שני בנימין נתניהו עומדים היום בראש ממשלת ישראל. הראשון, זה העוסק במדיניות החוץ שלנו ומייצג אותנו בעולם - הוא מדינאי־על, שמשחק בליגה שרק מעטים כמותו משחקים בה. ניתוח לאחור של שנות כהונתו בתפקיד, מלמד שאין כמעט תחזית מדינית משמעותית של יריביו הפוליטיים, או של הפרשנים שמסקרים אותו, שהוא לא ניפץ בבוז. הוא יכול להיזכר בלעג באהוד ברק של 2011, שאיים ש"אנו עומדים בפני צונאמי מדיני", ש"יש תנועה בינלאומית שתכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967" וש"הדה־לגימטציה של ישראל באופק".
הוא רשאי לגחך מול המומחים שהזהירו, אך לפני חמש שנים, שהוא עומד לחרב את יחסינו החשובים עם הגדולה שבידידותינו, כשנאם באומץ מול עמדת המנהיג החזק בעולם על במת הקונגרס האמריקאי. ״בקרוב צפויה לישראל מתקפה מדינית בממדים שיפתיעו גם את רואי השחורות בירושלים״, הזהיר העיתון שאתם מחזיקים ביד, כשהכותב ידע לספר מה יקרה רגע אחרי שיאושר הסכם הגרעין. "במטה הראשי של האיחוד האירופי", כתב, "כבר מוכנים מסמכים וניירות עבודה, המפרטים שורה של סנקציות שיוטלו על ישראל בתחומי הסחר, החקלאות, המדע והתרבות. זאת, אם לא תנקוט בהקדם יוזמה מדינית, שתביא לפריצת דרך משמעותית ולהתקדמות לקראת פתרון הסכסוך".
השבוע, אחרי החתימה על ההסכמים עם איחוד האמירויות ועם בחריין, יכול היה נתניהו לסמן נוקאאוט נוסף, לנוכח ניצחונה של תפיסתו המדינית ארוכת השנים, מול כל המומחים שהסבירו שבלי לתת לפלסטינים את כל מה שהם רוצים - אף ערבי בעולם לא ידבר איתנו.
במובנים הללו, בנימין נתניהו הוא גוליבר בארץ הגמדים. כמה מביך היה לראות - על רקע ההישג המדיני, על רקע שני השגרירים הערבים החדשים שאוטוטו אורזים את מזוודותיהם לקראת המעבר לישראל, ועל רקע ההערכה שעוד מדינות ערביות מבקשות לכונן איתנו יחסים - את העיתונות הישראלית החמוצה מושכת לו בשרוכים ומחפשת, כהרגלה, כל דרך לזנב בו.
למה הוא טס במטוס הזה ולא באחר, ולמה הילדים שלו מצטרפים אליו, והאם בדפים שבהם נופף מול המצלמה היה באמת ההסכם או שמא היו אלה דפים ריקים, ולמה צריך להתרגש מהסכם שלום עם ערבים שלא הרגו אותנו אף פעם, ועוד ועוד. אוסף גדול של עיתונאים שאת שנאתם ואת משטמתם כלפיו לא ניסו מעולם להסתיר, ממשיכים לכלות 90% מזמנם בהבלים שההיסטוריה לא תזכור בעוד שתיים וחצי דקות.
בית שמש כמשל
דווקא על רקע הצלחותיו בשדה המדיני, של בנימין נתניהו הראשון, בולט כל כך כישלונו של בנימין נתניהו השני, זה שמופקד על מדיניות הפנים שלנו, על חיי היומיום שלנו, על כלכלתנו, על בריאותנו, על שלומנו ועל שלמותנו כחברה.
