השיעור האמיתי בקורונה מתחיל ונגמר בענווה

אמא, מתי זה ייגמר?”, “שאלה טובה”. “מתי יהיה חיסון?”, “לא ברור. יש איזו התקדמות, אבל לא באמת ידוע”. “הסגר יימשך יותר משלושה שבועות?”, “הלוואי ויכולתי לענות”. “אני מציק עם כל השאלות?”, “מה פתאום. אם לא תשאל, איך תדע?”. אני לא יודעת מתי החיים שלנו הפכו לווריאציה על הבדיחה עם האב והבן שהולכים לגן החיות, אבל הנה, זה קרה, וזה לא מצחיק בכלל, ואני נעה באי־נוחות כשאני עונה ברצף במילים “לא ברור”, “אין לי מושג”.

כלומר אני כן יודעת מתי זה קרה. בחודש מרץ האחרון, כשמי שנדמה כעובר אורח, COVID19 ובשמו המלכותי “קורונה”, התגלה כאורח לא קרוא שהגיע בשביל להישאר. אם בימים רגילים אנחנו מוצפים במידע, מותקפים בהודעות וואטסאפ, בשיגורים מהרשתות החברתיות ובמטחים מהתקשורת, עכשיו זו כבר מלחמת התשה של ממש. לכל אחד יש מה לומר על המגיפה. לכל אחד יש מה לומר על מי שמטפל בענייני קורונה, לכל מי שמטפל יש מה לומר על הקולגות שלו.

הייתי רוצה לומר שאנחנו חיים, כמו שלמדנו בשיעור היומי, בתוך בלבול מוח אקספוננציאלי שצומח באחוז גידול קבוע בפרק זמן מוגדר, אבל גם זה לא נכון. יש פה בלבול מוח גרילה שמצוי בהתפשטות בלתי מווסתת, עם כל הטקטיקות של מאבק בלתי סדיר שמשבש את הסדר. וירוס ערמומי שלא בוחל בדבר: פגע וברח, מארבים, חבלות ופשיטות. כל אלה מתיישבים עם המאפיינים של קטסטרופליזציה: פחד מפני הממדים הלא ידועים, היעדר שליטה, חוסר יכולת לטפל בבעיה ואי־הידיעה מתי זה ייגמר.

בית החולים, המקום שבו אמא שלי עבדה במשך כמה עשורים, היה הבית השני שלי. לא הייתי קטנת ממדים, אבל כשרציתי, היה לי כישרון להיעלם ולעשות כאילו אני אינני, כך שאנשים היו מדברים לידי כאילו אני לא שם. אחד הדברים שהכי הרשימו אותי היה העמידה האיתנה של מטופלים מול בשורות איוב. הם היו מוכנים לשאת כל בשורה, כך התרשמתי, ובלבד שידעו במה מדובר ומה ממדי המכה שניחתה עליהם.

מצדם, שיהיה הכי גרוע. רק שלא יישארו בערפל הסמיך, רק שלא יתהלכו בלי תשובות. ההמתנה, כלומר אי־העשייה, הייתה הסיוט הגדול שלהם. נדמה לי שבכל תחום נחשבת אי־הוודאות לתרחיש הגרוע ביותר. אפילו בחיים שאחרי המוות. ספר הזוהר, ולא רק, מדבר על “כף הקלע” כעל שלב שעל החוטא לעבור אחרי מותו. בשלב הזה נפשו של האדם נדחית מתיקונה, והיא משוטטת מקצה העולם ועד קצהו בלי מנוח. אין לה ודאות, אין לה משכן קבע.

זה כמובן נורא ואיום. אנחנו, בנות ובני האדם, מוכרחים לקבל דיאגנוזה. מוכרחים לדעת שיש תשובות לשאלות, וזה בדיוק מה שאנחנו מעבירים הלאה, לילדות ולילדים שלנו. אנחנו רגילים גם לספק תשובות, לנפח נחיריים בחשיבות ולהישמע נחרצים. אלוהים יודע כמה פעמים מצאתי את עצמי מפרפרת בסמטאות עלומות באמצע הלילה, רק כי מי ששאלתי איפה רחוב כך וכך לא היה מסוגל להגיד לי בישרות לב: “מצטער, לא יודע”.

