בהחלטה על הטלת הסגר לתקופת החגים אין שום בשורה בכל הקשור לקורונה. זוהי עוד החלטה של ממשלה שכבר לא ממש קיימת, המבוססת על הפאניקה, אובדן העשתונות והחרדה שאופפים את בנימין נתניהו בדרכו לבית המשפט. מה ההיגיון שעליו מבוססת ההחלטה? מדוע סגר לשבועיים־שלושה ולא לחודשיים־שלושה? איזה נימוק של בריאות הציבור מצדיק סגר כלשהו מלכתחילה?
צריך לחזור לכמה הנחות מוצא שנדמה כי אבדו בכאוס שאופף את התמודדות הממשלה עם המגיפה. ראשית, ברור לגמרי כי סגר בערים אדומות, הידועות בצפיפותן - הוא מתכון כמעט ודאי להדבקה המונית. על מה מתבססת ההנחה כי סגר בשכונות חרדיות וביישובים ערביים צפופים - שלא יאפשר תנועה החוצה לאוויר החופשי - יקטין את מספר הנדבקים? ההיגיון אומר כי התהליך יהיה הפוך. במגדלי המגורים הגבוהים בתל אביב, המאוכלסים ברוב המקרים באוכלוסייה מבוגרת ובמשפחות קטנות, עם מגע מועט בין הדיירים בקומות השונות - הסיכוי להידבקות קטן למדי. אך בבתים שבהם יש ארבע דירות בכל קומה, ושבעה־שמונה ילדים בכל דירה, הסיכוי להדבקות המוניות גבוה בהרבה.
אין ודאות שההדבקה הזו תשתקף במספרים שיופצו לאחר הטלת הסגר. מספר הבדיקות יקטן, ומטבע הדברים כך גם מספר החיוביים שיתפרסם. האם זה אומר משהו לגבי יעילות האמצעים שננקטו? סביר להניח שלא. אבל זה עשוי לתת מרווח נשימה, תקופת צינון קצרה של "כאילו". כאילו אנחנו מצליחים לבלום את התפשטות המגיפה. ושוב נוכל להשתחצן בכך שהצלחנו לבלום את הקורונה, עד לגל השלישי ואולי גם הרביעי.
בשלב זה של המשבר יש היגיון בטענת החרדים. אין הצדקה בריאותית להגבלת מספר המתפללים בבתי הכנסת למניין או שניים. יש בתי כנסת מרווחים שיכולים להכיל מתפללים רבים. אם יבואו עם מסיכות, מדוע למנוע מהם את שמחת החג, שממילא נפגעה קשות, בהגבלה שאין לה שום סיכוי למנוע את תפוצת המחלה ומספר הנדבקים?
ברור שבין הגמשת ההגבלות ובין שחרור מוחלט יש מרחק ניכר. בתי כנסת קטנים שמאכלסים מתפללים בצפיפות לא יוכלו לפעול במתכונת זו. אך כאמור, יש מרחב גמישות שצריך לאפשר. הנטייה הכמעט ספונטנית להטיל את מלוא האחריות למספר הנדבקים הגדל על החרדים ועל הערבים מקורה בכעסים, בדעות קדומות, בעוינות שיש הדואגים לטפח אותה על אף שאין לה הצדקה ואין לה בסיס.
הסיבה לתחלואת הקורונה בישראל ולעובדה שמספר הנבדקים כאן הוא הגבוה בעולם ביחס למספר התושבים היא שבמשך שמונה חודשים לא עשינו את הצעדים המובנים מאליהם שהיו צריכים ללמד אותנו כל מה שניתן ללמוד על המחלה. והדברים הפשוטים האלה, שיוכלו לצייד אותנו במידע ובמסד הנתונים הדרוש כדי שנוכל לקטוע את "שרשרות ההדבקה" - כפי שהפרשנים יודעי הדבר אוהבים לכנות זאת - לא נעשים גם עכשיו ולא ייעשו בשבועות הקרובים.
אנו חייבים להקים מעבדות ממטולה ועד אילת, מאוישות בכוח אדם מקצועי ומנוסה, שיהיה ביכולתן לנתח מדי יום עשרות אלפי בדיקות, לזהות את הנדבקים, לאבחן את התסמינים, לצפות את הסיבוכים במידה וישנם, לאפיין קבוצות לפי גילים, אזורי מגורים, צפיפות מגורים, ובסופו של דבר למפות את מאפייני המחלה באופן שיאפשר את בידודן של קבוצות הסיכון העיקריות, להעביר אותן למגורים זמניים בכפרי נופש, בבתי מלון מבודדים, במחנות צבא. כל היתר יוכלו להמשיך בשגרת חייהם, תוך הקפדה על אמצעי הזהירות המוסכמים.