לא מכבר עברתי את גיל 50. לא זקן, מצד אחד, אבל עם פרספקטיבה מספקת מן הצד השני, כדי לומר שאני לא זוכר עוד תקופה כזו בחיי, שבה חשתי כאזרח זנוח כך לגורלי. מסביב משתוללת מגיפה, מספרי המתים מטפסים במהירות, החולים הקשים מקרבים את המחלקות לסף של אי־ספיקה, הכלכלה מתמודדת עם מכה אנושה, מאות אלפי אנשים קמים מדי בוקר לעוד יום שאין בו עבודה ואין בו פרנסה - והתחושה היא שלא לגמרי ברור מה עושה רב החובל בגשר הפיקוד, וכמה הוא מרוכז במה שצריך, כשהגלים מאיימים להפוך לכולנו את הספינה.
נתניהו הוא איש עם יכולות נדירות. זה מה שטענו מתחילת הדרך מי שניסו לשכנע שלא תהיה לו בעיה להתמודד עם ענייניו המשפטיים מזה ועם ניהול המדינה מזה. אלא שככל שעובר הזמן, הולך ומתברר שהעסק הזה לא ממש עובד. את אחת הדוגמאות לכך קיבלנו בשבוע שעבר, בשידור חי לנוכח פני האומה. "אני בסיור עבודה בבית שמש, שהוגדרה כעיר אדומה", צייץ ראש הממשלה בטוויטר, "באתי לחבק ולחזק את התושבים וגם את כל אזרחי ישראל".
ואז, חצי שעה לפני שהוכנסו עשרות אלפים מתושבי העיר לעוצר לילה - כשאיש מהם לא ממש מבין מה זה אומר מבחינתו ומה מותר לו, ומה אסור לו - התייצב ראש הממשלה לצד ראש העירייה, עליזה בלוך, ופצח בנאום ארוך על מחדלי הפרקליטות והמשטרה בתיקים הפליליים שלו ושל רעייתו, על "תפירת תיקים במטרה להפיל ראש ממשלה מכהן", על "בכירים במשטרה ובפרקליטות שמטייחים חקירות, משבשים חקירות, וקוברים חקירות", ועל יעקוב אבו אלקיעאן, ש"בכירי הפרקליטות והמשטרה הפכו אותו למחבל, כדי לפגוע בי". אפשר לטעון, כמובן שמדובר בסך הכל במסיבת עיתונאים ובעניין נקודתי, אבל נדמה לי שהסיפור הזה הוא רק סימפטום לבעיה עמוקה הרבה יותר.
בנימין נתניהו מנהל את המדינה הזו לבדו. לטוב ולרע. אין לו שותפים, ואין לו באמת ממשלה. הוא קובע הכל, הוא מחליט הכל, ובלעדיו לא זז דבר. מהמקום הזה, כשהקורונה מוגרה בגל הראשון, זה היה הוא ורק הוא. כשהיא נפלה על ראשינו בגל השני, ומצאה אותנו עומדים מולה חסרי אונים ומבולבלים, גם זה שלו ורק שלו.
הקורונה איננה עוד אירוע חולף בשגרת חייה של מדינה. הקורונה היא משבר ענק בקנה מידה היסטורי. והמציאות הזו שבה אנחנו - עם כל החוכמה, וכל הידע וכל הסטארט־אפ ניישן - מגרדים את תחתית הטבלה העולמית כאילו היינו מדינת עולם שלישי באפריקה, היא כישלון אסטרטגי בלתי נתפס.
צריך להיות ברור: מצבו הפוליטי־משפטי של בנימין נתניהו יושב כמו אבן ריחיים כבדה על מאמצי המאבק בנגיף. כי כשראש הממשלה עסוק כל כך בענייניו המשפטיים, ובקרבותיו הפומביים עם מערכת אכיפת החוק - ויהיו אלה הקרבות הצודקים ביותר - אז אי אפשר להתפלא שיש ציבור גדול שחושד שמאחורי כל פעולה או אמירה שלו בעניין הקורונה מסתתרים גם שיקולים אחרים.
