומד מולו, ובמערך התביעה יודעים את זה.
אכן, כמו שטענה ליאת בן־ארי, הקלטות המקוריות הועברו לנציגי הנאשמים, במקביל לתמלילים שלא שיקפו אל נכונה את מה שנשמע בקלטות, אולם רק עורכי דין מעטים מסוגלים לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהשוואה בין התמליל לבין הקלטת. זאת מלאכה שמצריכה מאות שעות של האזנה, ורק לרשויות האכיפה יש את כוח האדם ואת המשאבים הכספיים שצריכים לעניין כזה.
אנשי הפרקליטות יודעים את זה, ומכאן החומרה שיש לייחס למי שאולי ניסה (האם ביודעין?) להטעות את בית המשפט; שכן גם הוא, אגב, לא מאזין לקלטות, או משווה בינן לבין התמלילים שהוגשו לו אלא מסתפק בקריאת התמלילים.
כך או כך, מה שקרה בימים האחרונים בבית המשפט המחוזי בירושלים, כשפרקליטי המדינה הודו שנמצאים בידיהם התיקונים בתמלילים החסרים, אלא שהם לא מצאו לנכון להעבירם לרשות ההגנה, הזכיר לי פרשה ישנה שבה הייתי מעורב. בתמליל שנמסר לסנגורים הופיעה מילה שהייתה שנויה במחלוקת.
שלושת השופטים, ובראשם יעקב קדמי ז”ל, מורי ורבי באוניברסיטת תל אביב, טרחו להגיע לאולפני “קולינור”, אז אולפן ההקלטות הכי משוכלל בישראל, כדי להאזין לקלטת שבה היה מדובר. לאחר שעה ארוכה שבמהלכה הושמע הקטע הרלוונטי שוב ושוב, בעוצמה רבה, הם קבעו שאין דרך לקבוע שהמילה שבמחלוקת באמת נאמרה.
הנאשמים זוכו מרצח. משפחותיהם הגיעו לאולם בית המשפט כדי לשמוע את בשורת הזיכוי מצוידים בסוכריות כדי להשליכן לכל עבר. אבל אלה היו ימים רחוקים; והיום אנו נמצאים בפתחו של משפט שיכול לגרור את ישראל עד לסף של קריסה - ואולי אף מעבר לכך. וכאשר אלה הם פני הדברים, כל “תקלה” מהסוג שתואר לעיל רק יכולה להגביר את אי־האמון המובנה שיש לחלקים רבים בציבור. את אי־האמון הזה אי אפשר לשקם בעזרת טיעונים שיש בהם, למיטב התרשמותי, יותר מקורטוב של חוסר יושר.
מי שמסר תמלילים מחוקים/חסרים מתוך החקירה של אור אלוביץ’ לא יכול לטעון את מה שטוענים בפרקליטות. המדובר בנקודה קריטית במהלך חקירות שגם כך נראות לצופה מן הצד רוויות בליקויים קרדינליים; ואם שאול אלוביץ’ סירב להצעה של בנו (שנולדה במהלך חקירותיו־הוא) לקבל מעמד של עד מדינה וטען בפניו שהוא לא מתכוון לשקר, אז אי אפשר להגזים בחשיבות של המעמד הזה.
17 יום במעצר ותפיסת כל רכושו עד לאחרונת הטבעות שהיו על ידיה של אשתו השאירו אותו איתן בדעתו, וחבל שכבר בתחילתו של המשפט מתגלים במערומיהם אלה העומדים בראש מערך התביעה.
וחשוב לזכור שגם הם, מובילי המהלך המשפטי נגד בנימין נתניהו, נמצאים על המוקד. זיכויו של ראש הממשלה יכול לסיים להם את הקריירה הציבורית; מה שמוביל אותי לומר שיש לדעתי יסוד לטענות שהיועץ המשפטי - ולא רק הוא - פועל כל העת לכאורה תוך ניגוד עניינים חמור.
התערבותו, לדוגמה, בשאלת מימון ההגנה של בנימין נתניהו היא פשוט שערורייתית בעיניי, כמו גם הדרישה שלו שראש הממשלה ידיר את עצמו ממינוי בכירים במערכת המשפט. אבל מי אני כי אלין על מי שמסרב ליטול קורה מבין עיניו; ודי לחכימא.