יש לי יסוד טוב להניח שאם הייתי מונה את מספר הפעמים שהמילה “תרחיש” נאמרה בחודשים האחרונים, הוא היה לוקח בסיבוב את מספר הפעמים שהצירוף “אי־ודאות” נאמר. זה מעלה בי את השאלה: אולי אנחנו מפספסות ומפספסים את השיעור האמיתי בקורונה? אולי כל הסיפור מתחיל ונגמר בענווה, וביכולת להשיב על שאלות במילים: “לא יודעת”?

אז הנה. אני לא יודעת. לא יודעת כלום. לא יודעת מה ילד המחר, וגם מה שנולד אתמול לא הכי נהיר לי. אני כן יודעת שהילדים שלנו שומעים את הנחרצות שלנו, טובעים בהמון מילים, והגיע הזמן להושיט להם יד ולספר להם את האמת. האמת היא שאנחנו לא יודעות ולא יודעים מה יקרה. ויש עוד דבר שחשוב להזכיר לעצמנו ולהם: שום דבר אינו לנצח, בסוף הכל עובר, וגם אם לא – מתרגלים בתבונה. אחרי הכל, גם השבר הכי גדול הוא רק נקודה בזמן. 

קריאה ראשונה
בעיות גדולות אפשר לפתור באמצעות מחשבה בהירה ויצירתית. זוהי בעצם תמצית הסיפור שכתבה ד”ר רות קלדרון על בסיס מעשייה חסידית של רבי נחמן מברסלב. המלך מטיל משימה על בתו הנסיכה: להעביר סלע עצום מכיכר השוק אל תוך הארמון. הנסיכה הולכת ומבקשת את עצתם של היועצים. יועצים, לא יועצות.

התגובות שלהם נעות בין פתרונות משונים לתגובות לא רצויות, אבל הנסיכה לא מוותרת ומגלה שגם בעיה גדולה ניתנת לפירוק לגורמים קטנים, בעזרתה של טבחית חכמה. שמונה ילדים היו לר’ נחמן: שש בנות ושני ובנים, אולם רק ארבע מבנותיו נותרו בחיים: אדל, שרה, מרים וחיה. על יחסיו הקרובים עם בתו אדל ועל היחס המכבד לנשים ניתן ללמוד מהביטחון המוחלט שבו הוא מפקיד בידיה משימות גביית כספים בשמו, במכתב שנמצא בספריית האוניברסיטה האירופית בסנט־פטרסבורג במכון למדעי היהדות.

המכתב נפתח במילים: “ לכבוד אהובתי בתי הצנועה והחסידה החכמניות אשת חיל מרת אדיל”. נפלא לראות שקלדרון שוזרת פנימה את התפיסה הפמיניסטית של ר’ נחמן, בליווי איורים מלאי חיים וצבע. התוצאה: מעשה מדרש מסופר ומאויר לילדות וילדים. 

בדק בית
כל מי שראה ילד מנסה להבין מה זה טלפון אפרכסת ואיך הדבר הזה עובד, יכול לדמיין מה קורה לילד בכיתה ג’ שמונח על שולחנו לוח שנה. שום דבר מעבר. לוח שנה. במקרה הזה דקורטיבי, כזה שמופיעות עליו דמויות כלבים, שהם בעל החיים האהוב עליו, עם אמרות שפר שמלוות את ידידו הטוב של האדם.

“מה זה?”, שאל אותי הבחורצ’יק, ואני הסברתי לו שלוח שנה נועד להזכיר לו שלכל דבר יש התחלה, אמצע וסוף, אבל תמיד יש התחדשות, שלפעמים אנחנו נוטים לשכוח. לוח השנה הזה הוא אחד מסדרת הלוחות של פלפוט שמגיעים בכל מיני עיצובים, חלקם כארגונית עם פנקסי תזכורות דביקות בצדי הלוח ומדבקות. “רגע, אז אני לא צריך לזכור לבד?”, שאל, ויחד כתבנו בו את כל שיעורי הזום לשבוע הקרוב וקצת אחרי החגים, בתקווה שאז אכן יתחדש הכל.