כל עוד נתניהו נלחם על חייו, על רקע המשפט הפלילי המתנהל נגדו, קשה עד בלתי אפשרי לצפות מהציבור לשתף איתו פעולה, ולרכז מאמץ סביב החלטותיו. בנימין נתניהו, במצבו, לא מסוגל להיישיר מבט אל המצלמה ולאחד את העם סביב כלום. אפשר לאהוב את זה, אפשר להתרגז על זה, אבל במצבנו הבעייתי - לא כדאי להתכחש לזה. וזה רק חלק מהעניין.
כשהליכוד וכחול לבן חברו להם יחד להקמת הממשלה, דובר רבות על הצורך בפיוס לאומי. בין אם אתם רוצים את בני גנץ כראש ממשלה ובין אם לא, נדמה לי שלא תתווכחו עם הטענה שמי שמחפש פרטנר מתאים לפיוס, לא יכול למצוא מועמד טוב יותר לעניין הזה מבני גנץ. איש נעים הליכות, אדם נוח לבריות, אחד שהפוליטיקה, במובנה הרע, המסכסך והמפלג, לא באמת זורמת בעורקיו. אלא שנתניהו לא התעניין באפשרות הזו לפיוס הזה, ולו לרגע אחד קטן.
בימים של שגרה, אגב, זה לא אסון גדול. אפשר להסתדר גם עם חיכוכים פנים־קואליציוניים. ראינו כבר רבים כאלה בעבר. אבל בימים שאנחנו ניצבים בפניהם, ה"פיוס" הזה איננו עוד משחק של "שולם" בין ילדים שרבו בגן, אלא צורך דחוף של ממש. אין לי דרך להוכיח את זה, אבל אני משוכנע שעם אווירה טובה יותר, מכבדת יותר ואחראית יותר מצדה של ההנהגה, היה קל יותר לגייס את הציבור למאבק מול הקורונה, להקפדה על הכללים ולערבות הדדית, במקום למלחמה בין קבוצות, שבה כל אחד מנסה להשיג את מרב הפטורים וההקלות עבור הקבוצה שלו.
כמה ריפוי היה יכול להיות מנת חלקו של העם הזה, לו היינו רואים פעם אחת את מי שעומד בראש הממשלה מחייך אל שותפיו, משתף איתם פעולה ונוהג בהם כבוד. לנתניהו, מסיבותיו שלו, אין כנראה עניין בכל זה.
איפה הימין?
ויש צד נוסף לעניין הזה. הצד התועלתני הפשוט. בואו נניח, רק לצורך הדיון, שכפי שהיה מי שביקש לאתרג את אריאל שרון כדי לממש את תוכנית ההתנתקות, כך יש במחנה הלאומי/בליכוד מי שמוכן לבלוע את כל הרע שהוזכר לעיל, ובלבד שיתאפשר לבנימין נתניהו לממש את אידיאולוגיית הימין. שיהיה ראש ממשלה עם כתבי אישום, שהמאבק בקורונה יתנהל גרוע כפי שהוא מתנהל, שהשיח ייראה כפי שהוא נראה, העיקר שהימין יוכל ליהנות מפירותיו של ראש ממשלה ימני.
עזבו את השאלה אם זה ראוי או לא. העניין הוא שרבים אינם מבינים שאין לנו דבר מכל זה. שבין אם הוא לא רוצה, ובין אם הוא לא יכול, נתניהו מודל 2020 לא מקדם דבר וחצי דבר מתפיסות העולם של המחנה הלאומי. פשוט כלום.
