כשחברתנו מ' חזרה מהמסע שלה לאימוץ תינוק באוקראינה, היא הייתה שקטה מאוד. אי אפשר היה לטעות באושר שהיה נסוך על פניה, אבל השקט רעם. בסוף זה יצא. "זה לא רק המראה של התינוקות בתוך הלולים הצפופים, עם העיניים הקרועות מתימהון על העולם הדפוק הזה. זו העובדה שהם היו כולם בדומייה. אף אחד לא בכה", אמרה. "הלוואי ויכולתי לקחת את כולם אליי. הלוואי". התינוקות שהיא פגשה בבית היתומים, רכים ככל שיהיו, הבינו שהבכי שלהם לא נשמע. בכי הוא כלי התקשורת הבסיסי ביותר, ואם אין מי שיענה – מה הטעם בו. הם פשוט ישבו ומנו בכליהם התינוקיים את הרגעים, כל אחד כפי יכולתו.
השתיקה קורעת הלב של התינוקות מבית היתומים עומדת בסתירה מוחלטת לכל דברי השבח וההלל שמורעפים על השתיקה, ולא רק במקורות שלנו. מסכת אבות, למשל, לוקחת את החיובי שבשתיקה צעד קדימה וגורסת: "כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". במסכת פסחים כתוב: "יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים". זו כמובן התוויה טובה חלקית. טיפשים, למיטב הבנתי, בדרך כלל אינם מודעים לכך שהם טיפשים. וכי איך ידעו מתי לשתוק? ואי אפשר בלי המשפט "שתיקתך יפה מדיבורך" ממסכת גיטין שהתגלגל להיות "תסתמי את הפה שלך, יותר יפה לך".
לימדו אותנו שילדים מוכרחים לדעת שתסכול הוא חלק לגיטימי מן החיים ומתהליך הגדילה, ולכן כדאי ורצוי להם לצעוק ולבכות. אבל מה קורה כשהחוויה מתחילה ונגמרת בתסכול, וההפך – מה קורה כשילדים גדלים להיות מבוגרים צעקנים ששופכים את מררתם על העולם בלי מידה קטנה של חמלה? "אני מתרה בך. דיר באלכ. שזה לא יהפוך לעוד טור של קיטורים", רודה בי בת קול פנימית ונותנת לי בראש. היא צודקת. אז הנה, אני עוברת במעבר חד לאיחולים לשנה החדשה:
אני מאחלת לכל התינוקות הנולדים לראות את החיוך של המבוגרים שרוכנים מעליהם ומסתכלים להם בעיניים, בלי מסיכות. כי אם בכי הוא כלי התקשורת הבסיסי ביותר, חיוך הוא כלי הניקיון הטוב מכולם.
אני מאחלת לכל המבוגרים בעולם שתמיד יהיו לצדם מבקשי טובתם, שיחבקו אותם חיבוק חם, בלי מחיצות.
אני מאחלת לרופאות ולרופאים שלא יצטרכו לקחת פציינטים נוספים במסגרת שר"פ. שיוכלו לשבת רגל על רגל, להסתכל בסיפוק סביבם ולגלות שמצב הרפואה כל כך טוב, שיש גם מיטות פנויות בבתי החולים. בדיוק כמו בשיר של אוה קילפי: שיוכלו להציץ בבבואתם ולקנא בה.
אני מאחלת לטבע שיבקרו בו רק אנשים שאוהבים אותו וישאירו לו ברכה.
למעסיקים, אני מאחלת שילמדו לנסח מודעות דרושים בלי מילים כמו "דרושים תותחים רעבים", ויבינו שתותח זה כלי משחית, ואנשים רעבים פועלים ממניעים שגויים.
לציבור הרחב אני מאחלת נבחרי ציבור שיהיו ראויים לאמונו ויבקשו את טובתו.
לאחיותיי הנשים אני מאחלת חופש תנועה אמיתי, ולאחיי הגברים – את היכולת להמשיך בזמן מתאים ולעצור כשצריך.
אני מאחלת שנלמד את השיעור החשוב ביותר שנתן לנו הווירוס: חברה לא יכולה להתקיים ולשגשג אם כל פרט או קבוצות בה רואים רק את עצמם ולא אחרים.
אני מאחלת שבמקום להמציא נוסחאות פסיכומטרי לחישוב מספר מתפללים פר מטר, נעשה חשבון נפש אמיתי מה אנחנו משנות ומשנים לכבוד המציאות החדשה.
