בנימין נתניהו כבר היה במצב הזה בעבר: החלטה קשה, התמודדות עם איום משמעותי, בחירה בין שתי אופציות מסוכנות. הפעם הקודמת היתה בין השנים 2009 ל־2013, כשנתניהו התלבט, יחד עם חבורת השרים הקרובה אליו, אם לתקוף את תשתית תוכנית הגרעין של איראן. עמדת מערכת הביטחון על כל זרועותיה הייתה אחידה. היטיב לנסח אותה ראש המוסד דאז מאיר דגן ז"ל: "לתקוף את איראן צריך כדי למנוע ממנה להגיע ליכולת גרעינית, אבל את ההחלטה הזאת צריך לקבל רק בדקה ה־90, רק כשהחרב מונחת על הצוואר. אנחנו רחוקים מהנקודה הזאת".
נתניהו חשב אחרת, אבל היה במיעוט. הוא יכול היה לגייס רוב בקבינט ולתת את ההוראה. היא היתה מתבצעת. אבל הוא לא קיבל את ההחלטה הזאת. אני מעריך שבדיעבד, היום הוא מרוצה מאוד על ההחלטה שקיבל. רוב המומחים סבורים שאם ישראל הייתה תוקפת את איראן באותן שנים, איראן כבר הייתה מעצמה גרעינית היום. נתניהו הבין שהוא עדיין לא נמצא בדקה ה־90. הוא ידע שהחרב לא על הצוואר. היה עוד הרבה מה לעשות לפני שיוצאים להימור עצום שיכול לגרור בעקבותיו קטסטרופה גדולה.
ההתמודדות היום מול הקורונה מזכירה מאוד את השנים ההן. ישראל עומדת להיות המדינה המערבית היחידה שתצא לסגר שני. למה? אף אחד לא יכול לנפק הסבר משכנע. המדינה שבה היה הסגר הכי ממושך ודרקוני היא פרו, ונתוני התמותה בה מרקיעי שחקים. לא צריך להיות אפידמיולוג כדי להבין שסגר לא פותר את בעיית הקורונה אלא מייצר הפוגה זמנית. הוא לא קוטע את שרשרת ההדבקה, הוא לא סוגר מעגלים, הוא לא מבודד קיני קורונה והוא סוג של מכת פטיש 5 ק"ג על חמאה שנמסה בשמש. האפקט מתפוגג זמן קצר אחר כך והמצב חוזר לקדמותו.
ביום שישי התבשרנו שמערכת הבריאות "מרימה דגל אדום" וזועקת גוועלד. הם הגיעו לקו האדום. החרב על הצוואר.
ביום ראשון, כלומר אתמול, התברר שלא כצעקתה. חוץ ממנהל בית החולים רמב"ם בחיפה, כל המנהלים האחרים סבורים שהמערכת לא קורסת. היא שחוקה, אבל חיה, בועטת, מאשפזת ומטפלת. שיעור התפוסה הארצי במחלקות הקורונה הוא 67%. גם כאן, זאת אינה קריסה. הנה מבחר ציטוטים שליקטתי אתמול מפיהם של מומחים: ד"ר מיקי דודקביץ', מנהל בית החולים "הלל יפה" בחדרה: "אנחנו לא בשלב של קריסה, יש עומסים בכל בתי החולים, אבל לא קורסים". פרופ' יהודה אדלר, דיקן הפקולטה למדעי הבריאות במכללה האקדמית רמת גן, אמר ברדיו 103FM לפרופ' אלדד ולי דברים חמורים יותר. סגר, לדבריו, הוא אסון שיגרום יותר נזק מתועלת. "המערכת לא קורסת, יש עוד מרחב תמרון משמעותי, מי שהולך עכשיו לסגר עושה שגיאה הרת אסון".
את הציטוטים החריפים ביותר ניפק פרופ' חגי לוין, שהוא גם אפידמיולוג וגם חבר בקבינט המומחים של הקורונה. "מוכרים לנו שקר כאילו שאין ברירה", אמר פרופ' לוין בערוץ 12, "יש הרבה חלופות לסגר כולל". כשנשאל אם מדובר בצעד של נואשות, השיב: "זה לא צעד של נואשות, זה צעד של התאבדות, או בעצם צעד של הוצאה להורג". לוין המשיך: "מפחדים מהכרעה פוליטית, מפחדים מקבוצות לחץ, מפחדים לעשות את הדבר הנכון, זאת הפקרות טוטאלית. צריך לנהל את הסיכון בצורה מושכלת, אם אנחנו על סף תהום, הרי שסגר ידחוף אותנו קדימה".
אין לי מושג מי כאן צודק. מה שבטוח זה שתהליך קבלת ההחלטות מתאים יותר לשטעטל במזרח אירופה במאה ה־19 ולא לאומת ההייטק שמשגרת לוויינים לחלל ומיירטת רקטות במעופן. העובדה שבשבעת החודשים החולפים אף אחד לא חיזק חיזוק משמעותי את בתי החולים, כולל מחלקות חדשות, מיטות חדשות וצוותים חדשים, היא מחדל בקנה מידה היסטורי. הסגר מיועד להקל את הלחץ על מערכת הבריאות אבל אף אחד לא יודע למדוד או להציג השוואה בין נזקי הסגר לנזקי המגיפה. האם המשך קריסת המשק, מאות אלפי המובטלים החדשים, הדיכאונות, הקשישים שמנותקים ממשפחותיהם, תופעות הלוואי, התחלואה הנלווית ועוד אין ספור נזקים ואסונות, חמורים יותר מהמגיפה עצמה או חמורים פחות?
את כל זה נלמד על בשרנו בהמשך. בינתיים, אנחנו ראויים לטפיחה על השכם: ישראל עומדת לשבור את השיא העולמי השלילי ולהיות המדינה הרצינית הראשונה שיוצאת לסגר בפעם השנייה. בהנחה שמדובר, אכן, במדינה רצינית.