נתחיל בהתיישבות. אני כבר לא מדבר על ההבטחות שלו בעניין הריבונות, שנגוזו כלא היו, בתמורה ל"שלום תמורת שלום" עם איחוד האמירויות. יש לו בבית הלבן את הנשיא הכי ידידותי שאפשר היה לבקש. יש לו בכנסת קואליציה, שגם האגף השמאלי ביותר שלה לא מתנגד לבנייה בהתנחלויות. ולמרות כל זה, הוועדה שמאשרת תוכניות ביהודה ושומרון לא מתכנסת כבר שבעה חודשים, בהוראה מלמעלה. אל חאן אל־אחמר אין לו אומץ לפנות. בהר הבית, כך נראה בעקבות ההסכמים האחרונים, תושבי איחוד האמירויות ירגישו בבית יותר מאיתנו. ועוד לא דיברנו על זה שהרשות הפלסטינית ממשיכה לקבל באמצעותנו כספים שהיא מעבירה מדי חודש למימון רוצחי יהודים, אף שהחוק הישראלי אוסר את זה. מישהו רואה פה מדיניות ימין?
רגע, כל זה עוד לפני שדיברנו על העניינים המשפטיים. אינספור מילים הושחתו כדי לתאר כיצד בנימין נתניהו - שגונן על המערכת, שסירב לאפשר לתקן את פגמיה, ושמינה את כל בכיריה - גילה את חולייה רק כשהאש שהציתה חרכה את שולי גלימתו. "ככה זה", הסבירו אנשיו, "זה טבעי. לפעמים אדם איננו מודע לחומרת הדברים, עד שהם פוגעים בו אישית. מוטב מאוחר מלעולם לא".
יודעים מה? נניח שאנחנו מקבלים את התשובה הזו. נניח גם שכאשר הוא מינה את שי ניצן לפרקליט המדינה - אגב הכרזה ש"שי ניצן הוא המועמד הראוי ביותר, חכם, ישר, משכיל בתחומו ומשכיל בכלל ומאוזן" - הוא לא זכר שמדובר באיש שנלחם בציבור המתיישבים ביהודה ושומרון יותר מכל אדם אחר, שהאיש הזה היה מוכן לדרוס לשם כך כל זכות דמוקרטית, שהוא היה הממונה על "הנהלים המיוחדים" שהפכו מאות אלפי מתנחלים לעבריינים בפוטנציה, רק מפני שהם מתנחלים, ושבימי ההתנתקות הוא היה אחראי על רמיסת הזכויות של המוחים, ועל המעצרים הסיטונאיים שלהם. נניח גם שהוא גילה את כל בעיותיה של מערכת אכיפת החוק באיחור. מה הוא עשה עם הגילוי הזה? אגיד לכם מה הוא עשה. הוא לקח את המערכת הזו, שהוא לא מפסיק לתקוף אותה ולהסביר כמה היא פגומה, והפקיד אותה בידיו של אבי ניסנקורן. הוא לא ניהל מלחמה, בניסיון למנות מישהו אחר לשר המשפטים. זה לא עניין אותו. כי כשכחול לבן העניקו לו את ראשות הממשלה, כל השאר הפך עבורו לבלתי חשוב. אז את ניסנקורן הוא הפקיד על מינוי השופטים, ועל הפרקליטות, ועל ההגנה על כל לכלוך וקלקול במערכות האלה, ולעצמו הוא השאיר את האחריות על המלל. על הרטוריקה חסרת המשמעות המעשית.
וכך מסתובב לו נתניהו ממסיבת עיתונאים אחת לשנייה כשלהביור בידו, ושורף הכל. ואתם יודעים מה? אם מבעד לעשן היה גם משתנה משהו לטובה, ניחא. אפשר היה לחיות עם זה. אבל זהו, שנתניהו לא מבקש לשנות כלום. תעברו סעיף סעיף על כל הכשלים שעליהם הצביע הימין בשנים האחרונות במערכת המשפטית, ונסו להיזכר מתי נתניהו ביקש לשנות משהו מזה, חוץ מהניסיון לייצר תחושה של כאוס, שישרת אותו במאבקו המשפטי. כלום ושום דבר.