אני מאחלת שנלמד לשתוק ולדחות סיפוקים. באמת, לא כל מה שעובר לנו בראש צריך לצאת החוצה. ובאותה נשימה, אני מאחלת לכולנו
שהשתיקה לא תהיה תוצאה של פחד או מחשבה שאף אחד בלאו הכי לא יקשיב. ששתיקה תנבע מהצורך לחשוב, ולא כי אין עם מי לדבר. אני מתחילה עכשיו. שנה טובה ומתוקה.
קריאה ראשונה
דמה שלא יכול להיות עיתוי טוב יותר לבואם לעולם של שלושה ספרים חדשים מסדרת הביוגרפיות מבית "צלטנר ספרים" – "קטנות גדולות" ו"קטנים גדולים" - העוסקות בילדותם ובבגרותם של גברים ונשים מעוררי השראה. עכשיו מצטרפים לסדרה ז'אן מישל בסקיה, מרטין לותר קינג ואריתה פרנקלין. כל אחת מהדמויות וסיפורה היא, כל אחת והאומץ שחייה מגלמים בתוכם. כל אחת מהן פעלה בתוך מציאות של אי־שוויון ופעלה לשינוי. בשפה נהירה גם לקטנטנים, מוגשת בספרים הנהדרים האלה תמצית מסלול חייהם, בליווי איורים עשירים: בסקיה, האמן האוטודידקט הפרוע שהפך מאמן גרפיטי שחי ופעל בשוליים לאמן מרכזי ונערץ בסצינת האמנות של ניו יורק; לותר קינג, לוחם זכויות האדם, מדוגלי המאבק הלא אלים וזוכה פרס נובל; ופרנקלין, זמרת ויוצרת מוזיקה ענקית. למרבה הצער, שתיים מתוך שלוש הדמויות הלכו לעולמן בנסיבות טרגיות: קינג נרצח, ובסקיה הצטרף למועדון ה־27 ומת בגלל מנת יתר. הפרטים האלה נפקדים מהספרים, מה שעורר בי בהתחלה סימני שאלה סביב הסוגיה האם צריך לספר את הסיפור השלם או להתרכז רק בשליחות הגדולה שנושאת הסדרה, כלומר לעורר דיון סביב מרכיבי המציאות והיכולת לשנותה בכל גיל. אין לי תשובה. כך או כך, מדובר בספרים נפלאים.
"קטנות גדולות", "קטנים גדולים". מאת איסבל סנצ'ס וגארה. איור: איימי בלקוול/ מאי לי דגנן/ לוסיאנו לוזאנו. נוסח עברי: ענת עינהר. צלטנר ספרים. מחיר: 68 שקלים
בדק בית
הבית של סוזן" בירושלים אינו עוד סדנת אמנות. המקום הוקם על ידי עמותה לזכרה של סוזן קפלנסקי, במטרה לעזור לבנות ובני נוער הנמצאים במצבי סיכון ברחובות ירושלים על ידי פיתוח כישורי חיים וביטחון עצמי. הם יוצרים שם תכשיטים מרהיבים, כלי קרמיקה וזכוכית עם הדפסים, אותיות לחדרי ילדים, כרטיסי ברכה מנייר ממוחזר ועוד פריטים. הביקור במקום עצמו בגבעת שאול בירושלים מרחיב לב. הוא צבעוני, נעים, המחירים נוחים, והאווירה היא של עשייה וחיוך (כדאי להגיע לשם אחרי הסגר). בינתיים, עד שהכל ייפתח מחדש, אפשר להזמין הכל מהאתר וללכת גם על ערכת יצירה חדשה פרי מחשבתם של האמניות והאמנים הצעירים. הערכה כוללת את כל מה שצריך בשביל ליצור צלחת זכוכית מנדלה או קערת קרמיקה מעוטרת כמו אבטיח, חד־קרן או עוגיפלצת: צבעים, קערה, מכחולים, ספוג ומדבקות. בתום היצירה מחזירים אותה אל "הבית של סוזן" לאפייה בתנורי המפעל, ומקבלים אותה בחזרה (באמצעות שליח או איסוף עצמאי).
"הבית של סוזן", ירושלים. טלפון: 02-6725069. מחיר: 100 שקלים לערכת יצירה. להשיג דרך האתר