השעיר לעזאזל
הסיבה היחידה שהביאה את הממשלה להחלטה על סגר, שנזקו רב מתועלתו, היא הפאניקה מהמספר הגדל של הנדבקים. זה ותו לא. אין אינדיקציה שיש אינפלציה במספר החולים הקשים, מספר המונשמים הוא פחות מ־5% ממספר מכשירי ההנשמה שעומדים לרשות מערכת הבריאות בהיקף הארצי, ובתי החולים ערוכים לקלוט עוד אלפי חולים, אם באמת נידרדר למצב חירום קיצוני. אבל אנחנו לא שם וגם לא קרובים לשם.
גם עתה, כשמספר הנדבקים היומי גדול פי עשרה מהמספר בחודשי מרץ־אפריל, התחזית המטורפת של נתניהו כי בסוף אפריל יהיו יותר ממיליון נדבקים ויותר מ־10,000 מתים נראית עדיין חסרת כל יסוד. כשניתנה, חשבתי שנתניהו יצא מדעתו. היום, כאשר הממשלה נוקטת צעדי חירום כאילו התחזית ההיא התממשה, זוהי עדות מוחצת לכך שמקבלי ההחלטות פשוט אינם מסוגלים לנהל את המשבר.
כאשר מונה פרופ' רוני גמזו לתפקיד הפרויקטור, כתבתי כאן כי הוא חייב להיות "ראש ממשלת הקורונה", שאם לא כן, אין טעם במינויו. הוא היה צריך להיות מסוגל לשקול את השיקולים הרלוונטיים לטיפול במגיפה ללא תלות בלוחות הזמנים של המערכת הפוליטית, ובמנותק מהשיקולים הפרסונליים, המפלגתיים והמשפטיים שעד אז הגדירו את האמצעים ואת לוחות הזמנים של ההתמודדות עמה. הוספתי כי אם לא יקבל את מלוא הסמכויות האלה, יהפוך פרופ' גמזו - איש ראוי, החלטי, מנוסה ומקצועי - לשעיר לעזאזל, שכל האחריות לכישלון המערכה תוטל עליו. וזה מה שקורה עכשיו.
הסגר הזמני אינו באמת אמצעי שיכול להפסיק את שרשרת ההדבקה. הזמניות שלו היא תקופת הביניים הדרושה לנתניהו והכנופיה שלו כדי להיערך למהלך פוליטי, משפטי, אולי צבאי, במטרה לנסות לחזק את השרירים ההולכים ומתרופפים שלהם לקראת הקרב הגדול בבית המשפט, שאמור להתחיל בינואר 2021.
דבר המטריד ודאי רבים, ואני ביניהם, הוא הציפייה חסרת השחר של רבים כי הסגר יסיר את עננת המשבר הכלכלי שמעיבה על חייהם של מאות אלפי ישראלים. הרי ברור לכל כי ההפך צפוי להתרחש. לא רק שהעננה לא תיעלם - קרוב לוודאי שהיא תגדל ותהפוך את חייהם של רבים נוספים לבלתי נסבלים.
מאות אלפי אזרחים במדינה הולכים לישון מדי לילה כשחרדה מכבידה עליהם, שמא המערכת הכלכלית כולה תקרוס ואמצעי הקיום שעדיין עומדים לרשותם ייעלמו. בשנות ה־50, בעת תקופת הצנע, אנשים רכשו מצרכי מזון חיוניים באמצעות תלושים. אנחנו לא כל כך רחוקים מהאפשרות הזו. רבים מהעשירונים הנמוכים עלולים להגיע למקרר ריק, כשאין להם יכולת לשלם עבור מצרכי מזון מינימליים. הממשלה מבזבזת בינתיים משאבים החיוניים לכושר ההישרדות של חלק ניכר מהאוכלוסייה, והסגר הזמני ידלדל את מה שעוד נותר כדי לסייע למי שקיומו יהיה תלוי במשאבים האלה.
ערב ראש השנה תשפ"א היה ראוי להיראות אחרת לגמרי. ללא שמחה, ללא תקווה. יש עננים קודרים המעיבים על חיינו. יש ביבי ושרה ויאיר, וכל היתר יכול להישרף - כפי שאמרה פעם אשת ראש הממשלה כאשר חשבה שבעלה היה צריך להיות נשיא ארה"ב ולגור באמריקה, ולא להתמודד עם אלה שסבורים שהוא מוליך את המדינה לאסון שיהיה קשה מאוד להתאושש ממנו.