עסקת המאה
אני מניח שחלק מהקוראים, בעיקר ממחנה תומכיו של ראש הממשלה, יראו בקריאה לנתניהו לעזוב את תפקידו, סוג של כניעה. כניעה לעיתונות שמדברת גבוהה גבוהה נגד הסתה, אבל לא מהססת להשוות אותו לאדולף היטלר. כניעה לעיתונאים שמזועזעים מההתקפות שלו על הפרקליטות ועל המשטרה והיו בעצמם גדולי המטנפים על הפרקליטות ועל המשטרה, כשאלה פעלו נגד אהוד אולמרט. כניעה לסגנון הדיבור המשתלח של אנשים דוגמת בוגי יעלון ויאיר גולן, שפעם חינכו חיילים והיום - בשם הממלכתיות - לא חדלים לנבל את פיהם. כניעה להתנהלות עקומה של המשטרה ושל הפרקליטות.
וכן, אני שומע גם קולות כמו זה של אחי ורעי, אראל סג"ל, שמסביר לי שאם המלחמה המסיתה והלא הגונה הזו, נגד נתניהו, תזכה בניצחון - כלומר, בהליכה של נתניהו הביתה - זה יהיה גורלו של כל ראש ממשלה מהימין, מהיום ועד סוף כל הדורות. "נתניהו הוא סמל", הוא מסביר לי שוב ושוב. "עבור יריביו, הוא 'הימין'". אומר ביושר, אני לא משוכנע שאני יודע להגיד לסג"ל שהוא טועה. ועדיין, אחרי הכל, ולמרות הכל, אני חושב שהמחיר שהחברה הישראלית משלמת על המאבק המשפטי של בנימין נתניהו, בנסיבות הללו, הוא כבד מנשוא. מדינת ישראל תקועה ביותר מדי תחומים - כשהיא מחולקת בין "ביבי" ל"אנטי־ביבי" - ואין לנו עוד אפשרות להמשיך הלאה, כאילו לא אירע דבר, ולקוות לטוב.
מה עושים? ובכן, אני מבקש להצטרף כאן לקריאתו של חברי, עקיבא נוביק, במאמר שפרסם השבוע ב"הארץ". אם ההליכים המשפטיים נגד בנימין נתניהו מפלגים כל כך את החברה הישראלית, ופוצעים אותה כל כך, חייבים לחשוב מה עושים עם זה.
יש כאן צד אחד שמשוכנע שהצדק מחייב ללכת עם נתניהו עד הסוף - ייקח כמה שייקח, יעלה כמה שיעלה - והצד הזה לא יירגע עד שנתניהו לא יסיים בכלא.
יש כאן צד שני שמשוכנע שנתניהו הוא קורבן חף מפשע של מערכת שתפרה לו תיקים, והצד הזה לא יירגע עד שנתניהו יזוכה זיכוי מהדהד.
עסקה שתמנע את קיומו של ההליך בבית המשפט מזה ותביא לסיום כהונתו של בנימין נתניהו מזה (לא אכנס כאן לפרטים הטכניים, גם אם הם חשובים מאוד), תגרום לשני הצדדים להרגיש שנעשה להם עוול, אבל תפטור אותנו מעונשו של הפצע המדמם הזה, החותך בבשרה של החברה הישראלית, כמו ששום פצע לא חתך כבר הרבה מאוד שנים.
אנרגיה ציבורית רבה מדי, ומשאבים ציבוריים, נפשיים וחברתיים גדולים מדי, מושקעים, מכל הכיוונים, באיש עצמו ובהליכים נגדו. הקשב של החברה הישראלית מרוכז כמעט כולו בו, ורק בו. זה מחיר יקר מדי, שאנחנו לא יכולים להמשיך לשלם. הפתרון המוצע כאן איננו פתרון צודק, איננו פתרון הוגן, ואיננו פתרון שוויוני, אבל בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה, הוא יכול להיות החיסון היחיד שיציל אותנו מהנגיף שאוכל אותנו מבפנים.