בשנות ה־50, זמן קצר לאחר שישראל ויפן כוננו קשרים דיפלומטיים, נפגשו צירים מטעם שתי המדינות. כנהוג בפגישות מסוג זה, הצדדים החליפו מתנות לאות הערכה לקשר החדש. הדיפלומט הישראלי העניק לעמיתו פריט מתקופת בית שני שנמצא בירושלים, והדיפלומט היפני נתן לישראלי ספר בכריכת עור מרהיבה. כשפתח הישראלי את הספר היפהפה וקרא את כותרתו, חשכו עיניו. כיוון שלא רצה ליצור אירוע דיפלומטי, חייך במבוכה והחל בפגישה הרשמית. בסיום הפגישה, כשיצאו מהחדר, פנה הישראלי לנציג יפני זוטר ושאל אותו: "איך העזתם לתת לנו את הספר הזה? 'הפרוטוקולים של זקני ציון' הוא ספר גזעני ואנטישמי". הנציג היפני המופתע השיב מצדו: "כיצד ייתכן שספר כזה יהיה שלילי בעיניכם? מסופר פה כיצד אתם היהודים שולטים בעולם. מה רע בזה? כל עם שואף לכך״.
אומנם לסיפור יש בעיקר ערך קומי, אך הוא מלמד אותנו גם שיעור חשוב בדיפלומטיה, ושיעור חשוב לא פחות בפוליטיקה: הכל בעיני המתבונן.
שמונה שנים כסגנו של הנשיא רונלד רייגן היו אמורות לסלול לג'ורג' בוש האב כניסה חלקה לבית הלבן. בוש היה פוליטיקאי מוכר ונערץ על ידי רבים, אך שתי קדנציות רצופות של נשיא רפובליקני גרמו לאמריקאים לרצות שינוי. בסקרים הראשוניים הוביל המועמד הדמוקרטי מייקל דוקאקיס בפער גדול של 17%, מה שגרם לכתבים הדמוקרטים לחגוג מוקדם מדי. בסופו של דבר, בוש הביס את דוקאקיס בזכות הצלחת מדיניות הכלכלה והחוץ של ממשל רייגן, והפך לסגן הנשיא המכהן הראשון שנבחר לנשיאות זה יותר מ־150 שנים.
כהונתו של בוש התמקדה בעיקר באותם תחומים שבהם התמקד רייגן: הכלכלה ומדיניות החוץ. פעולות צבאיות בפנמה ובהמשך בעיראק זכו לתמיכה ציבורית אדירה. לאחר ההצלחה כמפקד העליון בניצחון על סדאם חוסיין, הפופולריות של בוש עלתה למספרים חלומיים וחסרי תקדים.
אך בזמן שמלחמת המפרץ הייתה צריכה לגרום לבוש להפליג לקדנציה נוספת, עמוד התווך האחר שלו משך לכיוון ההפוך. במהלך הקמפיין ב־1988 טבע בוש את האמרה המפורסמת "קרא את שפתיי: לא יהיו מסים חדשים" - הבטחה שהוא לא קיים. העלאת מסים, יחד עם מיתון קצר, פגעו מאוד בתמיכה שהפעולה הצבאית סיפקה, והכלכלה הבעייתית הפכה למוקד העיקרי במערכת הבחירות. בנובמבר 1992 בוש הפך לנשיא האחרון עד היום שנכשל בניסיונו להיבחר שנית. הסיכויים היו נגדו: מאז מלחמת האזרחים, רק נשיא אחד נבחר מחדש כאשר השנתיים האחרונות של הקדנציה שלו היו תקופת מיתון.
אילו התרחשה מלחמת המפרץ כמה חודשים לאחר מכן, ייתכן כי בוש היה מנצח כנגד כל הסיכויים. בדומה לישראל, פטריוטיזם בארה"ב גובר בזמנים של סכסוך: נשיא אמריקאי לא הפסיד מעולם בבחירות במהלך קרבות, ביניהם לינקולן, רוזוולט וניקסון.
***
מעולם לא התנגשו שני הכללים הלא כתובים האלה - הפסד בטוח בתקופת מיתון וניצחון ודאי במלחמה - עד עכשיו.
טראמפ ויועציו, בחוכמה רבה, משתמשים במונחי "מלחמה" בהגדרת מגיפת הקורונה ובהתמודדות עם המהומות ששוטפות את המדינה. טראמפ מאמין כי מיתוג המשברים כ"קרב מתמשך" ו"מלחמה שננצח בה" יעיר את הבייס שלו ויפנה לרגשות פטריוטיים. על ידי האשמה חוזרת ונשנית של סין בהפצת הנגיף ואזכור להפעלת המשמר הלאומי בדיכוי המהומות, טראמפ תייג את הסינים ואת הפורעים כאויבי האומה, מה שמקדם עוד יותר את הנרטיב הקרבי.
האסטרטגים הדמוקרטיים לעומת זאת עושים הכל כדי להדביק למשברים תוויות אחרות לגמרי, של מיתון כלכלי וגזענות רפובליקנית. ההאטה הגלובלית לא תהיה כלולה בנרטיב הדמוקרטי, וכך גם המהומות האחרונות שהתרחשו בתקופת הנשיא אובמה ב־2014. ג'יימס קרוויל, האסטרטג הדמוקרטי האגדי שייעץ לביל קלינטון באותן בחירות נגד בוש האב (והאחרונות שבהן מועמד דמוקרטי הצליח לנצח נשיא רפובליקני מכהן) טבע את הססמה "זו הכלכלה, טמבל!". בשביל להשיג ניצחון דמוקרטי בנובמבר, מוטו מהדהד כמו של קרוויל הוא עניין של הכרח.
בסופו של דבר, הבוחר האמריקאי יאמץ את אחד מהנרטיבים. האם זו תהיה המלחמה של טראמפ או המיתון והגזענות של הדמוקרטים? הקמפיין הפוליטי שיצליח לשלוט בנרטיב הוא זה שינצח. אם לצטט את אברהם לינקולן, "אנחנו יכולים להתלונן על זה שלשיח של ורדים יש קוצים, או לשמוח שלשיח של קוצים יש ורדים". בסופו של דבר, הנרטיב נמצא בעיני המתבונן.
הכותב הוא יועץ פוליטי ועסקי בינלאומי. בעבר שימש כראש הסגל לראש הממשלה בנימין נתניהו
[email protected]