68 מדרגות מבטון שבור מובילות אל הכיכר. בכל פעם כשאני עולה ויורדת בהן כדי להגיע לאן שהוא ומהיכן שהוא אני חייבת לספור את המדרגות אחת־אחת. כך, בכל פעם מחדש מאז שאני בת 8 בערך. ואני תמיד שוכחת. לא בטוחה אם ספרתי 64 או 68, ומרגע שאני מסיימת לספור, נמחק לי הזיכרון של המספר. כאילו הוא עושה לי דווקא ורוצה שאחזור לשם ואספור שוב ושוב.
המדרגות מובילות מחוף גורדון בתל אביב לכיכר אתרים. אחד הפילים הלבנים המטונפים אך הקסומים שידעה העיר, עם ריח של שתן בתוך מבנה סמי נטוש, עם פוטנציאל מסחרי בלתי נתפס של מקום שיכול היה להיות לוקיישן הבילוי הכי טוב בעיר.
הייתי מבלה שם את השבתות והחגים בבית של סבתא, שנמצא ממש ליד. ראיתי את הכיכר בפריחתה בשנות ה־80, את "פיצה רימיני" עם בובות הענק של הקופים ואת סמי בורקס, שעשה מעשה שנשמע חתרני בימים אלה אבל היה די מקובל אז, ופתח בשבתות ובבוקר של ראש השנה את הקפה (והבורקס) למי שהיה כמונו, מכור קבוע לריטואל של שבת וחג שלא כוללים על האש משפחתי, אבל כוללים ים ואוויר ושוקוצ'ינו. מסורת בסופו של דבר היא מסורת, לא משנה איך מסתכלים עליה.
עד היום, כשאני נתקעת עם הכפכפים ברווחים הגדולים מדי של הבלטות העקומות בכיכר אני מרגישה את כל זיכרונות הילדות נאספים לקפסולת זמן. כאילו לא עברו 30 שנה, כאילו סבתא עדיין גרה שם ועומדת בפתח עם הסיגריה ומסתכלת עליי.
אני מודה שנצבט לי הלב כשאני קוראת על הניסיונות להרים מיזמים נדל"ניים בכיכר, בין שלמטרות מגורים ובין שלמטרות מסחריות. אני יודעת שמה שלא יקרה שם הוא לטובת כולנו בסופו של דבר, בדיוק כמו שהיה עם כיכר דיזנגוף. הקושי להיפטר ממשהו קבוע, מרגיע ומנחם, שמזכיר לנו את מי שהיינו פעם, גובר על ההיגיון שאומר שמדובר בגן עדן לג'וקים ועכברים ושצריך להרוס ולשפץ אותו. אבל אני מפחדת שאם במקום בלטות מוזרות שבורות יהיה שם שיש, אני לא אוכל לזכור יותר את הדברים שאני לא רוצה לשכוח.
לפני כמה שבועות עברתי שם שוב כשצעדתי לראיין את שגריר ישראל באיטליה במלון שצמוד לכיכר. אני של פעם ואני של היום התמזגו לכמה דקות של צעידה וגרמו לי לעצור לרגע את הריצה ולהתבונן במסע המטורף של החיים.
מכירים את זה שאתם חולמים חלום, מתאמצים להגשים אותו, הופכים את העולם ובסוף הוא מתגשם ואז אתם נתקפים חרדת ביצוע? אז ככה זה עידן הדלי. היה קל לשיר עליו בשנת 1969, לפנטז עליו בשנת 1979, להיערך לקראתו בשנת 1999 ולחטוף פאניקה מוחלטת בשנת 2020 כשהוא כבר כאן. לפחות כך אומרים.
***
אין מילה שיכולה לתאר באופן מדויק יותר את רוח התקופה מאשר שינויים. ושינויים זה טוב, אבל זה בעיקר קשה. כל מי שאומר ששינויים הם רק מרגשים, משמחים וטובים לא יודע על מה הוא מדבר.
לפני שנים כתבתי על סבתא שלי, שעמדה עם סיגריה בפתח ביתה ליד הבית של דוד בן־גוריון וחיכתה לנו שנבוא. הצעדה על השדרה בואכה כיכר אתרים באמצע ספטמבר, עם קרירות מדומה של סתיו, שמתחלפת בחום אימים בבוקר הייתה עבורי משמעות החג.
זה היה עוגן של חג שנארז בקפסולת זיכרון שאפשר לפתוח ולהפעיל באופן אוטומטי עם משב הרוח הסתווי הראשון. אלא שהשנה עוד אין ממש סתיו, באמצע ספטמבר של 2020 יש אקלים שזקוק לטיפול פסיכולוגי, ופתאום מצאתי את עצמי חוששת שרוח הסגר שמרחפת מעל החג תזעזע לי את הבסיס והזיכרונות.
אם יש עוד משהו שנותר לי לאהוב בעולם הזה, חוץ מיין, סיפורים קצרים, אוכל טוב, לונדון, מוזיקה של הסבנטיז, רוק'נרול של זקנים ובתי מלון עם מצעים לבנים ומזגן מקפיא, זה את חגי תשרי. ולא שאני צדיקה כזו גדולה, להפך. לא צמה ביום הכיפורים, לא הייתי בבית כנסת מגיל 12, ואנחנו לא ממש עורכים בבית סדר כהלכתו.
אבל אני עדיין חושבת שראש השנה הוא החג הכי יפה בלוח, שהסתיו הוא העונה הכי קסומה באטמוספירה, ושהזמן בין כסה לעשור, בין סליחה למחילה ובין חג לחול המועד מספק לנו את הציפייה הכי יפה למשהו שהולך להגיע. ממש לא בא לי שזה ישתנה.